בצל הזעזוע הציבורי מתיעוד ההתעללות בקשישים בבתי אבות סיעודיים בישראל והראיון הבלעדי שהעניק שר הבריאות, יעקב ליצמן, ל"מעריב-סופהשבוע" לפני שבוע וחצי על המחלוקת שלו עם משרד האוצר שמונע את חקיקת חוק ביטוח סיעוד ממלכתי, מפרסם הבוקר (שלישי) מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מחקר השוואתי חדש שלראשונה בוחן את ההוצאה הפרטית על סיעוד מכיסם של האזרחים בישראל בהשוואה למדינות המפותחות בארגון ה-OECD. 

היעדרו של חוק ביטוח סיעוד ממלכתי בישראל, שלא כמו במרבית המדינות המפותחות המסדירות את אחריות המדינה בחוק גם למימון הטיפול הסיעודי וגם להבטחת איכותו, הופך את ההוצאה על ביטוחי סיעוד בשוק הפרטי (באמצעות חברות הביטוח או קופות החולים שעובדות איתן) בישראל לאחת הגבוהות ביותר במערב. 

המחקר של מרכז טאוב מראה כי סך ההוצאה הלאומית על טיפול סיעודי בישראל – הכוללת טיפול בקהילה, טיפול מוסדי ותשלומים לביטוח סיעודי – מוערכת ב-15.3 מיליארד שקלים לשנת 2014. מתוכם המימון הציבורי מסתכם בכ-8.3 מיליארד שקלים, כלומר: רק כמחצית מסך ההוצאה. 

המימון הפרטי על סיעוד מחולק בין הוצאת משקי הבית על העסקת עובדים זרים בעלות של כ-2.6 מיליארד שקלים בשנה (39% מההוצאה הפרטית), ו-2.5 מיליארד שקלים על דיור מוגן (כ-37% מההוצאה הפרטית). יתר ההוצאה הפרטית היא על פרמיות ביטוח פרטי נטו, והיא מוערכת ב-1.6 מיליארד שקלים – כ-22% מסך ההוצאה הפרטית. לפי אומדן המפקח על הביטוח, נכון לשנת 2014 ל-5.31 מיליון איש היה ביטוח סיעודי, קבוצתי או פרטי. 

במחקר  בולט חלקו הגבוה במיוחד של המימון הפרטי לסיעוד בישראל, העומד על כ-45% – כמעט פי שלושה מהשיעור במדינות ה-OECD, שבהן המימון הפרטי עומד על ממוצע של 16% בלבד. מבין 24 מדינות שנבדקו בהן ישראל וכל מדינות מערב אירופה, אוסטרליה, ניו זילנד, יפן, קוריאה הדרומית וקנדה, נמצא כי ההוצאה הפרטית על סיעוד בישראל היא השנייה הגבוהה ביותר (כולל ביטוחים פרטיים) בין כל מדינות המערב לבד מארה"ב שלא נכללת במחקר. שנייה רק לשוויץ. ההוצאה בישראל גבוהה יחסית גם בהתחשב בכך שחלקם של גילאי 65 ומעלה מכלל האוכלוסייה קטן ביחס למדינות שרמת ההוצאה בהן דומה. 

כשההוצאה כה גבוהה ואיכות הטיפול הסיעודי בישראל שכולנו נחשפנו אליה כה נמוכה, ארבעת חוקרי מרכז טאוב שערכו את המחקר, פרופ' דב צ'רניחובסקי, פרופ' אביגדור קפלן, איתן רגב ופרופ' יוחנן שטסמן, לא מסתפקים רק בהשוואה אלא מצביעים על סיבות לחוסר יעילותה של מערכת הסיעוד בישראל ומציעים דרכים לתקנה, בראש ובראשונה באמצעות חוק ביטוח סיעוד ממלכתי אשר בראיון עם השר ליצמן למעריב למדנו כי מי שעומד בדרכו הוא דווקא משרד האוצר, ולא משרד הבריאות. עורכי המחקר מדגישים: "גישת משרד האוצר, המבקשת להפריט את הביטוחים הסיעודיים עוד יותר, לא הוכיחה את עצמה בעולם. הבסיס הכלכלי המשמש למימון ביטוח פרטי מצומצם יחסית, מפני שבעלי הכנסה נמוכה אינם יכולים לרכוש אותו... כמו כן, הפרמיות של ביטוח פרטי גבוהות יחסית, בשל הסיכון הגבוה הנובע מהקושי לחזות לטווח ארוך את הגידול באוכלוסייה הסיעודית ואת צרכיה". כמעט כל המדינות הדומות לישראל במימון שירותי הרווחה בחרו בפתרונות בעלי אופי ציבורי, המשלבים בין תשלום ביטוח חובה למימון ציבורי, ובכך מאפשרים את קיומה של מערכת טיפול סיעודי אוניברסלית יעילה ושוויונית.

החוקרים מדגישים כי האוכלוסייה בישראל צפויה להזדקן באופן משמעותי בעשורים הקרובים כשחלקם של האזרחים הוותיקים באוכלוסייה, ובעיקר חלקם של גילאי 75 ומעלה, צפוי להכפיל את עצמו עד 2035 מכ-610 אלף כיום לכ-1.24 מיליון, בעוד שאר האוכלוסייה תגדל בכ-31% ומתריעים: "עקב כך, מדד אי התפקוד – שמטבע הדברים גבוה יותר בקרב קשישים – צפוי לגדול ב-43%, ובקצב מהיר ב-16% מקצב הגידול של האוכלוסייה. השינוי מבטא הארכה מבורכת של תוחלת החיים, אך מחייב היערכות לצורכי הבריאות הגדלים של האוכלוסייה".