על פסגת הר בנטל משתעשעים הסינים. כל ההשקעה לחלץ מהם אנחה עמוקה, מנוד ראש דאגני או מבט חרד מול חזית נפיצה - נמוגה ברוח הצוננת. הסינים משחקים תופסת במוצב צה"ל, נמתחים לגשר בין גדות התעלות, עושים עמידת ראש על שפתן, מביטים אל קוניטרה במהופך. ייתכן שזאת חוכמה סינית עתיקה, שזאת באמת הדרך להביט על הדברים. במהופך. לצעוד לאחור. להחזיר את המלחמה לנקודת האפס.

עלינו לגולן כשמחוג המלחמה עמד על האפס. לא ממש. נכון שקיבלנו שמיים ללא מל"ט ומזל"ט, מרחבים ללא פצמ"ר ותול"ר, אוויר ללא עשן מערכה, ומים שעדיין לא ידעו לאיית עכברת. אבל בגולן השלווה רעועה והשקט חמקמק. מה שהעלה חשד שהצפון עובד עלינו בעיניים. שהמציאות בין חוף גופרה להר בנטל מסוגלת להשיל איפור ברגע. הסככות הריקות על הכנרת והצימרים השותקים ברמה הוכיחו שלא נסחפנו להזיות. “המצב"? טיסות הלואו קוסט? הסיבה לא ממש משנה. אין היא מטשטשת את דלות התנועה. את העובדה שהנוכחות הייתה שייכת לחרדים, לצעירי “תגלית" שניסו לצעוד בין טיולים לטילים.

“טילים מסוריה? מתי זה היה? אמרו בחדשות? דווקא פה בכנרת? בחוף גופרה שלנו?", שואלים בני משפחת ג'ולאני ממזרח ירושלים, שממוקמים ליד באר מרים המקראית. הבאר הנסית ליוותה את בני ישראל במדבר. כשהגיעו אלה לארץ המובטחת, כך המסורת, נבלעה במי כנרת. כמו שני טילי הגראד שטסו מסוריה ונבלעו בה לפני כחודש.

בני ג'ולאני מתייחסים למידע הזה כאל היסטוריה מתכלה. חשובה יותר העובדה שסבא רבא, עבדל ח'אדר אל־ג'ולאני, היה אחד השייח'ים המרכזיים בסביבה, שזכרו מחבר אותם לאדמה הזאת, לביתם אל מול גולן. זה הקיץ החמישי שלהם כאן. באים כל פעם לכמה ימים. אמש בילו עד מאוחר בטיילת של טבריה, הילדים עדיין ישנים באוהליהם הכסופים. מכאן ימשיכו למשפחה בדיר אל–אסד שבבקעת בית הכרם.

תיירים ברמת הגולן. צילום: יוסי אלוניתיירים ברמת הגולן. צילום: יוסי אלוני

לאב המשפחה קוראים עלי, והוא יונק נרגילה בטעם לימון–נענע. עובד על משאית אשפה של עיריית ירושלים “עם עוד ארבעה יהודים", הוא מדגיש. חי בשביל להתפרנס, לגדל את הילדים, את המשפחה, את ג'ולאני שלו.

לא פחדת להביא את הילדים לכאן?

“מה יש לפחד? מה שכתוב למעלה נקבל אותו. זה מקום אחלה בעולם".

הכנרת?

“לא, המדינה. המקום הכי טוב בעולם".


מה אתם אומרים על המלחמה בסוריה?

“לא אכפת לנו סוריה. פה המדינה שלנו".


אבל עם מי אתם, אסד או המורדים?

“אסד צריך להיות בן אדם שאין לו רחמנות. כל מנהיג שהורג את העם שלו זה זבל. העבודה שלך זה לשמור על העם שלך, לא להרוג אותו".


אפשר תמונה לפני שאנחנו נפרדים?

“לא אוהבים תמונות אנחנו".

