למרות ערפל הבוקר, חושיו המחודדים של רס”ב תמים סעיד לא אכזבו גם הפעם. זה קרה לפני כחודש וחצי. דווקא בשל הערפל הכבד והראות הלקויה, היה סעיד דרוך במיוחד, כשיצא כהרגלו מהמוצב ליד קיבוץ כיסופים לסיור הבוקר של פתיחת הציר בגזרה הדרומית בגבול עזה. סעיד, גשש ותיק, עתיר ניסיון וקרבות, הבחין לפתע בדבר מה הנמצא ממש על הגדר. “זה היה מוסווה ומכוסה בענפים”, הוא מספר בעודנו עומדים עשרות מטרים מגדר הגבול ודרך הטשטוש הצמודה לו. “אמרתי לכוח: תפקחו עיניים, אולי יש מארב וצריך לחתור למגע”.
מארב לא היה, אך התגלה מטען נפץ גדול מאוד, שהיה מחובר בחוט תיל להפעלה מרחוק. אלמלא תושייתו של הגשש, מטען זה היה יכול לגרום למספר רב של נפגעים מקרב חיילי הסיור. כשהוא נשאל איך הצליח להבחין במטען, סעיד עונה בחיוך קל: “אין דבר כזה שאפשר לטשטש הנחת מטען או עקבות. תמיד יהיו סימנים מעידים”.
המוטו שמלווה את סיורי הבוקר והערב לפתיחת הציר ולסגירתו, הוא “אין בט”ש (ביטחון שוטף) בלי גשש”. מפקד בכיר באזור מאשר זאת באוזני. הוא מספר שכשהוא מקבל מידע, שמקורו בתצפית, במידע חזותי, בסנסורים של הגדר או אפילו בהתרעה מודיעינית על חשד לחדירה, השאלה הראשונה שהוא שואל היא: מה אומר על כך הגשש? הגדודים המחזיקים את הקו בשגרת הביטחון השוטף של סיורים ומארבים מתחלפים כל כמה חודשים. הגשש תמיד נשאר.
סעיד, בדואי מיישוב בעמק יזרעאל, המשרת בצה”ל בקבע כבר 22 שנים, התגייס לאחר שסיים את בית הספר התיכון. גם אביו היה גשש. “החלטתי להתגייס כי אני מרגיש שייך לישראל”, הוא אומר.
כגשש ותיק, סעיד חש לא רק חובה, אלא גם זכות לחנוך גששים צעירים. “אני חש אחריות על הדור הצעיר של הגששים. אני רואה עצמי מוקד של ידע, שצריך להנחיל לדורות הבאים. היום חיילים יכולים לעבור שירות מלא בלי לחוות מטען או לראות מחבל”.
אין יום בלי אירוע
לסיור הקצר שלנו לאורך הגבול מתלווה רב”ט עמאר נעים, גשש צעיר, שמשרת כשנה וחצי בשירות סדיר. רס”ב סעיד הוא במידה רבה החונך והמנטור שלו. במהלך שירותו של נעים הזדמן לו גם כן לאתר זירות מטענים. הוא גדל בכפר בגליל המערבי, למד 12 שנים בבית ספר יסודי ובתיכון, ואז החליט להתגייס עם בן דודו. אביו, ששירת גם הוא בצה”ל, עודד אותו לעשות זאת. “אני חלק מהמדינה וזו המולדת שלי”, הוא אומר. “אני אוהב את הצבא וטוב לי”.
תקוותו של נעים היא שלאחר שירותו הסדיר, בעוד קצת יותר משנה, יוכל להמשיך בשירות קבע, אף שהוא יודע שצה”ל חווה בשנים האחרונות קיצוצים גדולים בכוח האדם. רק למחצית מכלל הגששים הבדואים מוצע לחתום בקבע. אם לא יוצע לו תקן, הוא מקווה להתקבל למשטרה. עבורו השירות הצבאי הוא גם הזדמנות להתקדם בחיים ודלת כניסה לחברה הישראלית ולרכישת מקצוע. חלומו הוא להיות מכונאי.
