"הכאב הזה אף פעם לא עובר", אומר יוסי וייס, אביו של דרור ששם קץ לחייו ב־28 בספטמבר 2005. "כשסבא נפטר מזקנה, מתרגלים לכך, אבל כשיקירך מתאבד - זה כמו פצצה אטומית שמשאירה נשורת לעוד הרבה שנים. תמיד יש את השאלה: 'למה? מה עשינו? מה לא עשינו?', ואנחנו לעולם לא משתחררים מהכאב הזה".

מדי שנה מתאבדים בישראל כ־500 בני אדם, ויותר מ־6,000 מבצעים ניסיונות התאבדות שמסתיימים בחדרי מיון. ביום ראשון הקרוב, 10 בספטמבר, יחול היום הבינלאומי למניעת התאבדויות. לקראת יום זה, תיערך היום (חמישי) בתל אביב צעדה בסימן "1 מכל 5 בני נוער חושב על התאבדות". הצעדה, המתקיימת ביוזמת עמותת "בשביל החיים" ובשיתוף היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות ועיריית תל אביב, תצא מבית אריאלה במסלול מעגלי, והצועדים יצעדו בדממה בשעות הערב כדי לבטא את החושך ואת המצוקה שבהם מצויים אלו החושבים להתאבד.

"דרור התאבד ארבעה ימים לפני ראש השנה", מספר וייס (62), איש מחשבים מחדרה שלו שני ילדים נוספים. "הוא היה בן 21, וזה קרה חודש וחצי אחרי שהשתחרר מיחידה מובחרת. באותה תקופה דרור עבד בעבודה מועדפת, התחיל להתעניין בלימודים, קנה לעצמו בגדים לחורף, החליף דברים בחדר שלו ונרשם למכון כושר. הכל היה נראה רגיל ועם תוכניות לעתיד. הוא התאבד בבית באמצעות נשק של אחיו שהיה חייל באותה תקופה. הייתי אז בדרכי לעבודה, וצלצלו אלי לבוא מהר הביתה. חששתי שקרה משהו איום. כשראיתי ליד הבית אמבולנסים, כולל אמבולנס של זק"א, הבנתי שמה שחששתי ממנו אכן קרה. מבחינתנו זו הייתה ממש הפתעה, כי לא היו שום סימנים לכך, להפך: היו רק סימנים חיוביים". 



דרור וייס. צילום: באדיבות המשפחה


"השאיר מכתב?"

את גורלו חלק דרור עם רן דולב, ששם קץ לחייו ב־19 באפריל 2011, למחרת ערב פסח, גם הוא בן 21. "רן, בני האמצעי, שם קץ לחייו שבעה חודשים לפני השחרור מהצבא", מספרת אמו ורד (58), אחות בטיפת חלב מחולון שלה שני ילדים נוספים. "היינו אז בבית, והוא ירה בעצמו בנשקו הצבאי".

היו סימנים מוקדמים לכך שזה עלול לקרות?

"רן שירת בחיל האיסוף הקרבי ומאוד נהנה. חודש לפני המקרה הוא עבר לתפקיד אחר, שפחות מצא חן בעיניו. שמתי לב שהוא קצת שקט מהרגיל, שאלתי אותו אם הכל בסדר, והוא אמר שכן. ואז יום אחד הוא הגיע הביתה לשבת, ישבנו במטבח, דיברנו, והוא אמר שהוא לא יודע מה עובר עליו, שהוא לא אוהב את מה שהוא עושה בצבא ושכבר לא כיף לו בדברים שהיה נהנה מהם עד כדי כך ש'חשבתי לעשות לעצמי משהו'. מאוד נבהלתי מהאמירה הזו, הוא ראה שאני נבהלת ואמר: 'אבל זה עבר לי'".

נרגעת מהתשובה הזו?

"לא ב־100%, והצעתי לו שאולי ילך לדבר עם קב"ן. הוא ענה שחשב על זה, שביקש, אבל זה לוקח זמן. זה קצת הרגיע אותי. אמרתי לעצמי שהוא ילך, ידבר, ודברים יסתדרו. לא תרגמתי אפילו לשנייה את האמירות שלו למשהו מעשי וגם לא סיפרתי על זה לאף אחד. היה לי קשה בכלל לדבר על זה".

בערב פסח חגגה משפחת דולב את החג באווירה שמחה. "יום למחרת רן קם בבוקר, התנהג מאוד רגיל, אכל עם אבא שלו ארוחת בוקר והיה אמור להצטרף למשפחה של חברתו לעשות על האש", היא מספרת. "הוא נכנס לחדר להתכונן, ואחרי 20 דקות שמענו איזשהו רעש. לא הבנו מה זה, לא קלטנו שזו ירייה. פתחנו את הדלת של החדר שלו, מצאנו אותו עדיין חי, אבל כבר אי אפשר היה להצילו".