קפטן פיראטים

על קו המים פותח את יומו המציל גיא, שמציג את עצמו כ"קפטן פיראטים". “בגלל הבלגן שבו אנחנו עובדים", הוא מסביר. קפטן פיראטים חובש כובע א–לה לגיון הזרים, הוא חמוש בטורסו של גלדיאטור וארוז בעור בצבע השקיעה. אנחנו מדברים כשהוא תר אחרי שברי זכוכיות, ברזלים וקרשים, “שלא ייפגעו לי הקליינטים". אלא שהבוקר הזה אין קליינטים, והכנרת מהורהרת. שולחת מדי דקה גל אפרוחי אל בהונותיו של גיא ושבה להתכנס בדממתה.

הוא נולד בקייב כגנדי וגדל על גדות הדנייפר. “אני סרטן, ומים נותנים לי אנרגיה", הוא מתוודה. מאחוריו תואר בהנדסת ספינות דיג שהביא אותו לקמצ'טקה, לאלסקה ולאבטלה עם בואו לארץ ב–95'. כשהשלים עם העובדה שהדיג לא יעלה ברשתו אפילו סרדין, חיפש פתרון ושוב מצא אותו בים. בשבת אחת שחה עם בנו בלי להבין למה המתרחצים מנפנפים בידיהם ושואגים אליו. המצב התבהר רק כשצץ לידו ראש רוסי שאמר: “עוד מעט תגיע לטורקיה". כששמע כמה האיש עושה בחודש, תפס שגם הוא רוצה להיות מציל.

כבר 18 שנה שהוא על הכנרת. מוצא אותה חתרנית ואפלולית. בים התיכון אפשר לראות לתוך המים ולהבין אם מישהו טבע או צולל. במים המתוקים של הכנרת אתה מגשש כסומא בארובה. אינך רואה מה קורה לראש שנעלם לך מטווח הראייה.

מה אתה עושה?

“סופר בלב עד 15, ואם הראש אינו עולה אני ישר מזנק".

מלחמת שבע השנים הגיעה עד לתחנת ההצלה של גיא. מל"ט שהתרסק בכנרת לפני כחודש גירד את מצחיית כובע הלגיונרים שלו. “ראיתי בעיניים שלי, עבר אותי ופתאום טיל אחד ובום–בום". בהיעדר סידורי ביטחון התחיל לארגן בעצמו את הטובלים. “בבקשה, שמה–שמה", הפציר בהם, “תלכו לסככות, אנשים טובים, יכול להיות שייפול עוד משהו מהשמיים".

הייתה פאניקה?

“אתה לא מאמין".

כעבור כמה ימים באו הטילים. פעמיים. שוב מעל התחנה שלו ומול חוף מלא. “אתה רואה את המצופים?", הוא אוחז בזרועי, “עשרה מטרים מצד שמאל נפל את הטיל ועוד פעם פאניקה. הזמינו משטרה, צוללנים, כי לא שמענו שזה נופל ומתפוצץ".

ולא מצאו?

“לא שמעתי שמצאו. כנראה בגלל כוח אינרציוני טיל נכנס בתוך החול".

המלחמה בסוריה שינתה לך את החיים?

“בטח, מפחד קצת. יש לי שישה ילדים שכל הזמן מתקשרים: ‘אבא, מה קורה אצלך?'".

איך אתה מרגיע אותם?

“בצחוקים. אומר להם: ‘פוטין יודע שאני פה ומוסר דרישת שלום'".

וברצינות, מה קורה כאן?

“תסתכל על החוף ותחליט אתה. זה לא כמו שהיה קודם".


איפה הקסם?

הסיפור על ריקנות הכנרת באוגוסט מתחיל בראשון לציון. די צמוד לביתך אתה נופל לפקק היציאה מהעיר. גם כביש 6, חנוק במשאיות כבדות, מזחיל אותך על גחונך בקטעים מסוימים. בהשאירך את בית שאן בגבך אתה מתפתל בכביש צר יחסית. מה שלא מפריע לפושעי הגה לעקוף בפס לבן. ספרתי שלושה בין נווה אור לצמח.

