אולגה רועה, אימו של אילן רועה ז"ל שהיה כתב קול ישראל ונהרג בלבנון ביחד עם תת אלוף ארז גרשטיין ז"ל בזמן פעילות מבצעית, שוחחה היום (שלישי) עם אלון בן דוד ויואב לימור שהיו חברים ועמיתים לעבודה של בנה, וביחד עם חברו עופר לפלר הם סיפרו ב-103FM על ההתמודדות עם השכול ברקע האיסור לעלות לבתי העלמין.

מה שלומך?
"בסדר מנסים ככה עם חברים שבאים, מתמודדים עם זה".

מתי עלית לקבר?
"אתמול בבוקר".

לבד?
"עליתי והילדים באו יותר מאוחר, אני רציתי מאוד מוקדם וחברה שלי לקחה אותי, ונסענו ביחד. הם לא היו מוכנים ב-7, אני רציתי יותר מוקדם, אבל אחר כך הם הגיעו".

המשפחה? האח והאחות של אילן? האחיינים?
"האחיינים לא הגיעו, גם עדנה לא הגיעה כי היא מאוד פוחדת, היא בסיכון כי היא אחרי גיל 60. אבל אורי וחני והנכדים הגיעו".

מה את מספרת לאחיינים על אילן? איך את מתארת להם אותו? את המעשה? 
"אני יודעת שגם אם אני לא אספר להם הם מאוד השתתפו וראו, אפילו בני דודים רחוקים שהזדמן להם פעם אחת  להיות איתנו בחג שני של פסח, אחרי הארוחה עם אילן וכל הבדיחות, הצחוק, כל הדברים. הילדים שואלים – 'אמא מתי נחזור? מתי נהיה עוד פעם?' פה זה היה ממש מאוחד, החברה שלו, הישיבה שלו והצחוק שלו".

בשנים שאילן היה כתב בצפון, דאגת?
"ברור, אמרתי לו – 'מה? גם לבנון?' והוא אמר – 'כן אמא, אבל שמעת פעם שקרה משהו לעיתונאי? אנחנו מוגנים, אל תפחדי'. הרבה פעמים הוא היה שם וחזר. כשאני מתקשרת הוא אמר – 'אני לא בארץ'".

באותו בוקר בפברואר הוא מצטרף למפקד האוגדה ארז גרשטיין.
"לא ידעתי. בשישי הוא היה בצהריים פה אצלנו והוא גילה את הסוד לאורי, שהוא הולך ללוות את גרשטיין אבל לא אמרו לי. כשיצאו אמרתי – 'נו, אתם לא נשארים לשבת?' בדרך כלל הם נשארים. 'לא, יש לנו מבחן. אנחנו בין כה באים בפורים', ושתקתי. התחלתי לעשות עוגיות לפורים".

הוא נהרג כעיתונאי ואז שר הביטחון הכיר בו כחלל צה"ל. מצטרף אלינו מי שהיה חברו הטוב, עופר לפלר
עופר: "אני כל כך מתרגש לשמוע את אולגה עכשיו. הלב רוטט עכשיו".

יום הזיכרון בהר הרצל (צילום: מרק ישראל סלם)יום הזיכרון בהר הרצל (צילום: מרק ישראל סלם)

עופר היה דובר בפיקוד צפון תקופה ארוכה ועבר להיות ראש ענף קשר לעיתונות. היית אחד הטלפונים הראשונים שדיווחו להם.
עופר: "כן, זה היה בחמישה ל-2 בצהריים, האיתורית מצפצפת והעיניים לא מעכלות את מה שקראתי. כמובן מיד אחרי זה הטלפונים. מעבר ללחפש את אילן זה היה גם לחפש באותו רגע את דובר פיקוד צפון שהיה בשיירה ברכב אחר. שוחחתי באינטרקום עם עודד בן עמי שהיה דובר צה"ל, הוא התקשר לראש אכ"א, עשינו שיחה משותפת ובאותו רגע נפלה החלטה לגייס את אילן ולהכיר בו כחלל צה"ל. זה שרשרת של אירועים ואנחנו חווים את זה גם עכשיו באיזה פתיחות מדהימה שמתרחשת עכשיו ברשת החברתית. אנשים מדברים על המלחמה שנשכחה ואני חושב שהמקום של אילן הוא כל כך בתוך הטראומה הזאת, כי באמת חשבנו שאנחנו מגונים. נכנסנו לא מעט פעמים ותמיד הרגשנו מוגנים".

לא הייתה סיבה שנחשוב שאנחנו מוגנים. אנחנו באותה שיירה שמאוימת.
עופר: "אני מסכים אבל הדחקנו את הדברים האלה למקומות כל כך רחוקים מאיתנו".

אולי היינו צעירים אבל זה פשוט לא היה במודעות עד הנפילה של אילן.
עופר: "אילן אני חושב בעצם הפך את כל הסיפור. אני חושב שבכלל אפשר לשים כמה אירועים במעלה הדרך להחלטה שיוצאים מלבנון ואין לנו מה לעשות שם. זה עוד אבן דרך עצובה מאוד בהגנה על היישובים".

ואז הרצף שהוביל את הציבור להגיד מספיק.
עופר: "הבולט באילן היה הלב הענק, היה לו לב שכולו היה לב אחד גודל והצחוק שלו. אילן היה יכול לריב איתי על ידיעה חצי שעה צרחות עד לב השמיים, מסיימים את זה תמיד בצחוק. בחיים לא קרה מצב שלא סיימנו את השיחה ששנינו מתגלגלים על הרצפה".

בסוף אנחנו חיים בתקופה ששונאים את העיתונות העיתונאים והוא ייצג דור וסיפור. אי אפשר לסקר מהבית, רק בשטח, דרך הרגליים, כשמרגישים - אין עיתונות אחרת.
עופר: "אתם עובדים בפרונט, אתם שלישיה שעומדת בפרונט יותר מ-3 עשורים. אנחנו 20 שנה מהיציאה מלבנון, זה לא יאומן, זה היה לנו אתמול בבוקר. אילן הולך איתי כל יום על לוח הלב כי היה בו משהו אחר. אני זוכר שיום אחד נכנסו להתקלות והשביעו אותי שאקח אותם לנקודה, התחננתי שהם לא ידברו בטלפון לפני שאנחנו יוצאים החוצה ואילן דיווח למערכת ממקום האירוע. תוך שניה התחילו הפצמ"רים ליפול לנו מסביב לכלי הרכב ומילטנו נפשנו שם. זה אילן, זה התחכום הקטן של אילן, להסתובב בקטנה לדווח למערכת".

הקשבתי לאילן ומאוד אהבתי את הסגנון, את אופן הדיווח שלו. היה שם משהו קולח אמיתי, ענייני, לא נמרח עם כל מיני רגשות וקשקושים כאלה.
עופר: "תקשיבו לדיווח שלו מאסון המסוקים, תקשיבו לקול המקצועי שרועד. הוא היה בין הראשונים שהגיעו לשטח. תשימו לב לקולו של אילן בדיווח הזה - זה אילן המקצוען".

אולגה תגידי, איך זוכרים אחרי כל כך הרבה שנים?
"איך אפשר לשכוח? אי אפשר. זה יהיה עוד מאה שנים, אי אפשר לשכוח. זה דמות שממש חיה, לא יודעת להסביר את זה".

זיכרון חד.
"ממש. כל רגע וכל יום".