"לא תמיד מבינים שהם חלק מהבעיה": הגברים שנאבקים באלימות נגד נשים

מחאת הנשים נגד אלימות ופגיעה מינית סוחפת אחריה בימים האחרונים נשים ברחבי הארץ, בכל הגילים, מכל שכבות האוכלוסייה. המטרה שלהן ברורה: להגיד די להפיכת נשים לקורבן ולקרוא למדינה להקצות את המשאבים הדרושים למלחמה בתופעה, לטיפול בגברים אלימים ולהגנה על נשים בסיכון. בצל המאבק, בלטה שתיקתם של גברים רבים, מובילי דעה, שנמנעו מלהתייחס לנושא, כאילו מדובר בעניין נשי.

אך יש קבוצה של גברים שאינם מסתפקים בצקצוק בלשונם בכל פעם שנרצחת אישה. הם פעילים, מדי יום, במרץ רב, נגד פגיעה בנשים. מדובר בחברי אסל"י – ארגון "סרט לבן ישראל". מדובר בשלוחה הישראלית של תנועה עולמית שחבריה, גברים כולם, אשר מאמינים שהמין שלהם הוא לא רק הבעיה, אלא יכול להיות גם הפתרון. חברי התנועה עונדים סרטים לבנים וחותמים על הצהרה המחייבת אותם "לעולם לא לנקוט אלימות כלפי נשים, לא להקל ראש או להצדיק אלימות כלפי נשים ולא לשתוק לנוכח גילויי אלימות כלפי נשים".

חברי התנועה עוסקים בפעילות הסברה, משתתפים בהפגנות ומנסים לתרום את חלקם כגברים, לשינוי התפיסות בקרב בני מינם, והתגובות לא תמיד אוהדות. "משוכנעים שאני הומו שחי עם אישה", אומר יו"ר התנועה יותם קונסטנטיני. "גברים דורשים לתלות את מי שפוגע בנשים בכיכר העיר, אבל הם לא תמיד מבינים שגם הם חלק מהבעיה", אומר פעיל אחר. דבר אחד בטוח: נשים אינן לבד במאבקן.

"להתערב – זה עלינו"

תנועת "סרט לבן" (White Ribbon) לא הופיעה רק לאחרונה, כשמדינות רבות בעולם העלו הילוך בנושא המאבק בפגיעה בנשים; היא הוקמה בקנדה עוד בשנת 1991. כיום היא פועלת ביותר מ־60 מדינות ברחבי העולם, ובהן אנגליה, אוסטרליה, ברזיל ופינלנד. כל חבריה פעילים בה בהתנדבות. הקמפיין שהיא מובילה מתבסס על שני אלמנטים מרכזיים: הראשון הוא התחייבות של גברים לעולם לא לנקוט אלימות כלפי נשים, לא להקל ראש או להצדיק אלימות כלפי נשים, ולא לשתוק לנוכח גילויי אלימות כלפי נשים.

השני הוא יוזמה והשתתפות באירועים שונים שבהם עונדים הגברים סרט לבן, לאות הזדהות עם התנועה למאבק באלימות כלפי נשים וכסמל למחויבותם למאבק. בארץ מונה התנועה, שהפכה בשנת 2016 לעמותה רשומה, כ־50 חברים. לאחרונה הם חילקו פליירים, השתתפו בעשרות הפגנות והפיקו סרטון, שהמסר שבו הוא "זה עלינו". "זה עלינו להתערב לפני שזה קורה", אומרים הגברים המשתתפים בסרטון. "זה עלינו לדאוג שנשים יוכלו להרגיש בטוחות ברחוב, לא להאשים את הקורבן, לקחת אחריות, לעצור אלימות כלפי נשים".

השלוחה הישראלית הוקמה ב־2013 על ידי אביב יהלום, ששימש כיו"ר הראשון, ועל ידי ד"ר ירון שוורץ, מרצה למגדר, המתמחה בעיצוב הזהות המגדרית אצל נערים ומרכז את תחום המגדר בתיכון הרטמן לבנים בירושלים. "בעקבות כנס שהשתתפתי בו במכללת תל־חי שעסק לראשונה באחריות של גברים במאבק באלימות כלפי נשים, בדקתי מה יש בעולם וראיתי שיש את ארגון White Ribbon, שנמצא בכל כך הרבה מדינות בעולם אבל אין לו זכר במזרח התיכון. פניתי לארגון וביקשתי להקים מרכז בישראל", נזכר ד"ר שוורץ.

לדבריו, "הגברים לא למדו בילדותם דבר על מגדר, על התנהגויות מיניות. איך הם יכולים להיות שותפים במניעת אלימות נגד נשים?". "הרבה גברים תופסים את עצמם כמי שלא פוגעים באף אחת", הוא אומר. "כשהם רואים את החדשות, הם טופחים לעצמם על השכם ואומרים 'אני לא אחד מהם'. אנחנו בתנועה מבקשים להסביר להם שאם הם ייצאו מהארון עם ההחלטה לא לפגוע וידברו את זה, יפנו את תשומת הלב של הגברים סביבם לאיך שהם בוחרים להתנהג – זה יכול להשפיע. יש הרבה גברים טובים בחוץ, אבל הגברים האלה צריכים להשמיע את קולם. ומה שהכי משפיע על גברים – זה שגברים עושים משהו דומה. אנחנו מבקשים מגברים להיות גברים אס"לים. גבר אסל"י לא פוגע בנשים".