ההתנהלות האלימה על הכביש שוללת מהנופש את חדוות הדרך. בבואו מותש לחוף האון, למשל, לא בטוח שימצא קסם על ים כנרת. פעם שחו לקול צלילים סבירים של חיים משה מהרדיו במכונית, היום עומר אדם מתפוצץ מהמגברים. גם במלחמתה נגד הזמן מתמקמת הכנרת מתחת לקו האדום. אם בשנת 2000 חיו כאן 6.2 מיליון, השנה הסתחרר המספר ל–8.7. הכנרת, למרבה הדאבה, שמרה על מידותיה. אולי אפילו צמצמה אותן. שנים שחונות כיווצו את המים והרחיבו את החורבה. לזה אפשר כמובן להוסיף את נגיסות הלואו קוסט ואת האפקט המצטבר של “המצב", כפי שהפרשנים אוהבים לומר.

על כביש 98 שבדרום הגולן הולך בחור. בידו בקבוק מי עדן יבש. קוראים לו תומר, בנו של דוד עברי. לא ההוא שפיקד על חיל האוויר אלא זה ממושב לכיש. עושה שנת שירות בחווה ליד קיבוץ מיצר. עוד חודשיים יתגייס ליחידה עילית שאת שמה הוא מבקש להצניע. טייל בלתי נלאה תומר עברי. למרות הפיצוצים ועשן המלחמה, את מסעותיו הוא מעדיף לעשות לבד. אז הוא מתחבר אל שלוות הנפש. במיוחד אהובות עליו הבריכות בסבך, המעיינות הנסתרים מעין. לאחד מהם הוא מסכים להוביל אותנו.

בדרך לעין אי"ה מקפצים על שביל טרשים. במרחק של פחות מקילומטר מפגש הגבולות ירדן–ישראל–סוריה. כמה ימים לפני שבאנו זיהה כוח צה"ל שבעה מחבלי דאע"ש באזור. הם חוסלו במרחק של 200 מטר מהגבול. נתיב עפר מוביל אותנו למזלג בלתי מורגש. ממנו פונים שמאלה עד לרחבת חניה. כמה מטרים מהרחבה מתנוסס עץ שיזף אדיר. מתחתיו חנתה רק מכונית אחת וחרדון שהמתין לנו בסבלנות.

הבריכה היא מזכרת שהשאירו כאן הסורים. כארבעה מ"ר של מים קרים, נקיים - כך חשבנו אז - עם אצות ירקרקות. עברי הצעיר, משוחרר עדיין מדאגת עכברת, קפץ ראש פנימה. אלוני תקתק אותו במעופו.

עין אי"ה נקרא על שמו של סמ"ר אילון יעקב הורביץ. אילון היה בן הגולן, התינוק הראשון באלוני הבשן. גדל במושב נוב ולמד בישיבה התיכונית בחיספין. הוא המשיך ב"ישיבה לתורה מנהיגה" בקצרין ועבר איתה לירושלים. ב–2 בפברואר 2004 בעת תרגיל של גבעתי בגולן שקע בבוץ ההאמר שנסע בו. נגמ"ש פומה שבא ממול לא ראה את פנסיו, עלה עליו ומחץ למוות את אילון ואת סמ"ר שי אינדשהו אבבה.

“אילון היה משורר בנשמתו", אומר לי חברו שעולה בדיוק מהמים. הוא ידע לחבק ולתמוך. משורר דייקן שהיטיב לשרטט את תנודות רוחו בעת הלימוד, “גם שתיקותיו היו שירה". את הוריו הוא מתאר כ"משפחה של חסד". לאחר אסונם החליטו משה ומינצי לבחור בחיים והקימו עמותת סיוע לנזקקים. נפשם נקשרה בנפשו של תא"ל עופר וינטר, שפיקד על גבעתי וליווה אותם בכל מהמורותיהם.

