אבל הבית מוקף החומה ברחוב רזיאל השקט המשיך גם אתמול להוות מוקד עלייה לרגל לבני משפחה, חברים ומכרים לבושים בחגיגיות, כנראה כפי שנהגו כשביקרו את קצב כשישב עדיין במשכן נשיאי המדינה בירושלים.
היו שהביאו זרי פרחים וכאלו שהגיעו עם ממתקים, וכולם חלקו הרגשה משותפת אחת: התרגשות. אבל אחרי הכל, פסטיבל קבלת פנים המוני לא היה ברחוב רזיאל, ובסך הכל רק כמה עשרות בודדות טרחו להגיע במהלך שעות היום - "הגרעין הקשה" של קצב, שניצב מאחוריו לאורך כל התקופה שבה היה נתון מאחורי סורג ובריח.
את יומו הראשון כאסיר משוחרר בתנאים מגבילים פתח קצב בתפילה בבית הכנסת "הצעירים" לא הרחק מביתו, שאליו נסע עם אחיו ליאור, שנאבק למענו בכל שנותיו הקשות, וכמה מהמתפללים. עם שובו לביתו המשיך קצב לקבל את פניהם של בני המשפחה והחברים. לקראת שעות הצהריים התייצב אחד מבניו בפתח השער עם עגלת סופר גדולה עמוסה משקאות ומצרכים. בין המבקרים אתמול היו כמה מידידיו של קצב מקרב קהילת יוצאי איראן.
"ברוך שובו, ואני שמח שהוא חזר הביתה", אמר דוד. קשיש אלמוני בכיסא גלגלים, שהגיע בסיוע מלווה, הוסיף בחיוך ובלחש: "משה איש טוב". דורון, חבר של המשפחה, הוסיף: "זה יום חג לקריית מלאכי, למשפחה, לאמא שלו ובעיקר למשה - בן אדם שעבר כל כך הרבה. עשו לו רצח אופי".
קצב ומקורביו הקפידו על אחד מתנאי היסוד של שחרורו: איסור להתראיין לכלי התקשורת. ככל הנראה הם גם ביקשו מהמבקרים בביתו לשמור על פרופיל נמוך. ואכן, רובם לא נידבו מידע על אודות הנעשה מאחורי חומת הבית. אבל היו מקרב חבריו ומכריו שהתקשו להסתיר את תחושת ההקלה. "הוא נראה מאושר", העיד אחד מהם, שאף הביע ביטחון שהתנאים המגבילים שהוטלו על הנשיא לשעבר לא ישבשו את שמחת השחרור.
התנאים שקבעה ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר לקצב כוללים איסור יציאה מביתו בין עשר בלילה לשש בבוקר, לימודים יומיים בבית מדרש, טיפולים במסגרת קבוצה תורנית אחת לשבוע, טיפול פסיכו־סוציאלי שבועי והתייצבות בתחנת המשטרה פעם בחודש. בנוסף הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ עד לסיום היותו אסיר ברישיון. אבל מבחינתם של החברים ובני המשפחה, החיים מחוץ לחומות הכלא מצדיקים את ההגבלות.
מסע במנהרת הזמן
רחוב רזיאל, על שורת הבתים צמודי הקרקע שלו, נראה כמו סביון של קריית מלאכי. הוא גובל בבנייני שיכון עתיקים, שחלקם ראו צבע טרי בפעם האחרונה לפני דור או שניים. במרחק כמה דקות הליכה נמצא המרכז המסחרי הישן בלב הקריה, שהזמן עמד בו מלכת. חנויות פשוטות, שלא לומר דלות, שהופכות את הביקור במקום למסע במנהרת הזמן.
אבל קצב, כמו בימיו כראש העירייה מהצעירים ביותר בארץ ואחר כך כחבר כנסת, שר ונשיא, ממשיך ליהנות מאהדה קולנית בעירו. אומנם המונים לא באו להקביל את פניו, אבל קשה למצוא כאלו שידברו נגדו בגלוי. רוב אלה שכן דיברו בפתיחות סיפרו על אהבתם אליו ועל העוול שנעשה לו, לטענתם. קולם של אלו הסבורים אחרת בקושי נשמע, ואת מחשבותיהם הם מעדיפים לשמור לעצמם.
ברוך כהן ממספרת ברוך המחיש היטב שיש גם דעות אחרות: "כולם דיברו על השחרור של קצב. לקוחה אחת אמרה לי שמגיע לו, וקליינטית אחרת אמרה שלא. בכל מקרה, השחרור שלו עורר התרגשות". כהן עצמו מקפיד לשמור על ניטרליות: "לכל אחד יש הדעה שלו. הוא כבר ישב חמש שנים בכלא, ואני לא יכול לשפוט".
