"כששמעתי על האסון של תלמידי מכינת 'בני ציון' בטיול בנחל צפית, היו לי דמעות בעיניים", מספרת חני שרעבי (64), מניצולי אסון השיטפון שאירע ב־30 בספטמבר 1975 בנחל דרגות. "הכל חזר אצלי אחורנית, הכל צף. התמונות של השיטפון, רמת הזרם, הכל החזיר אותי לטיול הטרגי ההוא, שממנו לא חזרו שישה משתתפים. אפילו פתחנו כעת קבוצת וואטסאפ של אסון נחל דרגות".
בטיול הגיבוש ההוא, שיצא מקיבוץ חפץ חיים לנחל דרגות, נטלו חלק בחורים מהנח"ל, בנות שנת שירות וילדי משק. בניגוד לשרעבי שניצלה - ברוך גוטליב, גבריאל גרבר, יוסף מלכיאלי, עזרא נעים, אביגיל גדסי ויעל חיים מצאו את מותם בשיטפון בנחל. "הייתי אז בת 22", נזכרת שרעבי. "הצטרפתי לטיול הזה עם חברתי לאה מימוני, כי עוד היה מקום פנוי. יצאנו עם שני מדריכים והיינו בערך כ־20 חבר'ה. היה בחור שדאג לאישורים, ולא אמרו שום דבר על שיטפון. הגענו לכניסה של נחל דרגות, המדריך דיבר עם המפקד של מצפה שלם, אז היאחזות נח"ל, והוא אמר שעדיף שלא נרד לוואדי. אבל בסוף ירדנו לוואדי. נכנסנו אליו בשעה 11 בבוקר, ובדיוק בשעה 14:00, עשר דקות לפני שסיימנו את המסלול, זה קרה".
מה את זוכרת?
"שמענו רעש פתאומי נוראי. אלה היו מים מאוד מלוכלכים. ממש בתוך שניות רצנו הצדה ונעמדנו. היו כאלה שהצליחו לרוץ הצידה ולהינצל. נעמדנו בצדדים, ראינו את השיטפון, ואחרי כמה שעות הגיעו אנשי מצפה שלם לחלץ אותנו".
"אני אוהבת לרוץ קדימה, וזה מה שהציל אותי", מספרת פליאה וגשל (61), שגם היא ניצלה מהאסון. "הייתי אז בת 18.5, בת שירות לאומי. ירדנו בחבל בסוג של מפל. אני חסרת סבלנות ואוהבת לרוץ קדימה, אז ירדתי דרך סלע והמשכתי ללכת קדימה, ואז השיטפון תפס אותי. הייתי עם בחור בשם איציק אלקובי. שמענו רעש מאוד חזק. לא הבנתי מה זה, ואז הגיע גל של מים חומים מגעילים. התחלנו לעלות על אבנים שהיו בצד. אני מצד אחד, איציק מצד שני. איכשהו, הצלחתי להגיע למקום שבו המים היו מתחתיי. ממולי ראיתי את איציק שעשה אותו הדבר. תוך כדי שאני עומדת שם, ראיתי את אחד הבחורים נסחף. מי שבעצם נפגעו היו החבר'ה ביני לבין אלה שעוד לא התחילו לרדת, כלומר, אלה שהיו בירידה".
"אני הייתי 'טרמפיסטית' בטיול הזה עם חני", מספרת לאה מימוני (63), שגם היא ניצלה מהאסון אז. "הייתי אז בת 20, נשואה חצי שנה ובת הקיבוץ. זה התחיל ביום שמשי לחלוטין. ירדנו לוואדי,
ולקראת סוף המסלול, ליד המפל האחרון, הקבוצה הייתה מחולקת לשלושה חלקים: אלה שכבר ירדו, אלה שהיו על המפל ממש ואלה שחיכו בתור לרדת. מה שאומרים כיום לגבי האסון בנחל צפית - שלבנות כן היה כוח או לא היה כוח - אלה שטויות. זה תלוי בעוצמת המים, בגובה המים, ברוחב של הוואדי ואם יש מקום לטפס אליו. אני וחני עמדנו מעל למפל. שמעתי רעש, הסתובבתי, ראיתי כמו קיר שמתקרב אלי ואז צעקתי: 'לברוח! לברוח!', והתחלנו לטפס על הקיר".
