"במשך 2,000 שנה ההורים שלי, הסבים שלי והסבים שלהם בכו והתפללו כדי להגיע לישראל", אומר קייס אפרים לאווי. "ההקרבה שהם עשו הייתה אדירה. הם עברו מלחמות קודש באתיופיה בזמן שהמקומיים ניסו לנצר אותם, להעלים ולמחוק אותם, ואז המסעות המפרכים לישראל. ההורים שלי היו במשך עשרה חודשים במחנה בסודן, הם קברו את אחותי הגדולה בדרך, רק כדי להיות בארץ הזאת. לא רק כדי להתיישב בה, אלא כדי להיות חלק מעם ישראל. הם לא חשבו על בתים ולא על מכוניות – הם רצו את ירושלים. אבל הרצון שלהם להיות חלק מהעם היהודי לא אומר שכולנו צריכים לעבוד בצורה דומה את השם".

לאווי (30) נולד בישראל. הוא גדל והתחנך במערכת החינוך המקומית, שבה נחשף גם ליהדות אחרת מזו שהכירו הוריו; ליהדות הרבנית, המוכרת רשמית במדינת ישראל. כאשר בגר הבין לאווי כי הוא מעוניין להפוך ל"קייס", כלומר, כהן, הסמכות הדתית הראשית של יוצאי אתיופיה ומנהיג רוחני בקהילתו. הוא עבר את ההכשרה המתאימה ומשמש כיום כקייס הראשי של עירו כרמיאל לצד קייס נוסף. אלא שכאן תמה מבחינתו האידיליה.

בדיעבד התברר לו כי התפקיד שעטה על כתפיו רק חידד עבורו את תחושת הזרות שלו בחברה הישראלית. "בתור קייס אני לא מקבל מהמדינה כלום. חוץ מהרשות המקומית, שתומכת וחושבת שזה מה שהקהילה צריכה – שום דבר. לא המועצות הדתיות ולא הרבנות הראשית", הוא מסביר. "הם לא מכירים בנישואים שאנחנו עורכים. את השחיטה שלנו הרבנות לא מקבלת. וגם לא מוכנה להכיר את המנהגים ואורח החיים שלנו".

עכשיו החליטו עשרות קייסים לשים סוף למצב הביניים שבו הם נתונים. "יש הרבה רבנים שתומכים בנו, אלא שהממסד, הגוף שנקרא רבנות ראשית, לא תומך", מסביר לאווי. "אם רב מקבל אותי, זה טוב ויפה, אבל אין לזה משמעות מעשית. למרות שבחברה הישראלית יש הרבה גוונים, נוצר מצב שיש פה שני לאומים והעולמות מתנגשים. יש פה יהדות עתיקת יומין של קהילה שלמה, שאותה הם לא יכולים למחוק".

מחאת יוצאי אתיופיה. צילום: בן קלמר

 עניין מהותי  

ב-19 באפריל שיגרה המועצה הרוחנית הכללית של יהודי אתיופיה מכתב ללשכות ראש הממשלה והנשיא. "מסיבות שאינן ידועות לנו, ובאופן חד-צדדי ללא כל למידה... מדינת ישראל, על רשויותיה השונות, בוחרת להתעלם במפגיע ובבוטות מזכויותיהם המוקנות של הקייסים", נכתב שם בין היתר. "כוהני דת אלו הם הכוהנים שהמשיכו את הרצף של עם ישראל, שהסמכתם המרכזית נעשתה בבית המקדש אלפי שנים לפני תקומתה של מדינת ישראל".

גם דרישות ברורות הוצבו במכתב ההוא: הכרה מלאה בקייסים כסמכות רוחנית במדינת ישראל, תוך השוואת זכויותיהם לאלה של הרבנים. הקמת מוסד חינוכי תורני לשמירה על המורשת היהודית־אתיופית והכשרת קייסים חדשים. ולבסוף, הכנסת תוכני לימוד על אודות הקהילה האתיופית ומנהגיה במערכת החינוך בישראל, כמו מה שנעשה לאחרונה עם יהדות עדות המזרח.