"כששמעתי לראשונה את המושג 'אחת מתוך אחת' היה לי ברור שזה חרטוט שנועד לנפח את התופעה", מודה יותם קונסטנטיני, פעיל ותיק ומי שמשמש כיו"ר העמותה. הוא נכנס לתפקיד, ההתנדבותי כאמור, לאחר שיהלום העביר אליו את השרביט, בעיצומה של אחת התקופות הסוערות של התנועה למאבק באלימות כלפי נשים. קונסטנטיני מודה שלא תמיד היה מודע לעצמו בנושא הזה.

"אפילו כשהתחלתי לקרוא עדויות של נשים שנפגעו, עדיין היה לי קשה לעכל את המושג 'אחת מתוך אחת'", הוא מודה. "אבל חודשים ספורים אחרי שהתחלתי להיות פעיל בתחום והתחלתי להשמיע את דעותיי בסביבתי, אלו כבר לא היו עדויות עלומות בפייסבוק, אלא נשים שהכרתי והעזו לשתף אותי בחוויות שלהן. מי שלא יודע על מקרים שקרו בסביבה הקרובה שלו, שיידע שזה לא מפני שהם לא קרו, אלא כי הנשים סביבו לא מרגישות מספיק בנוח לשתף את סביבתן. לפעמים אפילו את עצמן".

"לתקוף, לצוד"

קונסטנטיני, מתכנת תל־אביבי בן 29, חי בזוגיות עם יובל עופר, דוברת שדולת הנשים בישראל. אחרי שהבין את היקף התופעה, היה לו חשוב להצטרף למאבק. "משכה אותי העובדה שמדובר בארגון גברי", הוא מסביר. "אם אנחנו הגברים לא נעשה מאמץ להיות ראויים לאמונן של הנפגעות ונמשיך לחיות באשליה שאצלנו זה לא קורה, שבסביבה שלנו אין נפגעות, לא נוכל לעשות שינוי".

לדבריו, "אחד המסרים היותר קשים לעיכול ב'אסל"י' הוא העובדה שאונס ורצח זה קצה הפירמידה, שהבסיס של זה הוא סקסיזם יומיומי, זלזול בדברים נשיים והתפיסה של נשים כאמצעי לצבירת נקודות במשחק של מיניות הישגית".

את המושג "מיניות הישגית" הוא מבקש להסביר: "זאת התפיסה שלפיה מי שמזיין יותר מקבל יותר נקודות, כעדות לגבריות שלו. לא סתם גברים קוראים ללהתחיל עם בחורה 'לתקוף'. יש הרבה גברים שמבחינתם גברים פועלים בעולם אך ורק מתוך כוונה להשיג סקס".

הוא מודה שאפילו הוא חטא בכך בעבר. "פעם הייתי יוצא עם חברים 'לצוד'", הוא מספר. "אחת התפיסות הכי מאתגרות היא ההבנה שהתפיסה של איך מתחילים עם בחורה זה כמו מסלול מכשולים. היא בהתחלה תגיד 'לא', אחר כך 'אולי', ואתה צריך להמשיך להפעיל אמצעים – ממש כמו משחק מחשב שבו אתה צריך כל הזמן להתקדם. יש גם תפיסה שלנשים אסור להראות שהן רוצות, לכן כשהיא אומרת 'לא', המשמעות היא 'תתאמץ יותר'".

התפיסה הזאת, לדבריו, מאפיינת גם חלק מהתגובות שלהן הוא זוכה מסביבתו הגברית. "גברים חושבים שאני תומך במאבק במטרה להשיג זיונים", הוא אומר. "מה שהם לא מבינים שאחרי שאתה משוחח עם נפגעת, הדבר האחרון שמתחשק לך זה מין. סוג אחר של תגובה גברית הוא תחושת אשמה מאוד גדולה, שמעצם זה שאני מדבר על הנושא הזה אני שופט אותם כגברים רעים ומה אני רוצה מהם. ובכלל, 'הפמיניסטיות האלה שונאות גברים'. יש כאלה שמבחינתם זאת איזושהי בגידה ואני 'משחק בקבוצה היריבה'".

דרור יקר הוא פעיל בארגון, "עד כמה שאני יכול עם שלושה ילדים ועבודה כמוזיקאי", לדבריו. "הצטרפתי כי זה מקום די טבעי בשבילי", הוא מספר. "חיפשתי מקום להתנדב בו. אלימות בכלל, ונגד נשים בפרט, הם נושאים שמעסיקים אותי לא מאתמול. האופן שבו גדלתי הפך אותי למתאים לזה. גדלתי בבית מאוד פטריארכלי ודיקטטורי, אבל לא אלים. הבית פיתח בי צורך לשמור על אמי ועל אחותי הקטנה. זה נושא שנוגע ללבי, צורם לי וקיים אצלי בתודעה מאז ומתמיד. זה מעיק עלי. היו לי שתי מסיבות רווקים שאני לא יכול לשכוח למרות שהייתי רוצה, שכתוצאה מהן ניפיתי כמה חברים".

על פי יקר, "רוב התגובות חיוביות, אבל יש גברים שלא מבינים את העניין. הרוב המוחלט הוא נגד אלימות כמובן, אבל הבעיה היא בתפיסה. כשאני פונה לגברים בהפגנות ומבקש מהם לחתום על ההצהרה שלנו, הם מאוד בעד ואומרים שצריך להעניש גברים אלימים בחומרה, 'צריך להיכנס בהם'. זה נותן להם תחושה שהם הטובים וזה מרחיק אותם מהרעים. אבל המציאות היא מורכבת יותר. אני מבהיר להם שהם לא אבירים על סוסים לבנים שצריכים להציל נשים. יש ארגוני נשים שעושים זאת מספיק טוב. מה שאנחנו מבקשים לעשות זה לשנות את התפיסה של גברים כלפי נשים מהיסוד".