משואה לגבורה: מצעדת המוות ועד להדלקת משואה עם נכדתו החיילת

"זה היה החלום שלי מאז שהייתי ילדה - וזו תהיה סגירת מעגל מרגשת". כך אומרת טוראית סביון ורנר (19), שהערב תלווה את סבה ניצול השואה, משה פורת (86), שיהיה בין מדליקי המשואות ביד ושם בירושלים בטקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לשואה והגבורה. פורת, המתגורר בקיבוץ שלוחות בעמק המעיינות, עבר כברת דרך ארוכה מאז שרד את השואה ועד להחלטתו - לאחר עשרות שנות שתיקה - לספר את מה שהוא ומשפחתו עברו במהלך מלחמת העולם השנייה, למען הדורות הבאים.

הוא נולד כמשה פריש בהיידוננש שבדרום־מזרח הונגריה למשפחה חסידית שומרת מצוות בת שבע נפשות. בעיר הוקם גטו, הגברים גויסו לעבודות כפייה ובקהילה נותרו רק נשים, ילדים וזקנים. בהמשך גורשו יושבי הגטו בקרונות בהמות לדברצן ורוכזו בבית חרושת ללבנים.

בסוף יוני 1944, כשמשה היה בן 13, הועלתה משפחת פריש על רכבת גירוש. בעלות הברית הפציצו את הרכבת, והיא נעצרה על המסילה ועמדה עליה ימים רבים. רבים מהכלואים בה מתו מחנק. הרכבת הגיעה לווינה, והכלואים בה הועברו למחנה עבודה. אחיו הגדול של משה, שבח, נשלח למחנה עבודה אחר ונרצח. כשהתקרב הצבא האדום, הוציאו הגרמנים את האסירים לצעדת מוות. הנופלים בדרך והמתמהמהים נורו למוות.

לאחר שהוריו ואחיו הבכור לא שרדו את השואה, החל פורת את המסע לארץ ישראל. "שלוש שנים אחרי המלחמה התגלגלנו באירופה, עברנו שבהע גבולות, עד שעליתי בשנת 48' בעלייה לא לגאלית", הוא מפליג במנהרת הזמן. "בהתחלה הייתי בכפר חסידים, ואז הקמנו את קיבוץ שלוחות".

פורת הקים משפחה בארץ. "אני אב לארבעה ילדים וסבא ל־15 נכדים ו־13 נינים", הוא מספר. במשך שנים ארוכות התמקד בגידול משפחתו ובבניית קיבוץ שלוחות ולא סיפר את מה שעבר עליו. "רק אחרי 40 שנים נפתחתי והתחלתי לדבר על זה", הוא מעיד.

מדוע לא דיברת עד אז?

"הצלחתי לברוח מהדברים הנוראיים שעברנו, ולא חשתי צורך לדבר על זה. מעבר לזה, היתה לי מסגרת תומכת בעליית הנוער ובקיבוץ. אבל ברגע שפתחו את סגור לבי, התחלתי לספר".

אז מה הביא לשינוי?

"מחנכת בקיבוץ טירת צבי פנתה אלי וביקשה שאספר על מה שעברתי. הגעתי לשיחה עם תלמידים בקיבוץ שדה אליהו, וראיתי שבמשך שעתיים הם עוקבים אחרי כל מילה שלי - והעיניים שלהם לא היו יבשות. בעקבות זאת נדרתי נדר שיותר אני לא שותק".

מאז מקדיש פורת ימים כלילות להרצאות ולכתיבה, חמוש בחובה להנחיל לדורות הבאים את מורשת השואה והגבורה. "כתבתי ספר 'באמונה, בחסד וברחמים', השתתפתי במצעד המוות למנטה אוזן ויצאתי כאיש עדות עם משלחות לפולין", הוא משחזר בהתרגשות. "שרדתי את השואה, כדי שאוכל להפיץ בקרב הדור השני והשלישי".