המכתב אף הציב לממשלה אולטימטום. "(אנו) דורשים מהממשלה לקבל את בקשתנו ולכבדה עד 18.5.2017", נכתב שם. "במידה ולא יכובדו בקשותינו, בכוונתנו להשמיע קול ציבורי גדול ולעמוד על זכותנו המוקנית מאלוהי ישראל, עצם היותנו מנהיגים רוחניים בעם ישראל". המחאה הציבורית הגדולה עתידה להתחיל מול הכנסת, בתקווה שמשם היא תעבור לכל קצוות הארץ.

"בשורה התחתונה, מדינת ישראל הרשמית האורתודוקסית לא מכירה ביהדותם של יהודי אתיופיה, כמו בשאר הקהילות היהודיות", אומר גדי יברקן, פעיל בולט במאבקים שמנהלת העדה האתיופית להכרה בה ושילובה המלא בחברה הישראלית. באופן טבעי, הוא לוקח חלק פעיל גם במאבק של ההנהגה הרוחנית שלו. "זה עניין מהותי של כל בית ישראל", הוא אומר. "אלו השורשים. זה הדבר הכי חשוב לנו בקהילה. בעצם, ללא הקייסים, אני ואתה לא היינו מדברים פה עכשיו".

לא לחינם יברקן משתמש במונח "בית ישראל". על פי המסורת, בני העדה האתיופית הם צאצאיהם הישירים של בני גלות בבל, ששימרו את המנהגים והמצוות ממש כפי שעשו בני העם היהודי בתקופת בית המקדש. מאחר שכך, מגוון ההלכות שצמחו לאחר מכן – בהן התלמוד, המשנה, הרמב"ם, הקבלה, החסידות ועוד – פסחו עליהם. הם רואים בכך מעלה, שהרי זה הופך את הנהגותיהם לגרסה הטהורה ביותר של זרע ישראל, ומכאן גם כינוים "ביתא ישראל".

אלא שמבחינת הרבנות במדינת ישראל המודרנית, זו נקודת הכשל שלהם. יש בה קולות שרואים בהם מעין גרסה מרוככת של הפלג המכונה קראים, אשר חיים על פי חוקי התורה שבכתב בלבד ללא התורה שבעל פה, שמשקלה בעיצוב היהדות הרבנית בת זמננו גדול שבעתיים משל ההלכה המקראית.

"כמעט אין משהו שמתנגש בינינו לבין הרבנות", מסתייג קייס סמאי אליאס, מנהיג קהילה בראשון לציון ויושב ראש המועצה הרוחנית "זרע אהרון כהנת" של יהודי אתיופיה. "המסורת של יהודי אתיופיה לא סותרת את השולחן ערוך והתלמוד, שאולי מרחיבים קצת או מוסיפים החמרות בחלק מסוים. אני לא רואה שום חציצה או ניגוד. זה לא כמו הרפורמים והקונסרבטיבים".

לדבריו, הרבנות לא פתוחה לחקור ולהבין את האופן שבו בני העדה האתיופית מקיימים את מצוות הדת ולא מוכנה לגשר על הפערים וההשקפות. "לא היה רגע שבו הרבנות אמרה מה מפריע להם אצלנו", אומר קייס אליאס. "אנשים פרטיים מנסים לחקור את ההבדלים ומפרסמים פה ושם את הממצאים שלהם. אבל ברמה המדינית וברמה של הרבנות לא נעשה שום דיון".

נלחמים עד הסוף. אפרים לאווי

 
הצלחה חלקית  

העלייה של יהודי אתיופיה לישראל החלה בטפטופים קטנים לאחר קום המדינה, והגל העיקרי הגיע באמצע שנות ה־80 ב"מבצע משה" וב־1991 ב"מבצע שלמה". זה קרה בעיקר בזכות פסק הלכה שהוציא בראשית שנות ה־70 הרב הראשי הספרדי דאז, עובדיה יוסף ז"ל. "באתי למסקנה שהפלאשים הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש", כתב מרן, ובכך אפשר להחיל על יהודי אתיופיה את חוק השבות.