רן דולב. צילום: רפרודוקציה


הניסיון להבין את פשר המעשה לא מרפה מההורים עד היום. "עד היום אנחנו מנסים להבין למה זה קרה, ואני מניח שגם את מרגישה כמוני", אומר וייס לדולב. "אבל אחרי 11 שנות פעילות בעמותת 'בשביל החיים', אחרי קבוצות תמיכה שעברתי ואחרי תמיכה שאני עצמי נותן למשפחות, אם הייתי יודע אז את מה שאני יודע היום, אולי הייתי ערני יותר. היום אני יודע להצביע על גורמי סיכון, ואני יודע שסיפור החיים שלי עובר לכל אורך גורמי הסיכון. אבי נפטר כשהייתי בן 11, ו־20 שנים לפני שדרור התאבד - אמי התאבדה כי הייתה חולה. היינו גם משפחה מורכבת שחוותה גירושים. יש הרבה גורמי סיכון, ואוכלוסיית המשפחות השכולות שיקיריהן התאבדו נמצאת בסיכון גבוה ביותר".

כצפוי, החגים הקרבים מעצימים את הכאב של שני ההורים. "חגים הם מפגש משפחתי. בחגים יושבים סביב השולחן", אומר וייס. "חגים זה מפקד משפחתי, ורק דרור ורן יהיו תמיד בני 21 ולעולם לא יספרו במפגשים האלה איך התקדמו בחיים. הפצע שקיים במפגשים המשפחתיים בחגים הוא הכי חזק".

"אני עם פסח מסוכסכת מאוד חזק", מתוודה דולב. "שני הילדים שלי רוצים משפחה נורמלית שעושה חג, אבל אני ובעלי פשוט לא נמצאים בארץ בחג הזה. אם היה אפשר לדלג על החגים, ובמיוחד על פסח, אני הראשונה שהייתי שמחה".

לדברי וייס, הטרגדיה המשפחתית גורמת לו לציין את ראש השנה קצת אחרת. "אני עברתי תהליך של בחירה בחיים", הוא אומר. "תהליך של להפוך את הזיכרון הכואב להיזכרות בדרור, בחיוך שלו, ב־21 השנים שבהן היה לי תענוג להיות בקרבתו. אנחנו חוגגים את ראש השנה אחרת ממה שחגגנו בעבר. אנחנו נזכרים בו בחג, ואילו בתאריך הלועזי למותו אנו עושים ארוחת ערב עם מאכלים שהוא אהב".

רגשי אשמה הם חלק אינטגרלי משגרת חייהם של אנשים שיקיריהם התאבדו. "את מאשימה את עצמך במה שקרה", מספרת דולב.

"אין בן משפחה של מתאבד שלא האשים את עצמו במידה כזו או אחרת", חורץ וייס. "תחושת האשמה מתעוררת בעוצמות שונות, וזה חלק מהמשא שבני המשפחות סוחבים על גבם. השאלה היא איך יוצאים מזה ואיך מתמודדים עם זה".

איך אתם מתמודדים?

דולב: "קודם כל, קיבלנו הרבה מאוד תמיכה מהצבא. אני יכולה לומר שאם היו מטפלים ברן כמו שטיפלו בנו, אולי זה לא היה קורה. קיבלנו גם תמיכה מהחברים, מהמשפחה הקרובה, וגם ניסינו כמה שיותר מהר לחזור לשגרה. כמו כן, כשישבנו שבעה, אני מהרגע הראשון אמרתי בדיוק במילים המפורשות שרן התאבד. אמרו לי כל מיני אנשים: 'למה את אומרת שהוא התאבד? אולי הוא שיחק עם הנשק?' שנה אחרי ההתאבדות שמעתי על עמותת 'בשביל החיים'. באנו לכנס של העמותה. אני זוכרת שנכנסתי ברגליים לא הכי יציבות וראיתי שם אנשים שהם מלח הארץ, המשפחות הכי נורמטיביות. יצאתי משם בהרגשה שאני לא לבד".

וייס: "זה קורה לכולם. אף מגזר באוכלוסייה לא פטור מכך. ישנם רק תרבויות שונות ומגזרים שונים שבהם בגלל הסטיגמה לא מדברים על הנושא הזה".