שמתן לב שיש חבר'ה שחסרים?
שרעבי: "ידענו שיש למטה חבר'ה, חלקם צעקו, אבל לא בדיוק ידענו מה קורה ואיפה כל אחד נמצא. זה היה מאוד מפחיד. היה קר, היינו רטובים. לא ידענו מיד ששישה חבר'ה נהרגו. כשהבנו את גודל האסון, זה היה הלם נוראי, שוק נוראי. המשכתי הלאה בחיים, אבל עכשיו הכל מציף אותי מחדש".
וגשל: "לא באמת קלטתי מה קורה. אחד המדריכים גם נסחף, אבל הוא הצליח לדבר איתנו ואמר שתפס את אביגיל גדסי שנסחפה. בכלל לא העליתי על דעתי את גודל האסון שהולך לקרות. הייתי תקועה שם עד חצות. הייתי בלחץ, אבל לא בדיוק פחדתי, כי לא הבנתי מה קורה. היינו קיבוצניקים מחוספסים כאלה. לא שיערתי בכלל שיכול להיות דבר כזה. כשהגיעו ממצפה שלם לחלץ אותנו, הבינו שחסרים חבר'ה והוזעק גם הצבא לחלץ. הם חילצו את המדריך ואת אביגיל ז"ל שלא שרדה, ואותי ואת איציק חילצו עם מסוק. כשאמרו לי שאביגיל נהרגה ,זה היה בשבילי השוק הגדול, ואחר כך שמעתי על עוד אחד ועוד אחד. עד אז לא הבנתי בכלל שזה מה שהולך לקרות".
הייתן בקשר עם הורי הנספים?
וגשל: "הבנות שהשתתפו בטיול היו מאוד קשורות זו לזו. בשנה הראשונה הגענו לבקר, ואחר כך הרגשתי שזה דוקר להורים את הנשמה שאנחנו נותרנו ובנותיהן לא שרדו".
כלפי מי הופנה הכעס על מה שקרה?
שרעבי: "היה משפט והמדריכים זוכו. הייתה גם ועדה פנימית של הקיבוץ שבדקה את מה שקרה. העדתי גם במשפט וגם בוועדה".
מימוני: "התנהל משפט בשלוש ערכאות; בערכאה הראשונה שני המדריכים זוכו. המדינה ערערה למחוזי, במחוזי הם הורשעו; ואז הם ערערו לעליון - ובעליון הם זוכו. ממה שאני זוכרת, בערב לפני הטיול שמענו שיש אזהרה לגבי שיטפון, ואחד המדריכים הכין מסלול חלופי. יצאנו לטיול בחמש בבוקר מהמשק, ועד שהגענו למצפה שלם לא היו התרעות בחדשות. לפי מה שנאמר במשפט, הבנתי שהטענה הייתה שבתשע בבוקר כן הייתה התראה, אבל אז כבר היינו בתוך הוואדי. לא ברור מה היה שם. אני באופן אישי לא זוכרת שמישהו אמר לנו לא לרדת".
"לא לקחת ריסק"
כצפוי, אירועי סוף השבוע האחרון היו קשים עבור שרעבי, מימוני ווגשל, ודבר מותם של עשרת בני הנוער מהמכינה הקדם־צבאית בנחל צפית, שיצאו לטיול ונסחפו בשיטפונות הכבדים, פתח אצלן את הפצע האישי שלהן, שאותו ניסו להדחיק במשך השנים.
"חמישי האחרון היה יום מאוד קשה עבורי", מודה מימוני. "הקושי העיקרי שלי הוא גם המשפט בכיכר העיר. מי שלא חווה את זה, מי שלא היה שם, לא יודע מה קרה. אין לי ספק שבמכינה קדם־צבאית גם המדריכים, גם המנהל וגם החבר'ה הם מלח הארץ. אני לא חושבת שהם חפים מטעויות, אבל צריך לתת קרדיט למקצוענים לעשות את העבודה שלהם, לשמוע את כל העדויות, ולא ייתכן שעושים להם משפט שדה. אני מקווה שלפחות את השיטפון הזה של המשפט בכיכר העיר נעצור. אגב, הבת הבכורה שלי נולדה תשעה חודשים אחרי האסון וקראנו לה עינאל, מפני שעין השם שמרה עלי, וגם מפני שעין זה מעיין, זה מים".
