מתוך ויקיפדיה, ערך "דורון רובין": במאי 1963 התגייס לצה"ל, התנדב לשירות בצנחנים, ושובץ בגדוד 890. לאחר שסיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות, שימש במשך כשנה כמדריך בבה"ד 1, חזר לחטיבת הצנחנים כמפקד מחלקה בפלוגת מחזור מאי של גדוד 890. במלחמת ששת הימים לחם כמפקד פלוגה בגדוד. במהלך מלחמת ההתשה השתתף במבצע תרנגול 53 וכסמג"ד הנח"ל המוצנח (גדוד 50) פיקד על מבצע "שפט 37" ב־1970, שבו תקף הכוח בירי מרגמות בסיס טירונים של צבא סוריה כ־70 ק"מ מצפון־מזרח לדמשק ופיקד על מבצע "תרנגול 59", שבו תקפו כוחות הצנחנים בסיס מנהלה צבאי מצרי ליד שדה התעופה ביר־ערידא.
 

בשנת 1972 פיקד על קורס המ"כים של חטיבת הצנחנים, והשתתף ב"מבצע ברדס 54-55". בספטמבר אותה שנה פיקד על כוח במבצע "קלחת 4 מורחבת" בלבנון. בשנת 1973, שלושה חודשים טרם מלחמת יום הכיפורים, מונה למפקד גדוד 202, תפקיד שאותו מילא במהלך המלחמה, ופיקד על הגדוד בקרב ואדי מבעוק. ב־1977 הועלה לדרגת אלוף משנה ומונה למפקד בית הספר לקצינים. במבצע ליטני, בשנת 1978, פיקד על כוח מבית הספר לקצינים אשר כבש את טייבה ואת ע'נדוריה והיה אחראי להריגת כ־19 מחבלים.
 

בשנים 1979־1981 שירת כמפקד חטיבת הצנחנים הסדירה. פיקד על החטיבה בסדרת פשיטות בלבנון ובהן מבצע "איש דמים", הפשיטה המוסקת הראשונה ללבנון, מבצע "מוביל" ומבצע "סיגל". מונה למפקד חטיבת השריון 500 (עוצבת כפיר), שלושה ימים בלבד לפני מלחמת שלום הגליל. עם סיום המלחמה מונה למפקד אוגדת שריון מילואים. ב־1983 מונה למפקד עוצבת הפלדה (162). פיקד על הגזרה המזרחית בלבנון עד נסיגת צה"ל ב־1985.

בינואר 1987 הועלה לדרגת אלוף ומונה לראש מחלקת ההדרכה באגף המטה הכללי. בתקופתו יישם את "תוכנית ברק", להכשרת הקצונה הבכירה בצה"ל.

בתחילת דצמבר 1988 פיקד כמפקד מפקדת העומק המטכ"לית, מעמדת פיקוד בספינה ששהתה בים, על מבצע "כחול וחום" שנערך בעיירה נועיימה בדרום לבנון. לקח על עצמו את האחריות לתוצאותיו הבלתי מוצלחות של המבצע, ולקיחת אחריות זו עלתה לו בסיום הקריירה הצבאית. רבים מן האלופים במטה הכללי מתחו ביקורת על כך שהרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, אילץ את רובין לעזוב את צה"ל. בשנת 1991 השתחרר מצה"ל לאחר 28 שנות שירות.


דורון רובין ז"ל. צילום: יעקב סער, לע"מדורון רובין ז"ל. צילום: יעקב סער, לע"מ


# # #

לא פרשתי מהצבא. הודחתי ממנו על ידי הרמטכ"ל אהוד ברק, שלושה חודשים אחרי שנכנס לתפקידו. בין הדחתי לבין כישלון מבצע "כחול וחום" הפרידו שנתיים, אבל כישלון המבצע עמד ברקע. לא כל אחד הגדיר את "כחול וחום" ככישלון. דן שומרון ז"ל, הרמטכ"ל בעת ההיא, ששהה לצדי על גבי הסטי"ל באותו לילה והיה הסמכות הפיקודית העליונה בשטח, לא חשב שמדובר בכישלון, אבל אני כן. בכישלון יש אלמנטים של רשלנות, של חוסר מקצועיות ושל היעדר מנהיגות ברגעים המתאימים מצד אחד, ומצד שני של חוסר היכולת שלך להשפיע על המצב או לתקנו כשאינך מפקד על המבצע מהשטח ואין ביכולתך להגיב לאירוע משברי. 
 

