"הרבה הורים בקושי משגיחים על הילדים שלהם בבריכה, הם מתעסקים במה שקורה מסביב; אם זה טלפונים, אלכוהול שבא להם לשתות, דיבור עם חברה שיושבת ליד. הם בקושי מסתכלים על הילדים וחושבים שהמציל הוא הגננת והבייביסיטר", אומר דור שוסטר, שעבד כמציל בבריכות במשך 13 השנים האחרונות, וכיום נותן ייעוץ והכוונה הקשורים לענייני הצלה.

את הדברים האלה אומר שוסטר על רקע הגשת הפרקליטות כתב אישום בשבוע שעבר נגד מצילה שעבדה בבריכה בבית מלון בירושלים בגין גרימת מוות ברשלנות של ילדה בת 6 בשנת 2015. על פי כתב האישום, בזמן שהנאשמת הייתה עסוקה בשיחת טלפון, היא לא שמה לב לכך שישנן קטינות במים העמוקים בבריכה, ובהן הילדה שטבעה.

לשוסטר יש מסר להעביר לכל מי שהולך עם ילדיו לבריכה: "ההורים הביאו אוצר לעולם והם צריכים לשמור עליו, לא מישהו אחר. היו לי כבר מצבים שבהם הייתי מעיר להורים ומישהו היה עונה לי: 'חכה, חכה שתסיים יום עבודה'. ברגע שנכנסים לבריכה, ההורים חייבים להיות עם הילד בקשר עין תמידי ובהישג יד. ההורים לא מבינים שהמציל נמצא כדי לעזור להורים. להורים מאוד קל לזרוק את הילדים למים, כי 'יש מציל'. את יכולה לראות זוג הורים שמגיעים עם ארבעה ילדים, שמים מצופים לילד, ו'קפוץ למים והכל בסדר'. אבל זה ממש לא בסדר".

אילו תגובות קיבלת מהורים כשביקשת מהם להשגיח על ילדיהם?
"התגובה הראשונה של הרבה הורים היא: 'בשביל מה יש פה מציל?' או שהייתי בא להורה, מסביר לו שהילד שלו לא יכול להיות לבד במים והוא היה עונה לי: 'אבל אני פה, מסתכל מהצד'. ההורה לא מבין שברגע שהוא מסובב את הראש, הילד כבר נמצא בתוך המים. יש תפיסה מוטעית שהמציל הוא ההורה, השוטר, הגננת, שהוא צריך להיות אלוהים בבריכה - וזה ממש לא ככה. הרבה הורים מזלזלים במצילים. מציל בעונה עובר השפלות, קללות, ולפעמים זה גם מגיע למצב של אלימות".

דוד שוסטר. קרדיט: צילום פרטי

לפי נתוני ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים, בשנת 2018 טבעו למוות תשעה ילדים בבריכה (ארבעה בבריכה בבית; וחמישה בבריכה בצימר או במלון). כמו כן, שני ילדים טבעו למוות בגיגית, וילד אחד בבריכת נוי. כל הטביעות הללו התרחשו בין החודשים מרץ־יולי. כמו כן, מסקר שקיים הארגון עולה כי כ־22% מההורים נוקטים התנהגויות לא בטיחותיות כשילדיהם נמצאים במים: 5.2% מההורים נחים על שפת הבריכה בזמן שילדיהם נמצאים במים; כ־5% צופים על הילדים מחוץ למים; 4% קוראים על שפת הבריכה או על חוף הים; 3.2% משגיחים על הילדים האחרים שנמצאים מחוץ למים, והשאר שוחים במים להנאתם או עסוקים בדברים אחרים.

"לא צריך סקר כדי להבין שלא כל ההורים שומרים על ילדיהם כמו שצריך ליד מקורות מים", אומרת אביטל אפל־פנקס, מנהלת התוכנית הלאומית לבטיחות ילדים של "בטרם". "אני חושבת שיש הרבה חוסר הבנה וחוסר מודעות של הציבור לגבי טביעות, ויש כל מיני תפיסות של ההורים שמסכנות את הילדים. למשל, הורים חושבים שאחרי ששלחו ילד בן 6־7 לשיעור שחייה, אז אפשר כבר לשלוח אותו לבריכה ואפילו למים העמוקים. הם סומכים על המציל, לא נמצאים ליד הילד, וזה מאוד מסוכן.

"בעיקר בתחילת עונת הרחצה, הילדים עדיין לא זוכרים איך לשחות היטב בגילים האלה, הרבה מהם יכולים פתאום להיכנס למצוקה, להתעייף באמצע השחייה. הילדים האלה עדיין צריכים השגחה צמודה, עדיין צריכים אחד על אחד, ולא רק לסמוך על המציל. כשהילד לא יודע לשחות, ההורים כמובן חייבים להיות לידו במים במרחק נגיעה; וכשהילד יודע לשחות, אבל נמצא במצב ביניים, אפשר לשבת על שפת הבריכה, אבל כמובן לא להוריד ממנו את העיניים אפילו לרגע ולא לשחק בטלפון או להיות שקוע בשיחה עם הורה אחר".