"כששמעתי על האסון בנחל צפית, הייתי בסערת רגשות עזה", אומרת וגשל. "פרצתי בבכי, כעסתי, הכל צף. כעסתי מאוד על כך שזה קרה, כי זה לא היה צריך להיות. אני מרגישה נורא שהחבר'ה הצעירים האלה עשו מה שאמרו להם, ושהייתה תוצאה הרת־אסון כזו. אגב, אנחנו, חלק מהניצולים מהטיול בנחל דרגות, מתכוונים להיפגש שוב כדי לעבד את מה שעברנו. 43 שנה לא דיברנו על זה ולא עיבדנו את זה".
מהו הלקח שלדעתכן צריך ללמוד מהמקרים האלו?
וגשל: "להקשיב לאזהרות ולא לקחת את זה כלאחר יד. אסור שאיזשהו מצ'ואיסט יחשוב שהוא יותר חזק מאיתני הטבע. צריך להישמע להוראות ולא לקחת ריסק, אחרת זה נגמר באסונות איומים ונוראים. החיים האלה כל כך יקרים, ואנחנו לא יכולים לשחק בהם".
מימוני: "הבן שלי הוא מורה לשל"ח, והוא מדבר על הטיול שלי לנחל דרגות בכל טיול שהוא יוצא אליו. כששואלים אותו התלמידים: 'אז למה לצאת?', הוא עונה שחייבים להמשיך לטייל, רק צריך לעשות זאת עם התייחסות מאוד רצינית ואחראית לביטחון ולבטיחות".
"דבקנו בחיים"
האסון בנחל צפית פתח גם את הפצע האישי של צביקה גדסי (64), אחיה של אביגיל גדסי ז"ל, שכאמור נהרגה בשיטפון בנחל דרגות. "אני הבן הבכור במשפחה, והייתי בן 21 כשקרה האסון", הוא מספר כעת. "אביגיל הייתה אז בת 18, בת שירות לאומי. אנחנו שמונה אחים ואחיות במשפחה, ואביגיל הייתה השלישית. היה לנו קשר נפלא, היא הייתה במסיבת השחרור שלי מהצבא חודש לפני כן. אביגיל הייתה בחורה שמחה מאוד, אהבה לטייל, אהבה את הארץ. היא למדה בקיבוץ חפץ חיים גם בתיכון, ואחר כך, מפני שבאה ממשפחה דתית, התנדבה לשירות לאומי".
איך הטרגדיה השפיעה על המשפחה שלכם?
"ההורים שלי נשברו. זה הרס לגמרי את המשפחה. אמא שלי, שהייתה אישה שמחה מאוד, פתוחה וליברלית, הפכה להיות קרה, סרקסטית ומרירה, והיא לא רצתה להמשיך לחיות. עכשיו היא כבר עם אלצהיימר, לא זוכרת כלום, אבל מאז האסון היא לא הפסיקה להתאבל. כשאבי ז"ל הלך לעולמו היא בכתה ואמרה: 'למה הוא מגיע לאביגיל לפני?'. אבא שלי היה איש משמר הגבול. עד לפני האסון הוא היה הדמות החזקה בבית. אחרי כן הוא הסתגר וניסה להחזיק את המשפחה. אני, כבן הבכור, טיפלתי במשפחה, כי ההורים נשברו. כשהלכתי ללמוד, אחי השני המשיך לטפל במשפחה".
האם דיברתם על האסון בבית?
"אחרי האסון לא דיברו על כך. שמרתי את קטעי העיתונות, אבל החבאתי אותם, כדי שההורים לא יראו את זה. כל אחד הסתגר בעולמו הקטן, ואנחנו אפילו לא מזכירים את זה בפני הנכדים, הנינים. אני עצמי לא העזתי להגיע מאז לנחל דרגות. הקושי הוא איום".
איך הרגשת כששמעת על האסון של מכינת "בני ציון"?
