פרולוג - לפעמים תוקף אותי פתאום מין געגוע, כמו בספר שאני קורא על הגיבור שחוזר למקורות ילדותו. ואז אני מנסה לדמיין לאילו ממקורות ילדותי בא לי לשוב. האמת, אין הרבה כאלה. ילדותי לא הייתה עמוסת נדודים ומלאת הרפתקאות. הדור שלי הוא לא דור של ביאליקים ועגנונים, שמתגעגעים לעיירת הולדתם אי שם במזרח אירופה וכל הזמן חוזרים אליה ביצירות שלהם. פספסתי גם את דור הפלמ"ח ומלחמת העצמאות, ומכיוון שאיני נמנה עם אותם יפי הבלורית והתואר, מה כבר נשאר לי.

אז יצאתי לחפש. ומה גיליתי? שאין צורך להרחיק לכת ושגם אם אתה לא הרפתקן חובב מסעות ונדודים, אתה יכול למצוא את עצמך כמו ביאליק ועגנון כשאתה מחפש את העולם שלך ושהעולם שלך הוא עולם הולך ונעלם.

עולם הולך ונעלם. להקת הנח"ל, צילום: לע"מעולם הולך ונעלם. להקת הנח"ל, צילום: לע"מ




תמונה ראשונה

מתחילים בכיתה א'. בית ספר לילדי עובדים ב' ברמת גן, ששכן בבית ההסתדרות בשולי גן הקופים. לשם שלחו את ילדיהם ההורים הסוציאליסטים אנשי תנועת העבודה.

בבית הספר לילדי עובדים הנפנו שני דגלים - דגל ישראל והדגל האדום. קראנו למורינו בשמם הפרטי. ושרנו:

תחזקנה ידי כל אחינו המכוננים
עפרות ארצנו באשר הם שם
אל ייפול רוחכם עליזים מתרוננים
בואו שכם אחד לעזרת העם
(ח. נ. ביאליק)

אחר כך שרנו את "האינטרנציונל" ובסוף את "התקווה". האחד במאי היה חג ממש. לא היו לימודים באותו יום, ותלמידי הכיתות הגבוהות יצאו למצעד ראווה ברחובות העיר, כשהם נושאים דגלים וקוראים ססמאות כמו "נוער הזהב רד לנגב" ו"דגל אדום נישא למרום".

נו, מה חשבתם לעצמכם, שהאידיליה הזו תימשך לנצח וכל הורה יחליט באיזו רוח יתחנכו ילדיו?

לא בבית ספרנו. מערכת החינוך עוברת לאחריות הממשלה. משבר קואליציוני. בן־גוריון מתפטר. הממשלה נופלת. בית הספר נסגר.

את כיתה ג' כבר עשיתי כתלמיד בית ספר ממלכתי כללי. כי זה מה שנשאר - או זרם ממלכתי כללי או זרם ממלכתי דתי או זרם חרדי. בקיצור, ביטלו רק את זרם העובדים, ולזה הם העזו לקרוא בממשלה "ביטול הזרמים".

מי שרוצה לדעת לאן נעלמה תנועת העבודה שילך לשם.

תמונה שנייה

על בית ספר תיכון לא ההורים מחליטים. מחליטים החברים. הולכים לזה שהולכים אליו רוב החברים הטובים. רובם הלכו ל"דביר". אז גם אני. זה לא היה סתם בית ספר תיכון. זו הייתה גימנסיה. גימנסיה פרטית. לא ליקקנו שם דבש. בכל בוקר היה אורב לנו מר נורברט וסטרייך, המורה לצרפתית, ומקפיד שהתלבושת היא אכן אחידה. חולצה תכולה ומכנסיים כחולים. הבנות המאופרות היו נשלחות לשטוף את פניהן ונאלצות להפקיד את התכשיטים עד גמר הלימודים. אבל אני, בזכותו של אותו מורה, למדתי לאהוב את השפה הצרפתית, את זמריה ושנסוניה, ואפילו העזתי לתרגם את השירים.

אהיה אני בזרועותיו והוא אותי יאהב
עולם ורוד ורוד, הן -
הוא אומר מילות חיבה. שירים של אהבה
וטוב לי טוב כל עוד הן -
הוא שוכן בתוך לבי. כל טוב הוא לי מביא
ולא לוקח כלום.
מי לי ומה לי נפלא לי כל כך
מה שיביא לי ומה שייקח
הוא בכל מקום איתי. אצא מדעתי
כי טוב לי טוב...
("החיים בוורוד" אדית פיאף)

עד היום אני פוגש בוגרי "דביר", בני גילי פחות או יותר, שהשם וסטרייך מעורר בהם רגשות שבין אימה לנקם. אני הייתי בר מזל. במשך כל השנים מאז סיימתי את הלימודים נשמר הקשר בינינו. הוא נכח בכל השמחות שלי. החתונה, הולדת ילדי, הבת מצווה של הבת, הבר מצווה של הבן, דרך נישואיהם ועד להולדת ילדיהם. בחודש הבא תמלא שנה למותו של המורה המיתולוגי שלי, שהלך לעולמו בגיל 95.

