"לפעמים אנשים פוגשים אותי ברחוב ואומרים לי: 'נתן, אתה מעורר השראה עם ההתמודדות שלך', ואני צוחק בלבי ואומר שהם חיים בסרט. הם רואים חלקים, ולא את התמונה כולה", אומר נתן מאיר, "הם לא חשופים, לא רק להתמודדות, אלא גם לנפילות. אני חושב שמותר ליפול וצריך ליפול, אבל צריך להמשיך להתמודד, וזאת בעצם הבחירה בחיים. כלומר, לא להיות כל הזמן מוצלח, אלא להסכים לפעמים לא להיות מוצלח, ובכל זאת להמשיך".

בתחילת השבוע שעבר אינספור אנשים התרגשו עם מאיר, כששמעו שלו ולרעייתו השנייה, זהר מורגנשטרן, נולדה בת, העונה לשם עיינה. השמחה הזאת הגיעה אחרי שעם ישראל כולו כאב את הטרגדיה הגדולה של מאיר, שאיבד ב־17 בינואר 2016 את רעייתו הראשונה, דפנה ז"ל (38), שנרצחה לעיני ילדיה בידי מחבל פלסטיני בפתח ביתם שבעתניאל, בדרום הר חברון. מאיר (42) נותר עם ששת ילדיהם, מתוכם ארבעה ביולוגיים (כיום בני 13, 14, 18, 20) ושני ילדי אומנה. דפנה עבדה כאחות במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים סורקה. לאחר מותה העניקה לה הכנסת תעודת הוקרה על פעילותה הענפה לקידום בריאות האישה בישראל, ספרה הביוגרפי "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" זכה למעמד של רב־ מכר והיא עצמה הפכה לאחד מהסמלים הטראגיים של גל טרור היחידים הפלסטיני.

"הלידה של הילדה היא לא סמל בשבילי, אלא חוויית חיים עוצמתית מאוד", אומר מאיר, "מקובל להרגיש שמוות זה הדבר הכי גדול שיש בעולם, שהוא הטראומה האנושית. אנשים מפחדים מהמוות הכי הרבה. אני ניצבתי כאן מול חוויית חיים, ואני יודע עכשיו, לא רק בראש אלא גם בלב, שהחיים יותר חזקים. צריך כמובן להבהיר שזה לא דבר שמכסה על השני, זה לא סותר אחד את השני. כלומר, הצער על המוות יכול להיות קיים לצד השמחה. צער ושמחה יכולים לחיות ביחד בלב. ובאמת, זוהי תחושה עוצמתית שאין כמוה להרגיש חיים באופן הזה".


אילו תגובות אתה מקבל בימים האחרונים?

"תגובות של התרגשות של המון אנשים. רבים כתבו לי שהם בכו מהתרגשות כששמעו את הדבר הזה. אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי 'וואו, שימחתם אותנו'. אני מרגיש שזו שמחה מאוד גדולה ששימחה אנשים רבים, ואני מרגיש שהילדה הזאת היא בוודאי בשורה בשבילנו".

איך ילדיך הגיבו להולדת האחות?

"חלקם יותר באיפוק, רובם בשמחה רבה. אבל כשכולם פגשו אותה, הם התרגשו מאוד. חשוב להבהיר שהילדים שלי והאישה שזכיתי לה הם נס אחד גדול שקרה לי בחיים. יש אנשים שלצערי לא זוכים לאהבה אחת בחייהם, ואני זוכה לאהבה שנייה. גם הילדים שלי אוהבים וקשורים מאד לזהר, וזה לא פחות מנס".

נתן מאיר ואשתו זהר. צילום: פרטי


אישה גדולה מהחיים

משפחת מאיר מתגוררת כיום באותו בית בעתניאל, שבו אירע האסון הנורא. "שיפצנו את הבית בצורה כזאת שהוא בכלל לא נראה אותו דבר, כדי לאפשר לחיים להתחדש במקום הזה", מספר מאיר, "בגלל הקשר הנפשי העמוק נשארנו במקום, אבל כדי לא לחיות בצער ובאובדן, שדרגנו כל פינה בבית וחידשנו את כולו. הבת הגדולה שלי כבר נשואה וגרה מחוץ לבית, אז עכשיו, עם התינוקת, ישנם שישה ילדים בבית".

אחרי האסון, שיערת לעצמך שעוד תדע ימים שמחים?