כ־20 קילומטרים צפונה משם, בנחל עוז, ממתין רס”ן ווליד סואעד, קצין גששים חטיבתי (החטיבה הצפונית של עזה). סואעד, בן הצפון, משרת בצה”ל 23 שנים. גם הוא התגייס מיד לאחר סיום לימודיו בתיכון. בין השאר, שימש קצין גששים בצפון, מפקד פלוגה בגדוד הסיור הבדואי בדרום וראש מחלקת לחימה אורבנית. אחר כך יצא ללימודים לתואר שני במדעי המדינה במכללת עמק יזרעאל. “בסיומו החלטתי לחזור למורשת ולהיות קצין גששים בעזה, שבה התחלתי את השירות”, הוא מספר. “מבחינתי זו סגירת מעגל”.
גם סואעד חווה לאחרונה גילוי של זירת מטענים על גדר הגבול. לדבריו, לא עובר כמעט יום בלי שיש אירוע. בעיקר מדובר בחדירת עזתים שמבקשים להסתנן לישראל, לא כדי לבצע פיגוע, אלא כדי לעבוד בה כשוהים בלתי חוקיים, או כדי להיעצר ולהיכלא עקב מצוקות אישיות או משפחתיות או על רקע המצב הכלכלי הקשה. מי שנחוש יכול לעבור את הגדר: להציב סולם, להיעזר בחבר ולטפס על כתפיו או לחתוך את הגדר ולעבור לצד הישראלי.
תחת פיקודו של סואעד בחטיבה משרתים יותר מ־30 גששים לוחמים. ארבעה מהם הגיעו עמו לתרגיל ולהדגמה של יכולתם בזיהוי חדירה על דרך הטשטוש והטמנת מטענים מוסווים. כל הארבעה הם אנשי קבע: רס”ר אשרף אלבחרי, רס”מ אקרם גומיס, רס”ל סלמאן אלגנמי ורס”ב איתי בירו.
כולם ממוצא בדואי מלבד בירו, יהודי בן העדה האתיופית. בירו נולד בחבל גונדר שבאתיופיה, ועד גיל 13 היה רועה צאן ופיתח מיומנויות של שדאי. ב־1993 התגייס לצה”ל עם תשעה מבני העדה. הם היו בני טיפוחיו של רס”ן גד מרשה, שעלה לישראל מאתיופיה ב־1981 והתגייס לצה”ל ב־1990. מרשה נענה להצעה והתנדב ליחידת הגששים, שאליה חזר כקצין הגששים היהודי הראשון בצה”ל. בשנת אלפיים, בעת האינתיפאדה השנייה, נהרג מרשה (עם החבלן ממשמר הגבול יונתן אסף ורמולן) בעת שמחבלים הפעילו מטען ליד מחסום סופה בדרום הרצועה.
בירו מספר כי מהעשירייה שהתגייסה נותרו
מודלים לחיקוי
לפני שמרשה ובני העדה התגייסו להיות גששים, מילאו את התפקיד הזה בצה”ל בעיקר בדואים. הם עדיין הרוב במקצוע הזה, שצופן בחובו אחריות של חיים ומוות, וזו לא מליצה. אך אט־אט גם על הבדואים עוברים מהפך.
זו גם הכוונה של צה”ל בנוגע לבדואים. הרמטכ”ל גדי איזנקוט רוצה לפתוח בפניהם את הצבא על כל יחידותיו. כמובן, יש הבדל בולט אחד. על הדרוזים והצ’רקסים חל חוק שירות ביטחון, והם חייבי גיוס. לא כך בנוגע לבדואים, שיכולים להתנדב.
עד לפני כמה שנים הבדואים היו יכולים לשרת רק ביחידות הגששים בחיל התובלה או בגדוד הסיור המדברי. אך כיום אפשר למצוא אותם בתפקידי קצונה בחטיבת גבעתי, כמה מהם משרתים בחטיבת הצנחנים, יש מפקד מחלקה טנקיסט בדואי וכמה בדואים סיימו קורס קצינים והשתלבו במערך הטכני של חיל האוויר.