החבר, איש רמת מגשימים, אינו רוצה למסור לי את שמו. רק אומר שלפני 25 שנה הגיע לכאן מהקריות. גם הוא אוהב את דרכי הגולן. משתדל להגיע למקומות הנכונים לפני המטיילים. לטבילת הבוקר הזאת הביא עמו את שני בניו ובתו. כשחיוך מסוים על שפתיו מוכיח אותי האיש מרמת מגשימים. מדוע אנחנו בתקשורת נשמעים כל כך קריטיים, כל כך נחושים, כל כך חורצי גורלות. “אנשים באים אל הגולן", הוא קורא אל מסך האבק שמשאירה מאחוריה הסוזוקי.

ארץ ישראל הכיפית

“עד כמה האירועים משפיעים על זרם הבאים?", אני שואל את אטל ורמי גור מגבעת יואב שבדרום הרמה. “לא חושבת שמשפיעים על הבאים", משיבה אטל.

ועליכם?

“אנחנו אדישים. תמיד הרגשנו כאן ביטחון. נסיעה לתל אביב מסכנת אותי יותר מאשר איזו רקטה שעלולה ליפול עלינו".

שתיים נפלו לא מזמן בכנרת

.

רמי: “וכמה דגים לדעתך נפגעו שם?".

אני לא כאן בשם הדגים.

“אנחנו כמעט 40 שנה כאן ולא שמענו אף פעם אזעקות. לפני כחודש שמענו שלוש תוך שלושה ימים. הן לא סימנו סכנה אלא בעיקר אזהרה".
איך אתם נזהרים?

"יש לנו מקלט תחת הבית".

את סוכתם של אטל ורמי עוטף תות בוכה. ענפיו רכוני ראש כשל הערבה הבוכייה, אך צלם משיב נפש. משבים לא קלילים מהכנרת מלטפים את עורפנו הצרוב.

הסיפור של גבעת יואב מתחיל עם היריות האחרונות של מלחמת ששת הימים. בוקר אחד עמד על מצוק בני זוהר, חברי היקר לפלוגת הצנחנים, והשקיף אל הארץ. “קלטתי בעוצמה את משמעות ישיבת הסורים למעלה והבנתי שאת הגולן צריך ליישב". הוא חזר לגדוד, שאל בוגרי בתי ספר חקלאיים כמותו אם הם רוצים להקים מושב בגולן. “ברור לגמרי", הייתה התשובה.

הגולן היה זרוע אז שדות מוקשים וחיילים סורים. מדי פעם תפסו עמדה מאחורי סלע ופתחו באש. יישוב הקבע, כך הוחלט, יוקם על הגבעה שעליה עמד הכפר הסורי סקופיה. עד אז יתארגנו החברים במושבות: בשלב ראשון יחיו כקיבוץ, בהמשך יקימו מושב עובדים. אבל למייסדים היה עוד מניע. באמצעות המושב רצו להנציח את זכרו של מג"ד 202 הנערץ יואב שחם, ההרוג הישראלי היחיד בפעולת סמוע ב–1966. אבל ועדת השמות הממשלתית בראשות הפרופ' זאב וילנאי פסקה שהיישוב ייקרא בני יהודה. כשם היישוב שהקימו שם יהודים במאה ה–19. בני זוהר והחברים פנו למתן, המ"פ שלנו ובנו של פרופ' וילנאי. הילד שנפצע בסמוע דיבר עם אבא, אבא נכנע והסכים לגבעת יואב.

אטל (ע"ש סבתא) ורמי הגיעו לגבעת יואב ב–1981. היא סיימה לימודי היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, הוא סיים את הפקולטה ברחובות ומאוד רצה להיות חקלאי.


למה דווקא בגולן?

