"הווייז והגוגל מאוד משובשים באזור הזה", הסביר נטע אראלי (33) באחד מערבי השבוע שעבר מדוע קשה כל כך למצוא את הפאב החדש שפתח בלב העיר לוד. אורח מן החוץ עשוי היה להתקשות למצוא את הפאב גם אם הצליח כבר להגיע אל מתחם המבנים העתיק שבו הוא נפתח. החצר הפנימית חשוכה, ורק שורת אורות ניאון דלוקים בקומה העליונה של הבניין מעידים על התרחשות. קולות צחוק רמים מובילים אל מדרגות לולייניות, שבקצה שלהן עומד מנגל מעשן, ומעבר לו הפאב. למעשה מדובר באולם גדול שסטודנטים, בהם אראלי, פינו, ופרשו בו מחצלות, הניחו כריות ישיבה גדולות, עמעמו את האורות ונתנו למוזיקה לפרוץ מן הרמקולים. נכון, לא בדיוק פאב במונחים קלאסיים, אבל בעיר שבה אפילו בית קפה לרפואה אין, גם כיתה עם אורות עמומים יכולה להיחשב בית מרזח.
 
בשנים האחרונות אראלי מנהל את קהילות הגרעינים המשימתיים של מאות הסטודנטים בעיר במסגרת הפרויקט המכונה "תוצרת הארץ". החודש הזה חגיגי במיוחד עבורם, שכן לפרויקט מלאו שש שנות פעילות עמוסה ומתוקשרת. אבל בשבוע שעבר נראה היה שמה שהעסיק אותם הוא פחות ציון הדרך התיאורטי, ויותר הפאב החדש והמעשי שהקימו, הראשון והיחיד בכל העיר לוד. "אתה יכול לקרוא לזה ליין", אראלי אומר. "אנחנו מקווים שזה יפעל אחת לשבועיים". 
 
"הדור שלנו חווה סוג של ואקום", אומר מני חולי (28), בוגר גרעין שגדל בלוד והחליט להישאר אחרי שסיים את חוק לימודיו. "לא ציפינו לשום דבר מהעיר, לא ציפינו לשום שירותים שהעיר יכולה לתת לנו. גדלתי במציאות שבה תנועת הנוער לא הייתה משהו שהיה לי אליו חיבור ראשוני, כי בתקופת הוועדה הקרואה כל הפעילות החברתית בעיר דעכה. אני וחברים שלי חיפשנו כרטיס יציאה מלוד". 
 

כידוע, הפרזנטור המוכר ביותר של לוד בשנים האחרונות, ח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני),שהקים בה את פרויקט הסטודנטים בהובלתו, עזב לאחרונה את העיר לטובת מגורים בקיבוץ עין גדי. אבל את אראלי זה לא מטריד. "אני חושב שבסוף־בסוף, במסות שאנחנו פועלים בהן, לא כולם יישארו, וזה ממש בסדר בעיני", הוא אומר. "השאלה היא איזה שינוי וחיבור אתה מצליח לייצר בעיר בזמן שאתה כאן, והמטרה היא לייצר מספיק פלטפורמות כדי שתרצה להישאר בעיר אחר כך. השנה, למשל, הקמנו גן סביבתי דתי־חילוני ראשון בעיר. גן עירייה, לא פרטי. הקמנו יחד עם העיר גן שהוא ראשון מסוגו, ואחוזי ההרשמה לגן הזה קפצו בטירוף. אז הכל זה שאלה לאן אתה מכוון. רצינו לגרום לסטודנטים לרצות להישאר כאן. זה המדד להצלחה". 


מני חולי. צילום: אלוני מורמני חולי. צילום: אלוני מור

 
"המטרה שלנו היא שלחבר'ה צעירים שיגיעו ללוד - יהיה להם מקום לבלות ביחד, ושלוד תהיה על המפה גם בערב", מסבירה חיה ג'משי, מנכ"לית קרן שחף המממנת את פרויקט "תוצרת הארץ". "צעירים רוצים לצאת מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית כי הם לא מוצאים את השירותים, אמצעי הבילוי והתרבות שיש להם במרכז".

 
היינו נאיבים

 
במסגרת פרויקט "תוצרת הארץ", הסטודנט מתחייב לפעילות חברתית שוטפת, על פי הצרכים וההסכמה של  חבריו לגרעין והקהילה שאליה הוא משויך, ובתמורה הוא מקבל מלגת לימודים של עד 16,000 שקלים וסיוע בשכר הדירה, שעליה להימצא כמובן באותה העיר. מדובר בהיטמעות מלאה בעיר, לא חלקית, לא בכאילו. 
 
