82 שנים עברו מאז ליל הבדולח, והאנטישמיות עדיין מרימה את ראשה. ביום השנה, ב-9 בנובמבר, יצא ארגון "מצעד החיים" עם מיזם שבמסגרתו יישארו אורות דולקים במוסדות רבים בכל העולם, כסמל למלחמה משותפת בגזענות, בשנאה ובחוסר סובלנות. "המטרה היא להעלות דגל אזהרה", הם אומרים. "ליל הבדולח הוא לא דף שהעברנו ונגמר". 

נובמבר 1938. עיתון "דבר" מדווח: "פרעות אימה ביהודי גרמניה ואוסטריה. כל בתי הכנסיות הועלו באש. חנויות היהודים נחרבו ונשדדו ברחובות, ואלפי יהודים נאסרו ועונו. 22 יהודים בווינה התאבדו מייאוש. הטורפים הנאצים עשו מעשיהם בחסות המשטרה". הזמן הראה כי בתוך רצף האירועים והאסונות שפקדו את העם היהודי במשך 12 שנות המשטר הנציונל־סוציאליסטי בגרמניה, אירועי ליל הבדולח היו נקודת מפנה.

יומיים לפני הלילה הנורא ההוא, ב־7 בנובמבר, ניגש הרשל גרינשפן, סטודנט יהודי גרמני ממוצא פולני, לשגרירות הגרמנית בפריז וירה למוות במזכיר הראשון ארנסט פום ראט. גרינשפן הסביר כי במעשהו ניסה להסב את דעת הקהל בעולם לגירוש הוריו יחד עם עוד כ־17 אלף יהודים ממוצא פולני אל מחוץ לגבולות גרמניה. לנאצים זה שימש תירוץ טוב. מעשה המחאה של איש אחד כנגד שתיקת העולם לנוכח גורל יהדות גרמניה באותה עת שימש מבחינתם עילה לפרוץ אירועי ליל הבדולח ("קריסטלנאכט", על שום הזגוגיות שנופצו).

צילומים מליל הבדולח (צילום: Getty images)צילומים מליל הבדולח (צילום: Getty images)


יומיים לאחר מכן פשטו יחידות אס־אס ואס־איי על מרכזים יהודיים בכל רחבי גרמניה. ההתארגנות הספונטנית כביכול, שתוכננה למעשה מבעוד מועד על ידי שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, הובילה לשריפת מאות בתי כנסת, בתי עסק ורכוש יהודי ברחבי גרמניה ואוסטריה. במהלך ליל הבדולח נרצחו 91 יהודים וכ־20 אלף נעצרו ונשלחו למחנות הריכוז ברחבי הרייך. ב־10 בנובמבר הסתיימה באופן רשמי ההתנפלות האלימה שנמשכה במקומות רבים עוד כמה ימים. באוסטריה החל הפוגרום רק בבוקר של אותו יום. אל שלילת הזכויות האזרחיות במסגרת חוקתית כפי שנעשה ב"חוקי נירנברג" מספטמבר 1935, הצטרפה אלימות פיזית קשה ואכזרית.

82 שנה חלפו מאז אותו לילה, והעדים האחרונים למאורעות ליל הבדולח הולכים ומתמעטים. רות זימבלר בת ה־92 זוכרת הכל. היא נולדה וגדלה בווינה, בת להלה, תופרת, ומרקוס, עובד סוציאלי בקהילה היהודית, ואחות לוולטר, הצעיר ממנה בארבע שנים. האחים למדו בבקרים בבית ספר ציבורי גרמני, ובשעות אחר הצהריים המשיכו אל בית הספר היהודי. המשפחה חייתה במתחם המגורים שליד בית הכנסת הגדול ביותר בעיר, שהכיל בשיאו 2,240 איש. "חיים נעימים ונוחים", אומרת זימבלר ונזכרת בערגה בהדלקת הנרות של אמה בכל ערב שבת, ומיד אחר כך בצליל המטבעות ששלשלה לקופסה הכחולה של קרן קיימת. היא הייתה רק בת 10 כשהחיים התהפכו.

"בבוקר המטפלת שלנו באה אל הוריי ואמרה להם לעזוב מכיוון שיהיו בעיות", היא משחזרת. "יצאנו מהבית, וכשחזרנו אליו מאוחר יותר, צפינו בבית הכנסת בוער עד היסוד. נשארנו במשך עשרה ימים בבית של חברים, וכשחזרנו לדירה גילינו שהכל נבזז. הייתי שם כשעצרו את אבי ואת עוזרת הבית שלנו. אבי נשלח לדכאו ושוחרר למרבה המזל כעבור כמה ימים. הזמן שלאחר ליל הבדולח התמלא בפחד ובהשפלה. נאסר עליי לשאול ספרים מהספרייה שכל כך אהבתי, ילדים הפסיקו לשחק איתי, והמורה האהובה עליי התחילה לענוד צלב קרס. כחודש לאחר מכן הוריי קיבלו את ההחלטה הכואבת ביותר: לשלוח אותנו ב'קינדר־טרנספורט' להולנד. דמייני ילדה בת 10 שנכפה עליה להיפרד מההורים ולטפל באחיה בן ה־6. נשלחנו לאחוזה שנתרמה על ידי הממשלה בהאג, ובאוקטובר 1939 עלינו וולטר ואני על ספינה לארצות הברית, ושם למרבה המזל התאחדנו עם הורינו".