אירוע דרמטי עם נכדתו סביון התרחש במפגש מקרי ביניהם ב"יער הילדים", הסמוך לוורשה, בירת פולין, שבו נרצחו 800 ילדים. "זה היה אחד מהאירועים המכוננים בחיי, מלמעלה כיוונו את המפגש הזה", הוא מעיד. הביקור נועד להמחיש את מה שהשטן עשה".

"כשהייתי בתיכון, יצאתי לסיור במחנות בפולין", מספרת סביון. "סבא ליווה במקרה באותה העת משלחת אחרת, וללא תיאום נפגשנו ב'יער הילדים'. זה היה נורא מרגש".

ורנר, המתגוררת בקריית אתא, מתרגשת לקראת הרגע שבו תלווה הערב את סבה: "זה יהיה רגע מאוד מיוחד. גם המשפחה מאוד מתרגשת. זה רגע מאוד חשוב לכולם".

מדליקי המשואות הנוספים

ז'אנין סבן־בוהנה (88)
ילידת אלג'יריה. בשנת 1938, כשהיא בת 9, היגרה המשפחה לפריז. במאי 1940 כבשו הגרמנים את צרפת, וכעבור שנתיים, ב־16 ביולי 1942, יום המצוד על יהודי פריז (ה"ולדיב"), פשטו שוטרים צרפתיים על הרובע שבו חיה משפחתה ודפקו על דלת הבית. ז'אנין ובני משפחתה לא נלקחו באותו יום בזכות אזרחותם הצרפתית, אך צפו בחבריהם ובשכניהם הקרובים מובלים למחנות המוות.

משה יעקובוביץ (88)
נולד בוורשה למשפחה חסידית. במהלך המרד המפורסם בגטו נרצח אביו, ומשה בן ה־14 הוסע למחנה המוות מיידנק, שם חוסלו אמו שני אחיו. משה וסבו נשלחו למחנה העבודה בוז'ין, שם הצליח משה להתחמק מהוצאה המונית להורג, שבה חוסל סבו. באפריל 1948 עלה משה לארץ ישראל. הוא לחם בשורות האצ"ל ולאחר מכן בשורות צה"ל במלחמת העצמאות.

אלקה ריינס־אברמוביץ' (85)
נולדה בעיירה נובוסליצה ברומניה (היום אוקראינה). בקיץ 1941, בהיותה בת 9, גורשה עם משפחתה ובני עיירתה אל טרנסניסטריה בבלורוסיה, בצעדת מוות של הצבא הרומני. בתום המלחמה שהתה בבית יתומים יהודי. כשעלתה ארצה באונייה "קיבוץ גלויות" ב־1947, נתפסה האונייה והיא נשלחה למחנה מעצר בריטי בקפריסין. ב־1948 עלתה אלקה לארץ ישראל, נישאה לאריה אברמוביץ', ולשניים שלושה ילדים.

משה העליון (92)
נולד בסלוניקי שביוון. ב־7 באפריל 1943, שנתיים לאחר כיבוש העיר בידי הצבא הגרמני, נשלחו משה, אמו ואחותו לאושוויץ, שם נרצחו כל בני משפחתו. משה עצמו הצליח לשרוד ולאחר המלחמה, ביוני 1946, עלה לארץ באניית המעפילים "יאשיה וודג'ווד". הוא גויס להגנה, לחם ונפצע במלחמת העצמאות. בעבר שימש כיו"ר ארגון ניצולי מחנות ההשמדה יוצאי יוון בישראל, והיום הוא נשיא הכבוד של הארגון.

מקס פריבלר (86)
נולד בכפר מיקוליצ'ין שבפולין למשפחה יהודית אמידה. במרץ 1942 פרצו אנשי גסטפו ושוטרים אוקראינים לבית המשפחה ולקחו את מקס ואת אביו. מקס ניצל משתי הוצאות להורג: בפעם הראשונה בטבחש בו דחף אותו אביו אל בור ההריגה ונפל עליו ירוי, ובפעם השנייה כשהצליח להימלט מכיתת יורים שרצחה ילדים יהודים. מקס חבר לפרטיזנים ולחם לצדם עד סיום המלחמה.

צילומים: יצחק הררי, יוסי בן דוד. באדיבות יד ושם