כיום וייס ודולב פעילים בעמותת "בשביל החיים", ששמה לה למטרה להתמודד עם תופעת ההתאבדות בישראל ולתמוך במשפחות שיקיריהן התאבדו. דולב מתנדבת בקבוצת עזרה ראשונה של העמותה ומסייעת ממש בימים הראשונים למשפחות שהאסון רק עתה קרה להן, וכמובן פתוחות לקבל את העזרה.

"כשמתרחשת התאבדות במשפחה, בעיקר בימים הראשונים, המשפחה בכלל לא מבינה מה קורה איתה", מסביר וייס. "אנשים מהסביבה באים ומתחילים לשאול שאלות מציקות וכואבות שגורמות ללחץ יותר גדול, לדיכאונות ולבכי. 'מה, לא שמתם לב? איזה הורים אתם שלא ראיתם?' דווקא בימים הראשונים האלה עדיין אף גוף מקצועי לא מגיע למשפחה. אנחנו לא פסיכולוגים, אבל אנחנו מדברים עם ההורים, חולקים חוויות. הרבה פעמים הימים הראשונים הם הכי קשים, וההורים צריכים הכוונות".

וייס, חבר הנהלת העמותה, אף עורך בהתנדבות הרצאות בנושא אובדנות, שבהן הוא מסייע בזיהוי סימנים מקדימים ומסביר כיצד אפשר למנוע את מקרה ההתאבדות הבא. "אני עורך הרבה הרצאות ביחידות צבאיות וגם מקיים מפגשים עם אנשי מקצוע", הוא מספר. "ארזתי את הדברים הקשורים באובדנות בערב יחיד שקרוי 'השאיר מכתב?' בחרתי שם שלא צריך להסביר אותו. גם ורד וגם אני מנסים להציל את רן ודרור הבאים. את שלנו לא הצלחנו להציל, וזו השליחות שלנו".

"לא כעסתי, לא שפטתי"

אחת השאלות הנפוצות שדולב ווייס מתמודדים איתן לאחר שהם חושפים את סיפור חייהם היא: איך ממשיכים לחיות אחרי טרגדיה כזו? "החיים השתנו", מודה דולב. "ממשפחה שהחיים היו טובים אליה, פתאום יש עלינו צל. אבל אנחנו מאוד משתדלים להמשיך את השגרה, את החיים, כי האלטרנטיבה יכולה להיות מאוד לא טובה. לפעמים אני מרגישה שאני נופלת מאוד חזק, ואז אני קמה בבוקר, הולכת לעבודה שאני אוהבת, רואה סרטים שאני אוהבת".

וייס: "כמה שאת עדינה בניסוח שלך. אני גם מכיר אנשים שאיבדו עניין בכל דבר בחיים וגם לא עובדים".

דולב: "בדיוק למקום הזה לא רציתי להגיע, ולכן נעזרתי בכל דבר שיכולתי: בקבוצות תמיכה, בחברים. הייתי מאוד זמינה כשהציעו לי לצאת לאיזשהו מקום, גם אם לא היה לי חשק. מאוד פחדתי שאנשים יתרחקו ממני, שיחששו. הייתי מאוד סלחנית לפעמים לשאלות ששאלו אותי. לא כעסתי, לא שפטתי".

וייס: "החיים שלי לא נעצרו, אבל כיום הם שונים. איבדתי ושיניתי תחומי עניין. למשל, בשעתו הקדשתי המון לפעילות פוליטית, ואילו היום אני מנצל את כל המשאבים שלי כדי לעורר מודעות לנושא האובדנות. כמו כן, הבחירה בחיים ושמחת החיים מחזיקות אותי בחיים".

בנוסף לצעדה שתתקיים היום, העמותה גם פתחה פרויקט מימון המונים באתר "מימונה", שנועד לאפשר את קיום הצעדה ואת יתר פעילויות העמותה. הקמפיין יסתיים חודש אחרי הצעדה. "כל אחד שמצטרף לצעדה בעצם מחזק אותנו", חורץ וייס. "חייבים לדבר על הנושא הזה כדי למנוע התאבדויות, כדי להכיר את הסימנים, ובמקביל כדי לתמוך במשפחות שנמצאות במעגל הזה. מאות אנשים מתים בשנה כתוצאה מהתאבדות, אבל עדיין הנושא לא מספיק מוצף ואנשים לא מספיק מודעים לו. אם יבואו הרבה אנשים להזדהות איתנו, זה יעזור לנו להתמודד עם הכאב שלנו, וגם יעזור לגופי התמיכה השונים לתמוך בנו, וכמובן, זה בעיקר יעזור למנוע את המתאבדים הבאים. אולי נרד סוף־סוף מקו ה־500".