"הרעיון של לגור בין התושבים הוא שאני לא באה מבחוץ", אומרת מעיין זליגמן (25), סטודנטית באחת הקהילות של "תוצרת הארץ" בלוד ומי שהופקדה על הקמת הפאב המאולתר בשבוע שעבר. "לא לבוא מהמקום שלי בתור 'אנחנו סטודנטים, באנו להציל את לוד'. זה לא המקום. אני היום לודאית. אני רוצה לעזור לעיר שאני גרה בה. אני רוצה שלבת שלי יהיה פה טוב". 
 
בכל זאת המקומיים לא מרגישים מכיוונכם איזו התנשאות? 
"זה משהו שאנחנו כל הזמן שמים לב אליו. אנחנו מנסים לוודא שאנשים שבאו להיות חלק מהדבר הזה מבינים שהם לא באו להציל את העולם. לצד זה יש את העניין של עשייה חברתית, להיות מעורבים במה שקורה כאן בעיר, והמתח הזה הוא מאוד עדין. אנחנו כל היום צריכים לראות שאנחנו לא דורסים פה אף אחד. לא באנו לפה לייבש ביצות, לא באנו להציל את המולדת. באנו לכאן כי הייתה הגירה שלילית של הרבה מאוד צעירים, והמגמה הזאת צריכה להשתנות. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להשפיע על הדבר הזה".
 
רק שלא תצא לכם ג'נטריפיקציה בטעות. 
"זה סיכון. מצד שני, יש פה תהליך ענק של התחדשות עירונית. בתהליכים כאלה תמיד מגיעה עוד אוכלוסייה. אבל אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו לא דורסים את האוכלוסייה הקיימת. בגלל זה אנחנו הולכים יד ביד עם העירייה בכל הדברים שאנחנו עושים". 
 
לעתים ההליכה הזאת מחייבת אותם להנמיך את שאיפותיהם. ביולי האחרון, למשל, כאשר הסטודנטים של "תוצרת הארץ" ביקשו לערוך בלוד מצעד גאווה, הם נתקלו כזכור בהתנגדות עזה מצד העירייה. לאחר שגורמים דתיים בעיריית לוד ומחוצה לה הפעילו על ראש העיר לחצים עזים כדי "למנוע את מצעד התועבה", כלשון נציג מפלגת ש"ס בעיר, ראש העירייה יאיר רביבו אמר: "אנחנו לא תל אביב, לא ירושלים, אפילו לא באר שבע. אצלנו לא תראו משאיות".
 
"הגענו לזה מאוד נאיבים", מודה חולי. "חשבנו בהתחלה על מצעד גדול וססגוני, חשבנו איך זה הולך להיות לבבי ומגשר בין אנשים, אבל מהר מאוד הבנו שזה לא הולך להיות ככה. גם חשבנו על התרחיש הגרוע ביותר". 
 
"היו חודשיים של שיח מעניין שהתפתח סביב המצעד", מספר גם אראלי. "מ'בוא נעשה מצעד גאווה ברחובות העיר' עד להקמה של מעגלי שיח בהובלת ראש העיר בנושא של כבוד לאחר. בסוף הם הצליחו לייצר אירוע מקסים במרכז הצעירים".
 
כמי שעומד בראש גרעין הסטודנטים של לוד, זה שבכל שנה הופך 100 עד 200 סטודנטים לתושבי המקום לכל דבר ועניין תוך השתלבות ענפה בחיי היומיום בעיר הלא פשוטה הזאת, האופטימיות של אראלי היא כמעט הכרח הישרדותי. "אם הייתי רוצה להקים תנועה שרק תשכפל את עצמה, אז או שהייתי עושה דבר כזה (מצעד גאווה - ע"ר) עם עצמי בפינה רחוקה או שלא הייתי בכלל מגיע למקומות האלה", הוא אומר. "אבל בגלל שאנחנו רוצים להיות תושבים בעיר אנחנו מגיעים למקומות האלה. להגיד לך שקיבלו את האירוע הזה בפרחים ושושנים? לא, זה היה מאוד מורכב". 
 
קיבלתם איומים סביב המצעד? נאצות בפייסבוק?
"היו, היו", חולי מהנהן. "זה גרם לנו לשאול אם מה שאנחנו עושים זה נכון, כי בכל זאת באנו לגור בעיר אחרת". 

 
להגיע ולהיטמע

 
בניגוד לאראלי מקיבוץ עין גדי ולזליגמן מאורנית, חולי כאמור גר בלוד כל חייו. ובכל זאת, כמו שני חבריו, גם הוא מתייחס אליה כעת כאל מקום שבא אליו מן החוץ. לדבריו, מאז שהצטרף לקהילות המשימתיות של הסטודנטים בעיר, הוא רואה את העיר באור אחר. "אני רואה את עצמי כיום כמי שבא לגור בעיר אחרת, למרות שנולדתי וגדלתי פה", הוא מודה. "אני צריך להבין היום שאני שייך לגוף מאוגד. כשאתה חבר קהילה בגוף מאוגד, אתה יכול מהר מאוד להיות פריבילג, ואני צריך להיזהר מזה". 
 
אל גרעין "תוצרת הארץ" הצטרף חולי בעקבות אחותו, שהייתה חלק מן המחזור הראשון, כאשר הגרעין עוד נקרא RELOD, רמז ללוד החלוצה. מאז התרחב הגרעין לשמונה מוקדים נוספים של הפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל, והשם שונה ל"תוצרת הארץ". בשנים הללו קמו והתרחבו גרעינים משימתיים מקבילים ל"תוצרת הארץ", דוגמת "איילים" או הגרעין התורני, שגם בלוד יש לו שלוחה. האחרון מאפשר לאנשי "תוצרת הארץ" איזה שיקוף או חידוד של הגישה שהם נוקטים. אפילו ברמה הוויזואלית. 
 
נטע אראלי. צילום: אלוני מורנטע אראלי. צילום: אלוני מור

 
"אנחנו עובדים איתם על שיתופי פעולה באופן חזק", אומר אראלי. "אבל ההבדל הוא בהומוגניות אל מול ההטרוגניות. הנה יושבים לך פה בחדר בחור לודאי, קיבוצניק מעין גדי ובחורה דתייה מאורנית שנשואה לאיש צבא בקבע. חלק גדול מהתוכנית שלנו כולל חיבור לערבים לודאים. הם כמובן לא יבואו לשתות איתנו אלכוהול בלילה, שזה הכי לגיטימי בעיני, אבל יש לנו מפגשים שוטפים של יהודים וערבים ביחד". 
 
חולי: "יש פער של אג'נדה בינינו לבין הגרעינים התורניים, אבל לכל הקהילות האלו יש מקום כי הן אתגרו את השיח בתוך לוד ואת הרצון לצמוח ולפרוח. גם בשכונות החלשות יותר צמחה קהילה של אנשים שאומרים: 'גם אנחנו רוצים לעשות'. לולא אותם ארגונים, יש סיכוי לא רע שהעיר הייתה נמשכת בתרדמת שהייתה בה במשך שנים. אז יש לא מעט ביקורת, לפחות שלי, והיא גם לגיטימית, אבל אני חושב שלמרות כל הביקורת הזאת, יש דברים טובים שקרו". 
 
זליגמן: "גדלתי באורנית, שזה לכאורה יישוב מעורב של דתיים וחילונים, אבל המפגש הראשון שלי עם חילונים היה בצבא. פתאום החברה הכי טובה שלי בטירונות הייתה אתאיסטית לחלוטין".
 
אראלי: "הכל תלוי בגישה שאיתה אתה בא. אם אתה בא כחלק מהמקום, ברמה שגם אתה תוכל לבלות, זה הסוד שיאפשר לך להרגיש חלק ולא יראו בך נטע זר. אבל זה מאתגר. זה לא כזה ורוד ומדהים. יש אנשים שתמיד יסתכלו עליך בצורה סולדת. אנחנו כל הזמן במתח הזה. אגב, כשזה מגיע לחינוך, דווקא מקומות כמו הגרעין התורני יודע לייצר מעטפת שלמה של בחירות חינוכיות לחיים שאנחנו עוד לא יודעים לייצר". 
 
זליגמן: "לגמרי כבודו של הגרעין התורני במקומו, אבל להגיד את האמת? לא יודעת אם אשלח את הבת שלי לשם. מהחוויה שלי אפשר לעשות את הדברים בצורה שהיא יותר נכונה. יש פה בלוד מרקם של כל עם ישראל, כל מי שגר בישראל נמצא בלוד. אני יכולה ללכת ברחוב, ושתי בחורות מהקהילה הערבית יבואו ויגידו לי: 'מה שלום עומר?', שזאת הבת שלי. זה משהו שבחיים לא חשבתי שיקרה. אתה פוגש אדם כאדם, בלי כל הסטיגמות שלימדו אותנו. בעיני זו הגדולה של 'תוצרת הארץ'. להגיע ולהיטמע. בבניין שלי יש תמהיל של שלל אנשים מלוד, וזה כיף". 
 
יש רגעים מפחידים?
"לגמרי", היא אומרת. "אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה ביטחון ללכת פה לבד בלילה. אני ובעלי יכולים לשבת לארוחת ערב, ויהיה צרור של יריות, ואנחנו נשאל: 'יש חתונה או שנפתח את החדשות ונראה חיסול?' חד־משמעית יש פה קשיים, לא הכול ורוד, זאת עיר שנמצאת בתהליך ולא קל לחיות בה. אבל אנחנו פה ואנחנו חלק מזה".