“אטל אמרה שבערבה חם מדי. אני הייתי בסיירת חרוב וזכרתי את הבקעה כמקום יבש ומלא בני דודים. הגולן נראה מתאים ביותר". הם גידלו שושן צחור, תפוז סיני ובננות. כשנגמרו הבננות פגשו בתערוכה בינלאומית את הפיטאיה והקובו. הפירות האלה, כך אני מבין מרמי, הם קקטוס שעשה עלייה ממרכז אמריקה. “פרי הבריאות" מכנים אותם הידענים. הם אינם עתירי סוכר, ואין כמותם לאלף כולסטרול פראי. ואם הסגולות האלה לא גרמו לכם עדיין להסתער על הפיטאיה, הנה אחת שללא ספק תעשה זאת. יש הטוענים שצרכני הפרי חייבים להתקין תריסי פלדה כדי לבלום את השאגות הליליות שיעלו מחדר המיטות. אלא שהגידול של פיטאיה וקובו פרם את לילותיהם של אטל ורמי.

הפרחים של פירות הקקטוס האלה נפתחים רק בלילה. בהונדורס או בגואטמלה עטלפים שבאים למצוץ צוף בשעות הקטנות מאביקים את הפרחים. אבל אצלנו - מכל מיני סיבות - זה לא כך. מה שחייב את אטל ורמי לרדת שלובי זרוע בכל לילה למטעים ולהחליף את העטלפים. חמוש בשואב אבק ידני אסף רמי אבקה מכל מיני זנים. לאחר שעלו הביתה ערבבו את האבקה והכינו ערכות מדודות. בארבע בבוקר התאילנדים אספו אותן, עברו בין הפרחים והפרו אותם לפני שיינעלו עם הנץ החמה.

בשעות שלא הייתה עטלף, כתבה אטל את סיפור גבעת יואב. הקבוצה הראשונה ששמעה אותה הייתה של קצינים מגיס הגולן. אחריהם התחילו להגיע גם מורי דרך עם גימלאים וועדי עובדים. כיום “החצר של אטל" עשתה לה שם. לבאים מובטח סיפור עם השראה, היכרות עם פירות קסומים ועוגה ביתית מעולה.


ועכשיו באים פחות?

אטל: “לפני שבוע הייתה לנו קבוצה, ולפני שבועיים הייתה גם. אנשים מגיעים בשמחה. לא עושים את חשבון הסכנה".

רמי: “אפילו לא מזכירים את המצב".

אטל: “זה מפגש של ארץ ישראל הכיפית".

אטל ורמי גור. צילום: יוסי אלוניאטל ורמי גור. צילום: יוסי אלוני

שמשון והבחורים

בשתיים בצהריים יוצאים עדרי הגולן לסיאסטה. בחורשת האקליפטוס פרות אדומות מתעלפות בלהט. סוטים מהאספלט אל שתי דמויות שחורות על תל א–סאקי. במלחמת יום הכיפורים התחולל קרב גבורה בתל א–סאקי. בודדים במוצב מנעו מכוחות סוריים גדולים להתקדם דרומה אל היישובים. ברשותכם, הקוראים, שני סיפורים שתפסו אותי מאז: כשהסורים ממש בפתח המוצב, נפצע קשה שייקה לוי ואיבד את שמיעתו. מה שמנע ממנו להגיב לתחנוני חבריו שיחדל לזעוק למים פן יסגירם לידי הסורים. במצב הנואש הורה המפקד מנחם אנסבכר לאחד הלוחמים לחנוק את הפצוע. הלוחם אביטל סירב למלא את הפקודה. על נייר סיגריות כתב “אין מים, הסורים בחוץ, שתוק" ולאור גפרור הראה את הפתק לפצוע. הזעקות חדלו.

לאחר שנכשל ניסיון החילוץ השני של הכוח, יצא השריונאי יצחק נגרקר החוצה, הרים ידיים ואמר לסורים: “כולם בפנים הרוגים". הם בחרו להאמין לו ולא נכנסו לבדוק. בהחלטה פטאלית של הרגע הציל נגרקר את חבריו וגזר על עצמו שבי אכזרי.