"ידעתי שעוד תבוא שמחה, לא היה לי ספק בזה. דפנה ואני הכרנו בצבא והיינו נשואים 18.5 שנים. אהבנו מאוד אחד את השנייה, ובאהבתנו ציווינו את החיים אחד לשנייה. כשדיברנו על האפשרות שמשהו יקרה לאחד מאיתנו, כל אחד ביקש מהשני להינשא בשנית ולהמשיך את החיים בצורה הכי טובה והכי שמחה שאפשר. לגמרי היו לנו שיחות כאלה, דיברנו על זה הרבה פעמים".

יש לך רגעים שבהם אתה מתגעגע לדפנה?
"אין רגעים שלא. אני חי בין געגוע לגעגוע, ובכל יום שעובר הגעגוע רק גדל. זר לא יבין זאת. אני חי עם הזיכרון הזה. אני חי ונושם את דפנה יום־יום, שעה-שעה. לדפנה ולי היה כינוי משותף: קראו לנו 'דפנתן' במילה אחת, ובאמת שנינו הפכנו להיות 'דפנתן'. הרבה מאוד ממה שאני זה חלק ממה שהיה עם דפנה. כשזהר בחרה להתחתן עם נתן, היא ידעה שהיא מתחתנת עם מישהו שהוא כבר כלאיים, שהוא עם דפנה, ובזה היא בחרה".

זה לא הרתיע אותה?

"זהר גדולה מהחיים, ורק מי שמכיר אותה אישית יכול להבין כמה רק היא יכולה להיכנס למקום הזה בצורה מושלמת כל כך".

מאיר מעדיף לא לחזור אל הזיכרונות מיום הרצח. "זה משהו ששמור אצלי, בתוכי, הולך איתי, ועכשיו הוא שלי פרטי. כבר שיתפתי את כל עם ישראל בכל דקה", הוא מסביר.

איך הצלחת לקום ולהמשיך הלאה?

"יש על זה מיליון תשובות. קודם כל, הסכמנו להתרסק ולבקש המון עזרה. לא הקשבנו לעצה: 'היו חזקים'. אבל היינו גמישים. בכינו, התפרקנו, לא הצלחנו להזיז את עצמנו, קיבלנו המון עזרה בכל דבר אפשרי, ומפני שבכינו את עצמנו לדעת, גם יכולנו לראות זמנים טובים יותר. ניסינו לקפוץ מעל הפופיק של עצמנו ולהעיז לטעום את החיים כמו שלא טעמנו אותם קודם: טיילנו במקומות שמעולם לא חלמנו להגיע אליהם, רכשנו תחביבים חדשים, למדנו דברים שלא הכרנו, הרשינו לעצמנו לצאת להרבה יותר חופשים ולעוף על החיים. בנוסף, אני חושב שדפנה ואני לקחנו על עצמנו משימת חיים: לגדל ילדי אומנה. ובתוך האסון שקרה לנו המשימה הזאת הייתה חייבת להימשך, ולא פחות ממה שאנחנו החזקנו במשימה - המשימה גם החזיקה אותנו. אני חושב שגם צו החיים של דפנה בחייה, הדוגמה האישית מהחיים האישיים שלה בילדותה (כשגדלה בפנימייה לילדים ממשפחות מצוקה – א"ש), לימדו אותנו שאפשר להמשיך למרות הקושי. יש לנו גם היסטוריה משפחתית של לקום ולהמשיך: אחרי שואת אירופה, אחרי אסונות גדולים, בכל זאת ממשיכים לחיות. זה משהו שינקתי אותו בילדותי. מתחת למיטה שלי בילדותי היו אינספור מכתבים מהצלב האדום שסבא שלי קיבל אותם בתור רב מהולנד. אלה היו מכתבים שמודיעים על הירצחם של אנשים בשואה, שלא היה לאן לשלוח אותם כי לא מצאו בני משפחה. סבא שלי קיבל את המכתבים הללו. ומעל הכל, היה הצו האלוהי הפשוט והברור: לבחור בחיים ולהמשיך. אז יש ניסיונות, יש עקדות, ובכל זאת צריך להמשיך".

איך הנחלת לילדים את התובנה הזאת?

"כראש המשפחה הייתי צריך להוביל את הקו הזה, אבל הילדים שלי, ברוך השם, גדלו אצל האמא הנכונה שהכינה אותם היטב לאתגרי החיים. תפקדתי כאבא ולא תפקדתי כאמא, כי אבא הוא לא אמא. לילדים האלה חסרה אמא. את הדבר הזה אין להשיב. הייתה לי רק אמירה אחת: חז"ל לימדו אותנו שיש שלושה שותפים באדם: אביו, אמו והקדוש ברוך הוא. אני אמרתי לריבונו של עולם: 'לי יש שליש מהחברה, לך יש שליש מהחברה ולקחת לעצמך עוד שליש מהחברה. אתה בעל השליטה בחברה הזאת'. אם לי יש רק שליש ולו יש שני שליש, זו לא אחריותי. אני משתדל לעשות הכי טוב שאני יכול, אבל האחריות היא לא שלי".