לא הטחתי האשמות אז ואינני עושה זאת גם היום. לקחתי אחריות על תוצאות המבצע. לא טייחתי, לא מרחתי, לא האשמתי, למרות שהיה ברור לי שזה עלול להשפיע על המשך הקידום שלי בצבא. הבאתי את זה בחשבון, אבל זו דרכי ואינני מתחרט על כך.


# # #

ביני לבין ברק אין חשבונות קודמים שנותרו פתוחים. הוא מבוגר ממני בשנתיים. דרכי לא חצתה את דרכו, לא התמודדנו על תפקידים. בעת מלחמת המפרץ הוא כיהן כסגן רמטכ"ל. אני הייתי ראש מה"ד ואחראי על המבצעים המיוחדים שתוכננו בעומק עיראק אך לא בוצעו. ברק נהג לזמן אליו את מפקדי סיירת מטכ"ל לצורך בדיקת תוכניות, ועשה זאת מאחורי גבי ושלא בידיעתי. יום אחד פגשתי אותם יורדים במדרגות המטכ"ל בצאתם מפגישה איתו. נכנסתי אליו לחדר, תבעתי הסברים. קיבלתי, כמו תמיד מפולפלים ועמומים. הם לא סיפקו אותי. עליתי לרמטכ"ל, קומה מעל, ביקשתי ללבן את העניין. העניין לובן בין שלושתנו, הסדר שב על כנו. 
 

מבצעים מיוחדים מתבצעים דרכי ובאחריותי, לא סביבי ולא מעל לראשי. אבל אינני חושב לרגע שהתקרית הקטנה הזו עמדה בבסיס החלטתו של ברק לשחרר אותי מהשירות.
 

דן שומרון. צילום: פלאש 90דן שומרון. צילום: פלאש 90


# # #
שלושה חודשים לאחר שנכנס לתפקידו, זומנתי אליו לשיחה. "תראה", פתח ואמר, "אתה אחד המפקדים הטובים שהיו לצה"ל". קטעתי אותו ועניתי: "אם כך, אתה בוודאי מייעד לי את אחד הפיקודים". הוא לא ייעד לי את אחד הפיקודים, ואני ידעתי מראש מה מטרת הפגישה. היה ברור לי שאין לו תוכניות עבורי, ואכן לא היו לו. הוא המשיך והסביר שאני כבר מבוגר והפירמידה הולכת ונעשית צרה, "אז בוא נדבר על הפרישה שלך". 
 

לא הגעתי לפגישה כדי להילחם על הג'וב שלי. אני מכבד היררכיה, ואם הרמטכ"ל מחליט שאינני מתאים לתוכניות שלו, אז אין לי מה לעשות ואני מכבד את ההחלטה. אבל הפעם הנימוקים שלו נראו לי קצת לא ענייניים. הוא אמר לי שאני אחד המפקדים הטובים בצה"ל? יפה, הוא לא היחיד שחושב כך. מעמדי ידוע לי. 
 

אמרתי לו: "תשמע, אתה לא רוצה אותי, תגיד שאתה לא רוצה אותי. תגיד לי שאני לא טוב, אבל תגיד לי מאיזה שדה קרב אתה חזרת שאני לא חזרתי? אין לך כרגע מה להציע לי? שלח אותי לחופשת לימודים עד שיתפנה תפקיד".  
 

"בוא נחשוב על זה. נחזור וניפגש בעוד שבועיים", הוא ענה. נפגשנו אחרי שבועיים. הוא אמר לי: "בוא נסכם מה אנחנו אומרים בהודעת דובר צה"ל".  

עניתי: "אני לא מכיר מת שמשתתף בהספד של עצמו. אני שומר לעצמי את הזכות להגיד את מה שאני רוצה מתי שאני רוצה". הוא הסתכל על מנדל, הרל"ש המיתולוגי שלו, ומנדל הסתכל עליו בחזרה, ואז הוא המשיך: "אני אכתוב שהיית אחד הלוחמים... אה... אחד המפקדים הקרביים הטובים". בקיצור, מרח אותי.
 