בראש התל נשמעים עכשיו רק נפנופי הדגל. על דלת הבונקר השאיר מישהו כתובת צהובה: “זה שיר אחרי מלחמה". על רקע כל הבזלת הזאת נבלע הזוג בשחור שראינו מהכביש. מתברר שהם יהודים ובאו מפראג. כבר שלושה שבועות שהם בישראל. קוראים לו מרזק מרטין, והאנגלית שלו רצוצה עד לא קיימת. אני רק מצליח להבין שהוא בעסקי היין, גם עם ישראל.

מרכז הגולן, יש לזכור, הוא ארץ היין. תוך שנים לא רבות היה לאזור האהוב על המגדלים. כרמים צעירים, שטחים שהוכשרו לנטיעת גפנים. נראה לי שהקברנה סוביניון, לא הגבורה, הביא את מרזק ובת זוגו לראש התל. הוא איש חביב שמתקשה להסביר. אבל דבר אחד ברור עולה מדבריו: הוא מעדיף יין על מלחמות. ישתו יותר, יילחמו פחות.

בציציתו המתנפנפת עומד שמשון בתצפית קוניטרה. מהסס אם לדבר איתנו. עיתונאים חשודים בעיניו תמיד. לבסוף הוא מתרצה. מנתח שהמצב דרוך, “אבל מה יותר טוב מלעלות לגולן בין זמן קיץ לזמן אלול?".

שנת הלימודים בישיבות נחלקת לשלוש תקופות: זמן חורף מראש חודש חשוון עד ראש חודש ניסן; זמן קיץ מראש חודש אייר עד ט' באב; וזמן אלול מראש חודש אלול עד ליום הכיפורים. בין זמן לזמן בטלים מלימודים.

למרות הירידה במספר התיירים החרדים, נוכחותם בתנועת הבאים הכללית הייתה ניכרת עד דומיננטית. לפחות 70% מהמטיילים חבשו כיפות שחורות ולא ויתרו על ז'קט. נוכחותם הייתה סוחפת. שמעתי מדריכי טיולים שדיברו על “בין הזמונים", במלעיל ובעגה ליטאית. כמה מהם הביעו דאגה ממה שיקרה כשהבחורים יחזרו אל הסטנדר, עמוד הלימוד הישיבתי.

שמשון והבחורים שאיתו מתאכסנים בצפת. “עיר התיירות של בני ברק", עונים יחד אבריימי הגדול ובן דודו אבריימי הקטן. על שאלתי אם אין חשש להגיע לכאן, משיב הגדול: “אנחנו פשוט לא מעודכנים. לא רואים, לא שומעים".

שמשון מעודכן באדיבות “יתד נאמן". לעתים, בסתר, רואה גם “מעריב". מכל מה שהוא קורא אין לו סיבה לחשוש. הרי המצב הזה נמשך כבר שבע שנים. “וחוץ מזה ישנה התורה ששומרת", מוסיף מוישי, גם הוא בחבורה.

“עם כל הכבוד לתורה, יש פה גם גורמי ביטחון", מזכיר להם שמשון. “אבל נכון שיש חשש בלב. חשש מסוג של לעבור את הכביש".

על הכביש לא נוחתות פתאום שתי רקטות כמו בכנרת...“נכון, צריך לעקוב אחרי החדשות. עקבנו. ראינו יומיים–שלושה ששקט אז באנו".

הם לומדים בפוניבז' שבבני ברק. ההרווארד של הישיבות. מעולם לא שמעו על הרווארד. “מוחות גדולים יצאו משם", אני אומר. “לא כמו מפוניבז'", הם משיבים. “היית פעם בפוניבז'? תבוא ב–12 בלילה עוד תראה בחורים לומדים".


מעליבה אתכם ההשוואה להרווארד?
דוידי (גם הוא בחבורה): “רציתי להגיד שאנחנו יותר מהם אבל אסתפק ואומר שאנחנו מעלה–מעלה".