את זהר (39), אשת חינוך שהתגוררה בירושלים, פגש מאיר לראשונה מעט אחרי האזכרה ביום השנה להירצחה של דפנה. "התחתנו שלושה חודשים לאחר מכן, בראש חודש סיון, ב־26 במאי 2017. לא לקח לנו הרבה זמן להבין שאנחנו צריכים להמשיך ביחד", הוא מתאר.

איך סיפרת לילדים על זהר?

"הרצון של דפנה שאם יקרה לה משהו אז אני אתחתן, היה מונח על השולחן בפני הילדים, בדיוק כמו שאני ביקשתי ממנה להתחתן אם יקרה לי משהו. הילדים ידעו שאני בוודאי אתחתן ביום מן הימים. כשהחלטנו להתחתן עשינו היכרות, ולשמחתי הילדים אהבו אותה מהרגע הראשון. אלוקים נענה לתפילתי. שבעה אנשים התאהבו באישה אחת, ואישה אחת התאהבה בשבעה אנשים".

איך הגיבה הסביבה לנישואים?

"כל מי שהכיר אותנו, כל מי שהכיר את דפנה, תמך בפה מלא בצעד הזה. שמעתי כמה קולות בודדים שביקרו את החתונה, ואני מאחל לאנשים האלה שיזכו לאהבה בחיים, כמו שאני זכיתי לה".

נתן ודפנה מאיר ז"ל. צילום: פרטי


להרגיש במקום לחשוב

מאיר מתאר את ביתו כיום כבית מתמודד. "זה לא רק בית שיש בו רק שמחה. אנשים טועים לחשוב שאם התחתנת, אפשר לחזור למסלול והכל סבבה", הוא אומר. "ההתמודדות ממשיכה להיות יומיומית. בית שעבר טלטלה כזאת הוא בית מתמודד. אמרתי לך במהלך השיחה בבדיחות הדעת שאני עובד בתור מנהל בית יתומים. זהר טוענת שאני מנהל מוסד שיקומי, והיא צודקת. כולנו זקוקים לשיקום, וזאת עבודה תמידית. כשהילדים שלי הביאו לאחרונה תעודות הביתה, אני אמרתי להם שקודם כל, כל התעודה שלהם היא 100 - כי הם קיבלו 100 על זה שהם קמו בבוקר; הם מקבלים 100 על זה שהם מצליחים ללכת לישון בערב; 100 על התמודדות עם פחדים; 100 על ללכת ללימודים; 100 על לשחק עם חברים - וכל השאר זה בונוס. חשוב מאוד לנסות להגיע ל־100 בעוד מקומות, אבל אני לא שוכח להם שהם קודם כל 100 עוד לפני שהם קיבלו את התעודה. ואילו על עצמי אני יכול להגיד שאחרי שאני מתקתק את הילדים בבוקר, הרבה פעמים אני בעצמי מתקשה להמשיך לתפקד במשך היום. אני לא מוצא את עצמי, לא מצליח לסיים משימות".

למאיר יש מסר להעביר: "כשאנחנו מתמודדים בחיים, אנחנו הרבה פעמים שמים לעצמנו מטרות ואנחנו מלאים בציפיות. אני מציע לוותר על הציפיות ולוותר על המטרות. פשוט לנסות בכל רגע ורגע לעשות את הטוב ביותר, ומה שיעלה בידינו - הוא הטוב ביותר עבורנו. המרדף בעצמו הוא האויב הכי גדול שלנו".

מה אתה חושב שדפנה הייתה אומרת על הולדת התינוקת?

"קודם כל, אני לא חושב, אני מרגיש. בכל דבר אני משתדל לחשוב כמה שפחות ולהרגיש כמה שיותר. אני מרגיש שדפנה עכשיו שמחה מאוד. גרמנו לה נחת גדולה מאוד. אני מרגיש שדפנה מלווה אותנו בברכתה. אני מרגיש שהתפילות שלה עזרו לנס הזה לקרות. דפנה הייתה שמחה בזה מאוד. עם הקשר הנפשי העמוק שעדיין יש לי אליה".