יוזמה של מספר פעילים חברתיים לצום ביום השואה, תחת הכותרת "צום נזכור", אשר החלה לפני כשלוש שנים - הולכת ומתרחבת. השנה מצטרפים אל הפעילים גם ניצולי שואה, שקוראים לציבור לאמץ את היוזמה ולצום. אחת מהם היא שורדת השואה ציפורה גרנט, תושבת רעננה. כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה, היא הייתה כבר בת 14, כך שזיכרונותיה מהשואה, שבה איבדה את הוריה, שנרצחו עם עוד מיליון וחצי יהודים במחנה המוות אושוויץ־בירקנאו, חדים וברורים: "צום הוא סמל לחשבון נפש והוא בחירה חופשית", הסבירה גרנט בשיחה עם "מעריב".

"אני מסכימה שחשבון הנפש המרכזי שייך למי שרדף את העם היהודי, אבל לא רק... אני משוכנעת שבעוד שני דורות לא יישאר זכר מזיכרון השואה בחברה הישראלית כפי שאנחנו חווים אותו - כשאנחנו השורדים עוד חיים ביניכם. מבחינתי, אם יהודי יודע שמקומו כאן, אז הלקח המרכזי נלמד". גרנט סיפרה על ההורים שאיבדה והוסיפה: "אבי לא היה ציוני. הוא היה אדם דתי שהאמין בביאת משיח, אבל הציונות התעוררה בנו בעקבות השואה. את המסר הזה אני מחויבת להעביר לדורות הצעירים, ומקווה שלפחות הוא יישאר אתכם. כל דרך שבה אפשר להשריש את המסר הזה היא חשובה".

אסף בנר, מנכ"ל "חותם" לשעבר ואחד מיוזמי הצום: "הרגשנו שזיכרון השואה מתחיל להפוך למעומעם. כשהיינו תלמידים שמענו ביום השואה סיפורים של ניצולים בבתי הספר, ראינו במו עינינו את אלו שניצלו מהתופת, ושמענו ישירות מהם על הזוועות ועל האובדן הנורא. אבל בשנים האחרונות מספרם של הניצולים הולך וקטן, הזיכרונות שלהם הולכים ומתעמעמים וזיכרון השואה משתנה לנגד עינינו".

ציפורה גרנט

לדברי בנר, "השואה היא אירוע ייחודי בתולדות עם ישראל ובתולדות העולם. הדור שלנו הוא הדור האחרון לעדויות והדור הראשון לזיכרון. עלינו מוטלת החובה לשמר ולהנחיל את הזיכרון לדורות הבאים ולעמים אחרים. זו משימה לא פשוטה, אבל אנו מרגישים שזו החובה שלנו. זהו הצום הישראלי הראשון". יוזמת נוספת של הצום, מיה שריג, חילונית מירושלים, הוסיפה: "הבחירה לצום לא מגיעה ממניעים דתיים. מרבית הצומות בלוח השנה היהודי הם צומות לאומיים, הנובעים מטראומה לאומית, ולכן הבחירה שלי כחילונית היא לצום על האסון הגדול ביותר שפקד את עמנו".

כבר שלוש שנים שיוזמת "צום נזכור" מתמודדת עם שאלת קיום הצום בחודש ניסן, שנחשב "המופלא בנסים" ונאסרה בו תענית. הרב שי פירון, שר החינוך לשעבר, כתב לאחרונה מניפסט תמיכה ביוזמה, והוא מסביר: "חיים לאומיים נמדדים, בין היתר, באמצעות היכולת לתקן תקנות חדשות המעגנות בלוח השנה לא רק התרחשויות היסטוריות, אלא גם התרחשויות עכשוויות ורלוונטיות. מאז המאה השישית לפני הספירה תוקנו תעניות ציבור כדי לציין טרגדיות לאומיות. ככל ששורדי השואה הולכים ונעלמים, חובה לנקוט צעדים מובהקים שיכריחו את כולנו להתמודד עם הזיכרון ועם המשמעות, כאלה שיעניקו ליום כולו צביון עמוק, מטלטל ומשמעותי".