"זה עשה צביטה בלב. שואלים איך לא למדו לקח, איך לא הסיקו מסקנות. במקרה של נחל דרגות, לא המדריכים, לא האחראים, לא מי ששלח אותם - ישבו בכלא; הכי כואב שלא הופקו לקחים מהמקרים האלה. נפגשתי ביום שישי האחרון עם שני אחיי, ואמרנו שהתקשורת תסקר את זה עוד שבוע, ואז זה ייגמר. אבל מי שילך עם האסון הזה כל החיים אלה ההורים, האחים והמשפחות".
מהו המסר שלך?
"אני חושב שאסור שיהיה מצב שיוצאים לטיול בלי שבודקים לעומק. שיטת ה'סמוך' שקיימת במדינה הזאת צריכה להיעלם מהעולם. כאן מדובר בחיי אדם, בנפשות. הילדים עצמם מלאי להט, תשוקה, הם רוצים לטייל, להצליח. זה לא התפקיד שלהם לדאוג לבטיחות. המדריכים ומי שמוציא את הטיול צריכים לעשות זאת".
כשמזכירים לחוה זליגר (73), הבעלים של חוות החיות "החוה של חוה" מקיבוץ חפץ חיים את אסון נחל דרגות, הכאב חוזר אליה והיא מתחילה לבכות. זליגר, ילידת הקיבוץ, שימשה עם בעלה משפחה מארחת עבור הנח"לאי ברוך גוטליב ז"ל, שכאמור נספה באסון. "עד היום הטיול הזה נשאר טראומה עבור הקיבוץ", היא מספרת. "הייתה לנו פה בקיבוץ קבוצה של חיילי גרעין נח"ל, ולכל בחור הייתה משפחה מאמצת. היינו כשנה עם ברוך עד שהוא נהרג. היינו ממש משפחה אחת עם ההורים שלו, ציפורה ויהודה גוטליב ז"ל, ועם אחותו, רבקה. היינו כולנו בקשרים מאוד טובים".
מה את זוכרת מברוך ז"ל?
"הוא היה בחור נאה, יפה גם מבפנים, הוא היה אישיות. הוריו, שהיו ניצולי שואה, תלו בו המון תקוות. הייתה לו גם ארוסה, הוא עמד להתחתן, וכל החיים היו לפניו. אני זוכרת את הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו. זה היה ממש לפני שנסע לטיול. נפרדנו, נתנו נשיקה, אמרתי לו 'דרך צלחה', והוא אמר: 'נחזור לספר, יהיו הרבה חוויות'. ראיתי את ברוך ממש לפני שהחבר'ה עלו על האוטובוס עם המדריכים שלהם. כשהתחיל להיוודע לנו דבר האסון, כל הלילה לא ישנו. במשך הלילה התחלנו לקבל שמות של אלה שנהרגו".
איך הרגשת בשעות האלה?
"זה היה נורא שאנשים צעירים כאלה פתאום לא חוזרים. אני הודעתי לארוסתו של ברוך שהוא נהרג. אני גם זוכרת שאביו של ברוך הגיע לקיבוץ בקריאות אבל ואמר: 'קחו ממני את האקדח', כדי שלא יהרוג את עצמו".
איך הטרגדיה הזו השפיעה על הקיבוץ?
"קודם כל, לא היה טיול שיצאו אליו לאחר מכן שבו לא הרימו כמה פעמים טלפון לתחנה המטאורולוגית. היו גם הרבה הורים שלא נתנו לילדים שלהם לצאת לטיולים. המשפחה שלי רצתה, למשל, לעשות טיול לנחל דרגות, ואמרתי שלשם אני לא הולכת. אנחנו אנשים מאמינים, וכשיש אמונה, את נוברת במה צריך לעשות יותר טוב כדי שיהיה יותר טוב, אבל לא מתחילים להאשים. האמונה נותנת הרבה מאוד כוח, ואנחנו דבקנו בחיים. כששמעתי על האסון בנחל צפית, הרגשתי קודם כל אכזבה נוראית. צריך לטייל בארץ ישראל, אבל צריך לטייל עם אחריות. אסור להיות יהירים".