משה בן חיון, בעליו של בית הקפה הפופולרי "חנוכה", שבו מתקיימים גם משחקי קלפים, סיפר על התרגשות ושמחה מאז שחרורו של קצב: "ההרגשה מאוד נעימה וטובה, ואנחנו מאושרים. שמחנו בשבילו". אבל בית המשפט הרשיע אותו באונס, ניסינו להקשות, ובן חיון השיב נחרצות: "אנחנו לא מבטלים את בית המשפט, אבל אני רוצה להאמין לו שהוא חף מפשע".
"עשו לקצב עוול ורצח אופי וגזרו את דינו עוד לפני המשפט", זורק אחד מבאי המקום באמצע משחק קלפים: "את קצב אהבו ואוהבים בעיר". אבל מבין יושבי השולחן היה גם גבר אלמוני שנשאר בדעת מיעוט: "כשהוא היה שר וגם נשיא, קצב לא עזר לקריית מלאכי אפילו בגפרור. אבל אוהבים אותו".
אדי מסטייקיית "מנגל על גחלים" חש הזדהות עם הנשיא לשעבר: "מה שהוא עבר, גם אני עברתי בחיים שלי. בית סוהר זה לא דבר קל". אחר כך עבר אדי לטפל באלה שהתנגדו לשחרורו המוקדם של קצב: "מה הטעם שהוא היה יושב עוד שנה־שנתיים, הא? הסיפור ידוע ופשוט. יש כאן אדם פצוע. קצב היה נשיא המדינה, ולא צריך לדרוך עליו בגלל זה. אם זה היה מישהו אחר, הוא היה משתחרר בשקט ואף אחד לא היה מדבר על זה".
"קרה כאן נס חנוכה"
את ציונה חירית, תושבת ותיקה בקריית מלאכי, פגשנו בחנות הירקות הוותיקה לא פחות של יעקב אדוארד. היא לא מסתירה את סיפוקה משחרורו של קצב: "כולם בקריית מלאכי אוהבים אותו וחיכו לו שיחזור הביתה", קובעת חירית. "זהו יום מרגש. אהבנו אותו כראש עירייה, והוא המשיך כל השנים לגור כאן. קצב שילם יותר מדי". יעקב הירקן נשמע אף הוא מרוצה: "אנחנו מרגישים טוב, וכולם שמחים. זו חגיגה גדולה לעיר".
שמואל, עובר אורח, הצטרף לשיחה: "גם אני מאוד שמח. הרי הוא יכול היה להודות ולהשתחרר מזמן, אבל הוא הלך עם האמת שלו, קצב בטוח שהוא חף מפשע. יש כאן שמחה אמיתית שהוא חזר הביתה".
ירמיהו אליהו סיפר בגאווה על היכרותו בת עשרות השנים עם משפחת קצב: "אני מכיר אותו הרבה שנים וגם הכרתי את ההורים שלו. משה הוא כמו אח שלי וצריך להגיד לו מזל טוב. אני חושב שמה שאמרו עליו זה שקר וכזב. בקריית מלאכי אוהבים את משפחת קצב", המשיך אליהו בלהט. "כשהוא ישב בכלא כאב לי על אמא שלו. היה לה מאוד קשה והיא לא הייתה יוצאת מהבית".
רחל, עמוסה סלים עם מצרכים לקראת השבת, אמרה נחרצות: "עשו לו עוול בעיתונות השמאלנית והוא עבר רצח אופי. לפני המשפט גזרו את דינו, אבל בעיר המשכנו לאהוב אותו ולהאמין בו. קרה כאן נס של חנוכה".
גם באטליז "שאול מהדרין" הייתה תחושת סיפוק: "משה גדל ביחד עם בני משפחה שלי", הסבירה נורית יוסף, מוותיקות הקריה. "היינו הרבה שנים שכנים. לא יפה מה שעשו לו, בעל עם ילדים ומשפחה מכובדת. אנחנו אוהבים אותו ואת המשפחה שלו".
"מדברים על קצב אבל לא על המצב בקריית מלאכי, וחבל", סיכם יוסף, אף הוא תושב ותיק. "כשאומרים קצב, תכף נזכרים בקריית מלאכי, אבל יש כאן עוד הרבה דברים. פעם הייתה כאן מעברה, אחר כך עיירת פיתוח, ולהגיע לכאן ממרכז הארץ זה היה כמו להגיע לקצה העולם. כיום תוך 35 דקות אתה בתל אביב".