כמה סיבות מרכזיות מניעות אופטימיות זו. האחת היא הקמתה של מכינה קדם־צבאית בגבעת חביבה. לאחרונה סיימו את המכינה 16 בוגרים, והם התגייסו לגבעתי, גולני ולנח”ל. הסיבה השנייה היא הכנת המתגייסים הבדואים בקורסי הכשרה שנערכים בבסיס החינוך המרכזי של צה”ל, ובהם משפרים את העברית שלהם ומקנים להם תחושת ביטחון, כדי לשפר את דימוים העצמי ולהקל את שילובם בצבא.
סיבה נוספת היא יצירת מודלים לחיקוי מעוררי השראה עבורם: קצינים בדואים שמשרתים בצה”ל והופכים ל”גייסים”, שעוברים בכפרים ובריכוזי בדואים ומנהלים שיחות מוטיבציה עם הצעירים. אחד מהם הוא רס”ן חוסיין פואז, מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד הסיור המדברי, שפועל בימים אלה במשימות של ביטחון שוטף באזור אילת. הוא מיישוב בצפון הארץ, ובקרוב יצא מטעם צה”ל ללימודים.
מעצימים את הניכור
אין זה סוד שהבדואים של הצפון נוטים יותר להתגייס מאשר אלה של הדרום. זה נובע מרמת החינוך הגבוהה יותר בצפון, ממצב סוציו־אקונומי טוב יותר, ממסורת שנוצקה במשך עשרות שנים, מהשפעות פוליטיות (או היעדרן) וגם משום שבדרום יש ריבוי של משפחות מעורבות, ישראליות־פלסטיניות, מהגדה ומעזה. “בשיחותי עם הצעירים הבדואים, אני מסביר להם שצה”ל זה מעין כור היתוך, שפותח עבורנו את הדלתות לחברה הישראלית”, אומר רס”ן פואז. “בצה”ל פוגש הצעיר הבדואי, אולי לראשונה בחייו, דרוזים, צ’רקסים, נוצרים וכמובן, יהודים”.
ומה תשובתך?
“שקודם כל יש להם אפשרות לתרום. אך גם שלאחר השירות הצבאי הם יוכלו להשתלב יותר טוב בחברה הישראלית. הם יוכלו לקבל חלקת אדמה במחיר מוזל מאוד כדי לבנות בית ועוד הטבות”.
מה עוד הם שואלים אותך?
“מדוע שנלך להילחם באחים שלנו? על כך אני עונה להם כי צה”ל הוא צבא הגנה והוא צבא מוסרי”.
ותשובתך משכנעת אותם?
“כמובן, לא את כולם”.
עם כל הרצון הטוב שצה”ל מפגין, הבעיה היא רחבה יותר. זו בעייתה של הממשלה והחברה הישראלית. כל עוד הבדואים מופלים לרעה ומקופחים לעומת היהודים, במשאבים כספיים וברמת שירותי החינוך והבריאות, מדביקים להם סטיגמות ורואים אותם באופן סטריאוטיפי, הם לא יתגייסו בשיעורים שבצה”ל היו רוצים לראות. זה יקרה רק אם הם יחושו שגם הם יכולים להשתלב בחברה, ושזו באמת רוצה לשלבם בה.
אירועים כמו זה שהתרחש בינואר 2017 ביישוב הבדואי הבלתי מוכר אום אל־חיראן שבנגב, שבמהלכו השוטר ארז עמדי־לוי נדרס למוות ויעקוב אבו אל־קיעאן נורה למוות, אינם תורמים לתחושת השייכות של הבדואים. כזכור, לאחר הפינוי האלים באום אל־חיראן מיהרו השר לביטחון פנים גלעד ארדן ומפכ”ל המשטרה רוני אלשיך להכריז שמדובר בפיגוע ולא התנצלו על כך גם לאחר שעלה מחקירת מח”ש כי לא היה מדובר בפיגוע, אלא ב”כשל משטרתי חמור”. כל אלו רק מעצימים את תחושת הניכור של הבדואים.