נקלעתי למעמד הכי לא מכובד שחוויתי בכל שנות שירותי. הזחיחות, תחושת הביטול שהוא הפגין, היוהרה, כל אלו צרובים בלבי פנימה. אמרתי לו: "אני רוצה פגישה עם שר הביטחון". שר הביטחון אז היה משה ארנס. נפגשתי עם ארנס. שאלתי אותו: "אתה מכיר אותי בכלל?". אמר לי: "לא". שאלתי: "אתה אישרת לרמטכ"ל לשחרר אותי מהצבא? אתה יודע את מי אתם משחררים מהצבא?". אמר לי: "לא, הוא לא שאל אותי ואני לא אישרתי". הצעתי לו: "למה שלא תרים טלפון לכמה אלופים שכן מכירים אותי ותשמע את חוות דעתם. אולי תשנה את דעתך. ואם תחליט שכן, אז אולי תוכל גם לחוות את דעתך בפני הרמטכ"ל. ההחלטה הסופית היא כמובן שלו, אבל לפחות שישמע גם מה דעתך". 

אהוד ברק. צילום: תומר נויברג, פלאש 90אהוד ברק. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

 

ארנס הרים בנוכחותי טלפון למתן וילנאי, אלוף פיקוד הדרום, שאותו הוא הכיר ושאל אותו: "מתן, מה דעתך להיות נספח צבאי בוושינגטון?", "מה פתאום נספח צבאי בוושינגטון?", ענה לו מתן, "אני אלוף פיקוד הדרום, יש לי תפקיד". ארנס היה לחוץ קצת. הוא רצה לפנות לי פיקוד, אבל אני לא באתי בשביל זה. באתי כדי לוודא שלפני שהוא משחרר אותי מהצבא, שר הביטחון הביא בחשבון את כל השיקולים, שהוא משוכנע שההחלטה בדבר סיום שירותי אינה נגועה בשיקולים זרים ולא ענייניים. אם הוא שוכנע שאיננה נגועה, אין לי בעיה. אלך הביתה.


# # #

כשישבתי מול אהוד ברק בשיחת ההדחה, כל הפקודים שלי היו מאחורי. לא עלה על דעתי להתנהג כמו ילד קטן שגזלו ממנו את הצעצוע והוא מצווח ורוקע ברגליו. אני, בניגוד לברק ולעוד כמה גנרלים אחרים, אף פעם לא הייתי "הבטחה" גדולה, אבל כן הייתי מודל, ומה שהפך אותי למודל זה מה שעשיתי, הרקורד שלי, הרקע שלי.
 

השירות בצבא הוא עדיין שליחות. בעסקי חיים ומוות רצוי שיעסקו הטובים, השקולים והאחראים שבינינו, בלי שום קשר להשתייכותם למוקדי כוח כאלה ואחרים. זה מה שהייתי רוצה להנחיל לדור המפקדים הצעירים שגדל עכשיו ויגדל בעתיד: אל תשרדו, אל תתחמנו, אל תקמבנו. תהיו ישרים, הגונים, ערכיים, עמדו על שלכם, קחו אחריות, שלמו את המחיר שצריך לשלם גם אם דפקו אתכם. אל תצייצו, לכו בדרככם בקומה זקופה.



 "בעיתוי זה, אין מקום להשיב לטענות"

ממשרדו של אהוד ברק נמסר בתגובה: "האלוף דורון רובין ז"ל, לוחם אמיץ ומפקד שהותיר חותמו על העשייה הביטחונית לאורך עשרות שנים ועל דורות של מפקדים, הלך לעולמו לפני מספר ימים. ברק מאמין שיש לכבד את האלוף דורון רובין, בכלל ובפרט בימים אלה. לפיכך, אין מקום לדעת ברק להשיב לטענות המופיעות בציטוטים שהבאתם. גם אם חלק מהטענות המתוארות אינן נראות לו נכונות או מוצדקות, אין בכוונת ברק להגיב עליהן בעיתוי זה.
"מובן מאליו שככל מפקד בכיר, נושא ברק באחריות הכוללת לכל מה שהתרחש תחת פיקודו. ברק פעל תמיד על פי מיטב שיפוטו והכרתו ובמסגרת אחריותו, הן כמפקד בהכנות המתוארות בציטוטים והן בהחלטות הנדרשות מרמטכ"ל בנושאי מינויים בכירים".
 

tguvot@maariv.co.il