מעליהם?
כולם במקהלה: “כל אחד והדרך שלו, כל אחד ומה שמתאים לו".

הם אוהבים את הגולן. מצטערים שלא הקימו את בני ברק אי־שם ברמה. נכון שיש כאן יישובים דתיים, אך לא חרדיים. אין הם מעלים על קצה דעתם להצטרף אליהם. גם אם יקום יישוב מתאים יילכו אליו רק בעצת הרבנים. כשאלה ציוו על האברכים לבוא לטבריה ולכרמיאל - הלכו לטבריה ולכרמיאל. “בעזרת השם נגיע גם לכאן".


והאפשרות להגיע לצבא עוברת בראש?

אבריימי הקטן: “לא, בכלל לא".

שמשון: “רק בלית ברירה".

אבריימי הגדול: “חס וחלילה מלחמה".

שמשון: “בינתיים אין מלחמה".

מוישי: “בינתיים אנחנו לא מצליחים לעמוד בעומס של התיירה".

אז לא נשאר זמן בשביל הצבא.

מוישי: “אין זמן, אבל אנחנו מאוד מכבדים את החיילים וגם אנחנו עושים את שלנו. תורה מגינה מנפילה".

דוידי: “אנחנו יחידה עילית ששומרת".

השמות שרצים על המסך

בזהירות, כטובל אצבעות באמבט סמבטיוני, מסתנן הסתיו לפסגת הר בנטל. בשולי הרוח מסתתרת צינה, ואתה מתמסר למשבי הנחמה. איזה פליז צץ על כתפיים חשופות, משקפי השמש שבים לנדן, ודובדבנים כבר אין בשטח. זאת הפעם הראשונה של מריה מלונדון בגולן. היא מצוידת בחבר ישראלי, בכובע רחב שוליים ובקול רך. עדינות הטון לא מעלימה את ההתרגשות. כאן, אל מול עיניה, מתגלים השמות שרצים על המסך שלה בלונדון. קוניטרה ההרוסה, קוניטרה הישנה, מעבר הגבול, המבנים הצחורים של אנשי האו"ם. אבל הקרבה למוקדי החדשות האלה לא מעוררת מתח אלא בעיקר תוגה. ממעמקי קיומה הלונדוני עולה השאלה: איך זה שבני אדם שנולדו בצלם אינם מסוגלים להסתדר?

קצת רחוק מהמציאות באנגליה.

“לפחות ב–200 השנים האחרונות".

לחבר של מריה קוראים אלדר גנץ. בן 38 ובוגר צנחנים. לפני חמש שנים עזב ללונדון ללמוד ארכיטקטורה ונשאר. בינתיים. אומר שלא הייתה שום בעיה לשכנע את מריה לבוא איתו לגולן. היא אומנם התעניינה עד כמה זה בטוח, עד כמה זה רחוק, אבל לבסוף היא פה. האם אזורי הקרבות הפרושים לרגליו הם הסיבה שבגללה הוא מאריך את שהותו בממלכה המאוחדת? בהתחלה זה היה כך, היום כבר התרגל. למד לקבל את החיכוך המדמם כנתון. לא יהיה לו שום משקל בהחלטה הסופית היכן ינהל את חייו.


איך אתם חושבים שכל זה ייגמר?

אלדר: “רק על ידי פשרה. האפשרות האחרת נוראה".

מריה: “נולד כאן דור חדש שמאס במלחמה, אולי הוא שיביא את התקווה".

ושאר המטיילים נעו בין התפעלות זמנית מהשקט הזמני לבין אכזבה שלא קיבלו מלחמה בשידור חי. ילדה אחת אמרה: “השדות ממול נראים כמו ריבועים ירוקים, אמא", ואב שציווה: “צפה אל האויב, בן", ובן מתוסכל שהשיב: “לא רואים כלום, אבא, המלחמה הזאת היא חארטה".