אולם גם לאחר פסיקתו של הרב יוסף לא הצליחו הקייסים להפוך לחלק מהממסד הדתי הרשמי בישראל. ב־1992 יצאו בני העדה האתיופית למחאה בדרישה שהממסד יכיר בהם כסמכות דתית רשמית בישראל. המחאה נשאה פירות, רק בצורה חלקית. ב־1995 הם אומנם זכו למעמד רשמי מהמשרד לענייני דתות, אך הרבנות הראשית אינה מכירה בהם כבעלי סמכות דתית, והם אינם מוסמכים לתת שירותי דת על פי חוק. הממשלה אומנם קבעה מכסה של 60 קייסים, אולם רובם מועסקים בחצי משרה באמצעות המועצות הדתיות המקומיות, ובפועל, הם פועלים, לטענתם, ללא סמכויות ממשיות.

"כקייס אני עושה את מלאכתי נאמנה לקהילה באופן מלא", אומר אליאס. "הקהילה נעזרת בשירותים שלי בשחיטה או בטקסי אזכרה והלוויה וגם בנישואים. אני אולי לא חותם על הכתובה, אבל הטקס המסורתי עדיין ממשיך ומתקיים. בתפקידי אני גם אחראי על ניהול תפילה, ייעוץ והכוונה רוחנית וגישור ופישור בשלום בית. לצערי הרב, המדינה לא מכירה בתפקידים שלי ולא מתייחסת. אני מועסק בחצי משרה ומקבל כ־2,000 לחודש. אבל אין לי סמכות רשמית. אז על מה הם משלמים לי? זה מעליב אותי ומעציב אותי ברמה שאי אפשר לתאר".

בשני העשורים האחרונים הנושא עולה פעם אחר פעם לכותרות, אם בעקבות מכתבים ששוגרו לראשי הממשלה או בג"צים שהוגשו בנושא וגם במחאה של ממש. "הפעם", מצהיר יברקן, "לא נוותר עד שנשיג את המטרות שלנו".  הסיבה לכך, לדבריו, היא שמדובר בחלק מרכזי במאבק של בני העדה האתיופית לשוויון. "המנהיגות הרוחנית הקייסית ממשיכה מתקופת בית מקדש הראשון", הוא אומר. "כל השנים הם שמרו על הזהות של ממלכת ישראל, שהייתה קדומה לממלכת יהודה, ועכשיו המדינה בעצם החליטה מסיבות גזעניות להפלות אותם. הם לא מאמינים שיש יהודים שחורים, ולכן יהודי אתיופיה הם לא חלק מישראל להלכה".

קייס סמאי אליאס




לתחושה הזאת שותפים גם הקייסים עצמם. "באתיופיה הקהילה היהודית הייתה מנותקת יותר משאר הקהילות שסביבה, וכשקהילה כזאת בגוון עור שונה מגיעה לארץ, מתחילות פתאום לצוץ שאלות", אומר קייס לאווי. "תאר לך שהמדינה תחליט בשלב מסוים שהיא לא מכירה ברבנים, בשייח'ים או בכמרים – הרי תהיה פה מהפכת עולם. אבל כשמדינת ישראל אומרת שלא יוכרו קייסים נוספים, זה בסדר. אז עכשיו אנחנו מתריעים ואומרים: זה לא יימשך".

מהמשרד לשירותי דת נמסר בתגובה: "כל רב מתפוצות ישראל המעוניין לקבל הכרה בארץ, עליו לעשות את הפעולות הנדרשות מול הרבנות הראשית לישראל, כפי שאכן השכילו לעשות רוב הרבנים מבני העדה האתיופית, המכהנים כיום בקהילותיהם. בדומה לסקטורים נוספים (רופאים, עו"ד, רו"ח ועוד), הם נדרשים לבצע השלמות מול הרגולטור על פי הדין המקומי, בתמורה לקבלת רישיון. הליך זה חל על כלל הרבנים מכלל המדינות, ובעניין זה הקייסים אינם יוצאי דופן.

"למרות הפולמוס ההלכתי והשאלות הרבות שבמנהגיהם, עשתה ועושה הרבנות הראשית לישראל כל אשר לאל ידה על מנת להכשיר את עלייתה של קהילה מפוארת זו למדינת ישראל, ועל כן בבקשתם לעצמאות הלכתית כיום הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים".