התקהלות יוצאת דופן התרחשה ביום חמישי האחרון על שיפוע הר ציון, למרגלות קבר דוד, במקום שבו שוכן בית העלמין הישן והנטוש המכונה סמבוסקי. שלל האנשים שהגיעו למקום, ובהם מאות תלמידי בית ספר תיכון שמנקים אותו, נציגי רשויות ועוד, לקחו חלק בטקס האזכרה שנערך שם לראשונה לאלפי היהודים האלמונים שנקברו בבית העלמין.

אירוע האזכרה הייחודי הזה, שכלל גם סיור במקום ושיקומו, התקיים זו השנה הרביעית ברציפות (ביוזמת מדרשת "ראשית ירושלים" - המרכז לסיורים ולימודי ירושלים), שמטרתו, לפי המארגנים, היא "להשיב את כבודם של הנפטרים", ובעיקר לשקם את המקום שהפך קורבן להרס והזנחה עם השנים, לעתים גם למעשי ונדליזם.

התאריך של ביצוע האזכרה אינו מקרי: "בחרנו דווקא את יום ז' באדר, כיוון שלפי האמונה היהודית זהו יום פטירתו של משה רבנו, וזהו גם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע", מספרת רעות אודם, מנהלת "ראשית ירושלים". "ביום הזה אנשי חברה קדישא צמים ומבקשים מחילה מהנפטרים. זה יום של חשבון נפש. כאן, בסמבוסקי, יש אלפי נפטרים אלמונים שלא נוהגים בהם בכבוד ומבזים את מקום קבורתם. היה נראה לנו נכון להגיע דווקא ביום הזה ולפעול לתיקון המצב. יש כאן הזנחה ועיזבון שאי אפשר להתעלם מהם. אי אפשר לעמוד מנגד ולתת לביזיון המת הזה להתרחש. אנחנו חלק מעם, שאחת המצוות החשובות שלו היא לוויית המת. לא מפסיקים לדבר על קבורה בקבר ישראל, שהיא בעצם הזכות לקבורה מכובדת, וכאן זה לא מתקיים".

אף שאפשר להבחין בקושי בעשר מצבות בבית הקברות, ההערכה היא שבבית העלמין היהודי העתיק סמבוסקי, הסמוך לשכונה הערבית סילוואן וממוקם מתחת לבית הקברות הקתולי שבו קבור חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר, נקברו כאמור בעבר אלפי יהודים. פוטנציאל הקבורה בסמבוסקי מגיע ליותר מ־7,000 מקומות קבורה, אך עד כה ידועים שמותיהם של כ־1,600 איש - בעיקר עניי ירושלים מכל העדות שלא יכלו לרכוש חלקות קבר בחייהם על הר הזיתים, או גלמודים שחברה קדישא הספרדית קברה אותם כ"חסד של אמת" ללא תשלום. נקברו פה גם מתאבדים, מומרים וחולי רוח, ואף ידוע על אנשים שבחרו מראש להיקבר בבית הקברות סמבוסקי ואפילו קנו חלקות קבר במקום.




ניקוי בית העלמין. צילום: מרק ישראל סלםניקוי בית העלמין. צילום: מרק ישראל סלם

שמו של בית הקברות הוא כינוי עממי ממקור לא ידוע, ובמקורות שונים מופיעים שיבושים שלו, כגון טמבוסקה, סמבושקי, סמבורסקי ועוד). בניגוד לבית העלמין בהר הזיתים, שלו מסורת מפוארת שמתארכת עד לימי בית ראשון, בית הקברות סמבוסקי דל גם מבחינה זו, וניתן לכל היותר לייחסו למאה ה־17, בזכות תיאור של רבי גדליה מסימיאטיץ בספרו "שאלו שלום ירושלים" מביקורו בירושלים בשנת 1700. בית הקברות מתועד במפורש גם במפות, בתחריטים ובצילומי ירושלים הראשונים החל מהמאה ה־19. אם להתבסס על הרישום המאוחר ביותר בפנקס הקברים של ועד העדה הספרדית, הקבורה האחרונה בסמבוסקי נערכה ככל הנראה בנובמבר 1945.

עם זאת, המקום יוחד בכך ששימש מקום גניזה שבו נקברו ספרי התורה היקרים של יהודי העיר העתיקה, ויש עדויות על תהלוכות גניזה מפוארות שיצאו מבתי הכנסת בעיר העתיקה לבית העלמין.

בניגוד להר הזיתים, שם ניתן לראות בחלק מהקברים את המצבות הגדולות והכבדות, המצבות של עניי ירושלים היו פשוטות, אם בכלל. חלקן הידרדרו על המדרון התלול עם השנים, או שתושבי האזור עשו בהן שימוש. כיוון שהנקברים היו מעוטי יכולת, במקרים רבים שתלו בני המשפחות חצבים כדי לסמן את החלקה (ועד היום לקראת הסתיו יש מרבד של חצבים פורחים).

חצבים בין המצבות

ההתעניינות המחודשת בבית הקברות נזקפת במידה רבה לזכותו של דורון הרצוג ז"ל, חוקר ירושלים ומורה דרך, שחקר את תולדות בית הקברות, ואף כתב עליו ספר מקיף בשם "סמבוסקי: סיפורו של בית העלמין היהודי בהר ציון", שיצא לאור בעריכתו של ד"ר אייל מרון ב־2010, שנה לאחר פטירתו של הרצוג. המידע שהתגלה בספר סייע לשפוך אור רב על בית העלמין, שעד אז מעט מאוד היה ידוע עליו, ועורר מחדש את ההתעניינות בו.

באירוע האזכרה, שבו לקחו חלק הרב הראשי לירושלים אריה שטרן, מנכ"ל המשרד לשירותי דת עו"ד עודד פלוס ומנכ"ל מועצת בתי העלמין היהודיים בירושלים הרב הלל הורוביץ, השתתף ואף אמר קדיש יעקב נענה, שסבא רבא שלו, רחמים בן רחל, קבור במקום.

נענה (73), בעצמו סבא רבא, דור שביעי בירושלים ואיש קבע לשעבר, הוא ככל הנראה הצאצא היחיד שיודע על כך שקרובי משפחתו קבורים כאן. "אני מאוד מתרגש, וגם הידיים וגם הרגליים רועדות, כשאנחנו עומדים בשעריה של ירושלים, ובייחוד בהר ציון ובקרבת דוד המלך", הוא מספר. הוא עצמו הגיע לכאן לראשונה במקרה, במסגרת סיור בעיר העתיקה לפני חמש שנים, ומאז הוא מוזמן מאז בכל שנה לומר קדיש באירוע האזכרה.

"אחרי מלחמת ששת הימים סיירנו אני ואבי יום אחד בעיר העתיקה", מספר נענה. "תוך כדי אבי אומר לי: 'בוא, אני אקח אותך לקבר של סבא שלי', אמרתי לו 'הקבר של סבא שלך? איפה?' אמר לי: 'פה למטה בסמבוסקי, ליד קבר דוד המלך'. שאלתי: 'אבל למה סבא שלך לא קבור בהר הזיתים? הרי כל היהודים קבורים שם. מה פתאום סבא שלך קבור כאן?' אבא שלי ענה: 'סבא בא ממשפחה ענייה'. הוא אמר שבני המשפחה רצו לעבוד, אבל לא מצאו עבודה, ובהר הזיתים עולה הרבה כסף לקנות קבר, ולכן קברו אותו מחוץ לחומה, בעצם מחוץ לירושלים, בסמבוסקי. בקושי הצליחו לבנות מצבה. הוא גם סיפר לי על המשפחות שהיו מניחות פקעת של חצב באזור הראש של הגופה.

"אבא שלי הוריד אותי מהר ציון", מוסיף נענה. "אחרי המלחמה השדות עוד היו מלאים מוקשים, והיו שלטי אזהרה בכל מקום. לכן עברנו דרך אחת הסמטאות, ירדנו הרבה, ואז מולנו הגיעו שני פרשים צעירים על סוסים ענקיים. אבי אמר: 'בוא נסתובב לפני שיהיה לנו בלגן'. סבבנו על עקבותינו ומאז לא שבנו".




רעות אודם, מנהלת "ראשית ירושלים". צילום: מרק ישראל סלםרעות אודם, מנהלת "ראשית ירושלים". צילום: מרק ישראל סלם

המקרה של נענה הוא יוצא דופן. למרבית הנקברים אין צאצאים שיפקדו את קבריהם. לפיכך, התמונה של בני הנוער מנקים ומבצעים עבודות שיקום במקום, כאילו היו אלה קרובי משפחתם שקבורים שם, הצליחה למלא מעט את החלל. אולם לניקיון יש סיבה רומנטית פחות ומצערת יותר. כאמור, במשך שנים הוזנח המקום, בייחוד בתקופת המנדט הבריטי בארץ, כאשר לאחר מאורעות תרפ"ט (1929), כך לפי עדויות, החלו תושבי האזור להשתמש באבני המצבות לבניית גדרות ובתים. בתקופה שבין קום המדינה ועד מלחמת ששת הימים היה בית הקברות בשטח ירדן, וצפונית לו נבנה מחנה צבאי ירדני אשר שימש כמפקדת פלוגת התעסוקה של הקו העירוני. למרבה המזל, בתקופה זו נמנעו תושבי האזור מלבנות על שטח בית הקברות.

דווקא לאחר 1967, מאז שעבר השטח לשליטה ישראלית, דומה שהמקום הופקר מחדש; באין רשות שתיקח חסות על המקום, הוא הפך כר למעשי ונדליזם. בעשורים האחרונים מצבות נותצו וערימות פסולת הושלכו שם, ומכוניות הפכו את המקום לחניה. למרות יוזמות כגון אלו של "ראשית ירושלים" ורשות הטבע והגנים, והשתתפות תקציבית מצד המדינה בשנים האחרונות, הדרך לשיקום המקום נותרה ארוכה.

לא מספיק אטרקטיבי

באין מצבות, ברור היה לכל מי שהשתתף בטקס האזכרה שהוא דורך על קברים בכל מקום שאליו ילך. במהלך הטקס גם הורגשה ביתר שאת הרגישות של הנושא: העובדה שאותם קברים של יהודים עניים, שהחובה לכבדם היא כל כך מוחשית, נמצאים דווקא בלב אחד האזורים הרגישים ביותר בירושלים. במהלך הטקס, שמאובטח על ידי שוטרים, תושבי השכונות הערביות הסמוכות ובהן סילוואן, חלפו מדי פעם והביטו בסקרנות, ובנוכחותם הזכירו את מורכבותה הרבה כל כך של הסיטואציה.

מי שיש לו בטן מלאה על כך הוא אביתר כהן, מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים. "מאז מלחמת ששת הימים אף אחד לא טיפל במקום", הוא אומר. "בית הקברות הוזנח, ובפועל הפך להיות ציר גישה לבנייה בלתי חוקית, מזבלה, משחתת רכב. למרבה הצער, אף אחת מרשויות החוק שאמונות על המקום לא עשתה דבר בנושא, ולכן התחלנו לטפל במקום. המהלך של גידור המקום ושיפוצו מחדש לקח הרבה זמן, ומשנת 2008 עשינו זאת לראשונה עם תקציבי מדינה. לפני כשנתיים חברת פמ"י (פיתוח מזרח ירושלים) התחילה לבצע את זה, והיה גם תכנון להניח שוב מצבות, אבל המקום כל כך הושחת, עד שלא היה אפשר להניח מצבות במיקום מדויק. לכן המאמץ התמקד בלגדר ולשתול עצים, לתת מחדש למקום חזות של בית קברות. גם היום אנחנו רחוקים מלהשלים את המשימה. צריך בשביל זה עוד מיליוני שקלים, ובתחרות על מה משקיעים - כנראה בית קברות כזה עדיין אינו מספיק אטרקטיבי למקבלי החלטות מול פרויקטים אחרים. המקום אינו כלכלי, אך הוא מהווה חלק מהמורשת ההיסטורית של ירושלים במאות השנים האחרונות".

ב"ראשית ירושלים" מספרים שיש תהליכים לקידום הצבת מצלמות במקום כדי לתעד מי זורק בו אשפה ולהטיל עליו קנסות.

"המודעות עדיין לא מביאה לכאן אנשים כמבקרים, אבל המודעות הזאת כן מגיעה למקבלי ההחלטות", מוסיף כהן. "במהלך עשר השנים האחרונות, מדינת ישראל השקיעה בפיתוח ירושלים מיליונים, אבל בכל זאת ההרס ממשיך. הדרך היחידה להגן על בית הקברות באופן מעשי, חוץ מאשר להעמיד שם שוטרים כל הזמן, הוא לדאוג שהמקום יפותח ויהפוך להיות אתר מבקרים מעניין. בכל זאת, בית הקברות נמצא בתוך השטח של גן לאומי סובב ירושלים בתוך העיר העתיקה, וסובב גם את גיא בן הינום וחומות העיר".