אילו דברים נוספים כדאי להורים לדעת?
"ישנה עוד תפיסה מוטעית שלפיה ילד שטובע, אנחנו נשמע אותו כמו למשל ילד שנופל, מקבל מכה ובוכה. אבל צריך להבין שילד שטובע - להבדיל ממה שרואים בסרטים כמו נפנופי ידיים וצעקות - זה לא מה שקורה בפועל. בפועל הילד שוקע בדממה ובמהירות לתחתית הבריכה. לא שומעים אותו צועק או בוכה. לכן חשוב כל כך להיות צמודים לילדים. טביעה לא בכדי נקראת 'המוות השקט', והיא גם מהירה.

"כמו כן, הורים הרבה פעמים שולחים את הילדים הקטנטנים בגיל הרך עם מצופים או עם גלגל לבריכה רדודה לבד. אבל גם אם הבריכה רדודה, זה עדיין מאוד מסוכן. לפעמים הילדים מורידים את המצופים, לפעמים אוויר יוצא מהמצופים. האחריות לא אמורה להיות רק של המציל. האחריות על הילד היא קודם כל של ההורה. אני יוצאת מנקודת הנחה שחלום בלהות של כל הורה הוא שיקרה לילד שלו משהו. כיום אנחנו נמצאים במלחמה על תשומת הלב של ההורה, ואני חושבת שהעניין הזה בשילוב חוסר מודעות הוא שילוב קטלני".

לדבר אפל־פנקס, 80% ממקרי הטביעה ניתן למנוע באמצעות אסטרטגיות מניעה הכוללות התחלה בשיעורי שחייה החל מגיל 4, בהתאם להתפתחות הילד; גידור בריכות שחייה פרטיות; השגחה הורית רציפה במרחק נגיעה וללא הסחות דעת לילדים שאינם יודעים לשחות; ריקון מיידי בתום השימוש של בריכות מתנפחות, דליים, גיגיות ואמבטיות; וכמובן, ההבנה שמצופים מסייעים, אך אינם מהווים תחליף להשגחה.

אין מקום בבריכה

באפריל השנה טבע למוות פעוט בן שנתיים בבריכה פרטית בצימר ביישוב שדה צבי, וחודש לאחר מכן טבעה למוות פעוטה בת שנתיים וחצי בבריכה של בית פרטי במושב תלמים. מקרה הטביעה האחרון אירע בשבוע שעבר, אז נמשתה ללא רוח חיים ילדה בת 10 מבריכה של בית מלון בים המלח. החובשים והפרמדיקים שהגיעו למקום נאלצו לקבוע את מותה לאחר כמה ניסיונות החייאה. בהתייעצות עם הפרקליטות נפתחה חקירה בחשד לגרימת מוות ברשלנות ועוכבו שישה מעובדי המלון, והמשטרה הורתה על סגירת הבריכה לצורך חקירה ובדיקת העמידה בדרישות הרישוי.

"יש הורים שיש להם מודעות, אבל הם מעטים מאוד", אומרת אורסולה לוי, מצילה בבריכה העירונית במגדל העמק, בעלת ותק של 32 שנה בתחום. "לעומת ההורים בעלי המודעות, יש הורים שכשהם מגיעים לבריכה, הם מחפשים את המקום שנוח לשבת בו, מתבייתים עליו ופה נגמר הסיפור. הם פוטרים את עצמם בלשים מצופים על הילדים ולשלוח אותם למים. הם לא מבינים שעל פי החוק, חוסר השגחה עד גיל 6 מהווה גם עבירה פלילית; וגם אם הילד בוגר יותר, אך עדיין לא שוחה טוב, הוא חייב השגחה צמודה".

אורסולה לוי. קרדיט: צילום פרטי

עד כמה את נאלצת להתמודד עם הורים בנושאים האלה?
"לפני שבועיים, למשל, ראיתי אישה שוחה במים העמוקים, כאשר שני ילדים משתרכים אחריה; אחד שלא יודע לשחות עם מצופי ידיים; וילד בלי מצופים, שלפי השחייה שלו רואים שהוא תכף מתעייף. היא הייתה חמישה מטרים קדימה מהילדים ולא הסתכלה אחורה. כשהערתי לילד לחזור אחורה, האמא פנתה אלי ואמרה: 'הוא גמר עכשיו קורס שחייה, הוא יודע לשחות'. הוויכוחים האלה מאוד מעצבנים אותי. הורים צריכים להבין שילד שסיים קורס שחייה, הוא לא שחיין מקצועי. אני לא סופרת הורים. גם אם הורה מתווכח איתי, טובת הילד עומדת למולי. גם אם אגיע לצעקות, האמא לא תכניס את הילד לבד לבריכה. מבחינתי, אם את לא משגיחה על הילד שלך, אין לו מקום בבריכה שלי".