בניין גימנסיה "דביר" נקרא היום מעונות מרגוע. בית לחולים סיעודיים ותשושי נפש. אכן. עולם הולך ונעלם.

מר נורברט וסטרייך. צילום: תמר שלו, במחנהמר נורברט וסטרייך. צילום: תמר שלו, במחנה

תמונה שלישית

בית פיקוד הנח"ל ההיסטורי שכן בלב רחוב יפת ביפו. בקומה השנייה של הבניין העתיק הזה היה אולם. ה־אולם. האולם שנבחנו בו כל מי שהיו אחר כך הכוכבים מובילי התרבות והבידור בארץ. האולם שנולדו בו הלהיטים הגדולים שכל הארץ שרה. שהצגות הבכורה שנערכו בו הפכו לשם דבר. שטפח וטפחיים שהתגלו בו מתועדים בסרט "הלהקה".

אנחנו, חברי הלהקה, היינו פטורים מהשמירות ושאר המטלות בגלל החזרות ביום וההופעות בלילה. אבל היו איתנו בפיקוד הנח"ל כוכבים אחרים. כאלה שאנחנו הבטנו עליהם מלמטה בהערצה. הם כן עשו תורנויות שמירה ואפילו הגישו לנו ארוחות בחדר האוכל. אנחנו היינו עדיין רק כוכבים של החיילים. עוד לא הכירו אותנו מחוץ לצבא. אבל הם - מי לא הכיר את דרור קשטן מהפועל פתח תקווה ואת השוער איציק ויסוקר ואת רוני שורוק מהכח רמת גן. אם להקת הנח"ל הייתה הראשונה בלהקות, אז נבחרת הנח"ל עם קשטן ושורוק ויוחנן וולך ויהודה שהרבני, שהביאה לנח"ל את אליפות צה"ל, הייתה באותן שנים הגלקטיקוס של הנבחרות.

בניין פיקוד הנח"ל הוא היום בית ספר של הכנסייה האורתודוקסית ביפו. להקת הנח"ל נעלמה לא רק מהבניין. אגב, מישהו יודע מה קורה עם נבחרת הכדורגל של הנח"ל?

הכוכבים האמיתיים שלנו. דרור קשטן, צילום: אסף קוטיןהכוכבים האמיתיים שלנו. דרור קשטן, צילום: אסף קוטין

תמונה רביעית

1923, ההתחלה.

שלמה פוליאקוב, אבא של פולי הגשש, הוא מראשוני שחקני הכדורגל המייסדים שיצאו בקריאה להילחם נגד מחלת הפרופסיונליזם. לשלול את האפשרות של קבלת משכורות קבועות עבור המשחק, בלי להתקשר לאיזו עבודה פרודוקטיבית בבניין החברה, העם והארץ.

פוליאקוב ונודלמן, כל אחד שער, והתוצאה 2-0 על מכבי חשמונאי ירושלים, הביאה את גביע ארץ ישראל הראשון לקבוצה.

מאז 13 אליפויות. 16 גביעי מדינה. ארבעה דאבלים. אליפות אסיה. שלב הבתים. ואני לא שוכח את ה־8-0 מול, לא נעים, הפועל רמת גן. ואת שער הניצחון של גדעון טיש נגד הפועל פתח תקווה. השער שהביא את הגביע.

והגדול מכולם. האיש שהיה לאגדה עוד בחייו. האיש שבמשך שנים היה הפועל תל אביב והפועל הייתה הוא. גדול שוערי ישראל בכל הזמנים. וכולם ביחד: חו־דו־רוב. חו־דו־רוב!!!

אנחנו חשוכי המרפא מוכנים לסיים את חיינו כמו ג'נקים שמתגוללים בצדי המגרש ולאיש לא אכפת מאיתנו. ומכיוון שההתמכרות היא גנטית לפי כל המחקרים והסקרים, אז ברור לנו גם מה יהיה גורל ילדינו. עכשיו המשימה העיקרית היא להציל את הנכדים ויפה שעה אחת קודם כי בנפשנו הדבר.

אח, אריק אריק, לפחות זה נמנע ממך.

והעולם שותק.

יפה בפתח תקווה.
נחמד גם בחיפה,
נאווה ירושלים,
גם היא נראית לא רע

אבל אני אוהב אחרת
יפה ואדומה.
אהבה שלא נגמרת
האהבה הראשונה

אהובה שלי. אדומה שלי.
את האור שבחיי.
נשמה שלי. הקבוצה שלי.
הפועל תל אביב, משוש חיי
(אריק איינשטיין)