לוי מציינת שאולי 10% מההורים צמודים לילדיהם בבריכה. "אחריות הורית מתחילה מיום הוולדו של הילד ועד יום עצמאותו", היא מבהירה. "התפקיד שלנו כמצילים הוא למנוע את המקרה הבא של הטביעה הבאה. אף אחד מאיתנו לא שמח להוציא ילד מהמים ולבצע החייאה. 85% ממצילי הבריכות לא ביצעו החייאה מעולם בחייהם. מבחינתי אלה המצילים הטובים ביותר שיש, הערניים ביותר, הדרוכים ביותר, שיודעים איך לזהות את הפונטציאל של הטביעה.

אנחנו עובדים מאוד קשה. השכר של המצילים הוא 40־50 שקלים לשעה, שכר מאוד נמוך לעבודה כזאת. אנחנו יושבים לפעמים 12 שעות בשמש, עם רעש, ויכוחים עם ההורים, דריכות וערנות. אנחנו עדיין נמשיך לעשות את העבודה שלנו, אבל הורים צריכים להיות בתמונה. אם כל אחד ישגיח על הילדים שלו, אז גם ההורים יהיו יותר רגועים. צריך להבין ששום מצוף בעולם לא מציל חיים. מי שמציל חיים אלה ההורים, ואנחנו זו ההשגחה. אני באופן אישי יודעת לפתור את הבעיות מול ההורים, אבל כואב לי על החבר'ה הצעירים שמגיעים למקצוע כפוי הטובה הזה ונאלצים להתמודד עם הורים שלא פותחים לרגע את הראש שלהם. הורים שלא מבינים שהמציל לא בא להעיק, אלא הוא לטובתם".

"עניין של כסף"
כשמדובר בתקופות מאוד לחוצות, כגון החופש הגדול, אין ספק שגם למספר המצילים בבריכה יש משמעות בכל הנוגע לבטיחות. "התקן אומר שבבריכה עד 30 איש, צריך להיות מציל אחד; ואילו מ־30 איש ומעלה, צריך להיות בעל תפקיד נוסף שיכול להיות או מציל נוסף, או מגיש עזרה ראשונה מוסמך", מסביר ד"ר בני כנען, יו"ר ארגון מצילי הבריכה בישראל. "זה התקן, אבל לפעמים גם נכנסים לבריכה מאות אנשים, ולא הגיוני שיהיו רק שני מצילים. העין האנושית של שני מצילים לא יכולה לתת מענה בטיחותי, לכן נכנס פה עניין ההיגיון שאומר שצריך הרבה יותר מצילים".

ההיגיון אכן מיושם בשטח?
"פה מתחילה הבעיה, כי חלק מבעלי הבריכות לא מביאים בתקופות לחוצות או באירועים מרובי משתתפים אקסטרה מצילים. זה קורה בגלל ניסיון לחסוך בשכר, או שבאמת ובתמים הם לא מצליחים לגייס עוד מצילים מעכשיו לעכשיו. אבל הניסיון מראה שאם בעל בריכה מאוד ירצה להביא מצילים נוספים, הוא כן יצליח לעשות זאת. אם הוא, למשל, ישלם 100 שקלים לשעה, פתאום כולם יבואו. בסופו של דבר, הכל עניין של כסף. רוב בעלי הבריכות בישראל הם אנשים אחראים ומסורים לעבודתם ולא ייקחו סיכונים. לעומת זאת, תמיד יש תפוחים רקובים שמנסים לחסוך".

בכמה מצילים לדעתך יש צורך בתקופות העמוסות?
"אם מדובר בבריכה חצי אולימפית, לדעתי צריך מציל על כל דופן. כלומר, אין מה לדבר בתקופת הקיץ על פחות מארבעה מצילים, פלוס בן אדם נוסף שיהיה בבריכת הפעוטות, אפילו נער תיכון, למרות שלפי החוק בריכה זו הנה באחריות ההורים בלבד. ואילו כשמדובר בבריכה אולימפית, מומלץ שיהיו שישה מצילים מינימום בחודשי הקיץ או בימים שבהם ידוע שיהיה בהם קהל רב. הבעיה היא שבישראל אנשים אומרים 'לי זה לא יקרה'. אבל בעל בריכה שמתגבר את עצמו במצילים מפחית את הסיכונים, עושה לעצמו שקט נפשי ויוצר גם שם טוב לבריכה שלו".