לזימבלר יש מסר ברור: "עלינו לתמוך זה בזה ולהבטיח שהמסר של השואה יילמד. עלינו להניע אנשים ליישם את מילות השיר: 'מי ייתן ויהיה שלום על פני האדמה, ושהשלום יתחיל בתוכי'. אנחנו לא יכולים להישאר עוברי אורח, עלינו לנקוט עמדה. חשוב לספר את הסיפור, סיפור של אי־צדק מהסוג הגרוע ביותר שקיים. אנחנו לא יכולים לתת לעוולות לקרות, והן ממשיכות לקרות. צריך לעשות הכל על מנת להבטיח שעוולות אלה לעולם לא יבשילו לשואה נוספת. עברתי את הזוועה הזו, וחיי השתנו לנצח. אני רוצה שאנשים ילמדו לאהוב זה את זה ולתמוך האחד בשני".

"שימור הזיכרון צריך להמשיך להיות מוטו מרכזי בחיי האומה והעולם בכלל, כי מי שלא יודע את עברו, לא ידע איך לבנות עת עתידו. קל להגיד שיש רוחות חיצוניות שנושבות כמו קורונה, משברים כלכליים ועולמיים, ולומר: 'נדחה הצדה, וכשיהיה נוח יותר נחזור לפעולות שימור הזיכרון'", אומר יו"ר ארגון מצעד החיים, ד"ר שמואל רוזנמן.

ד''ר שמואל רוזנמן (צילום: יוסי זליגר)ד''ר שמואל רוזנמן (צילום: יוסי זליגר)


בימים כתיקונם, מצעד החיים הוא מסע חינוכי הנערך מדי שנה בפולין ובישראל, ובמסגרתו אלפי בני נוער ומבוגרים מסיירים במחנות המוות הנאציים בפולין, בגטאות ובעיירות שרוקנו מקהילותיהן היהודיות ובהמשך בין אתרי הגבורה בישראל. גולת הכותרת של המסע בפולין היא הצעידה הנערכת ביום השואה והגבורה לאורך מסילת הרכבת בין מחנות אושוויץ ובירקנאו, מרחק של כשלושה קילומטרים, באותה הדרך שבה אולצו לצעוד אל מותם רבבות רבות של יהודים על ידי הנאצים ועוזריהם.

לראשונה זה 32 שנה מצעד החיים בפולין לא התקיים בשל התפרצות הקורונה. תחת זאת, במסגרת פרויקט הנצחה וירטואלי, העלה ארגון מצעד החיים מיזם דיגיטלי בינלאומי שאפשר לשחזר את אחד הרגעים המרגשים ביותר במצעד: הנחת שלטי זיכרון אישיים על פסי הרכבת בבירקנאו. "נכון שביום השואה 2020 לא יכולנו לצעוד, אבל אני אומר בצניעות: הצלחנו לצרוב בקרב מאות אלפי מבוגרים וצעירים את זיכרון השואה ואת החובה להעביר את לפיד הזיכרון לדורות הבאים", אומר רוזנמן. "עד כה השתתפו במצעד שורדים שסיפרו את סיפורם האישי. הם הולכים ומתמעטים, ואנחנו נאלצים לעבור למערכות הדיגיטליות כדי להעביר את המסר של זיכרון השואה ואת ההבנה שהעולם אינו יכול לחזור על מה שהיה בעבר. אנחנו פועלים במשותף עם מוזיאון השואה בלוס אנג'לס. ראיינו בשטח ניצולי שואה שמלווים בהולוגרמות את המשתתפים, גם אם כבר לא יהיו איתנו. ליל הבדולח הוא אחד הסימנים המרכזיים לתחילת השואה, והשנה החלטנו להעלות קמפיין גדול עם הקהילה בגרמניה. להאיר בתי תפילה - בתי כנסת, מסגדים וכנסיות בשביל להעביר את המסר שהשריפה וההרס של בתי הכנסת ומוסדות יהודיים הם לא רק נחלת היהודים. 82 שנה עברו ועדיין שורפים בתי כנסת, מנפצים חלונות, והאנטישמיות עושה שמות. המטרה היא להעלות דגל אזהרה ולומר: רבותיי, אנחנו צריכים להפסיק את מה שקורה. ליל הבדולח הוא לא דף שהעברנו והוא נגמר. אנחנו רואים היום בכל העולם פעולות של שנאת השונה ושנאת היהודים".

בגרמניה, ה-9 בנובמבר הפך לתאריך הקבוע והרשמי לציון יום הזיכרון לפוגרום ליל הבדולח. ההיסטוריונית ד"ר רחל הויברגר, לשעבר מנהלת המחלקה לאוספים למדעי היהדות בספרייה של אוניברסיטת פרנקפורט וחברה בוועד הקהילה בפרנקפורט, מספרת כי פוליטיקאים בכירים כמו נשיא המדינה והקנצלרית אנגלה מרקל וכן נציגי הכנסיות וארגונים, ערים ורשויות מקומיות, מציינים את היום בנאומים ובטקסים מתוך הבנה שיום זה מסמל גם את זכר קורבנות השואה. "גם עם הגדרתו של 27 בינואר כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יום הזיכרון לפוגרום נובמבר 1938 לא איבד ממשמעותו וצוין בכל רחבי גרמניה. מובן מאליו שהיהודים מציינים את היום הזה, מהמועצה המרכזית של יהודי גרמניה ועד לקהילות הרבות ברחבי המדינה", אומרת ד"ר הויברגר. "ביוזמה ההיסטורית של הפרויקט העולמי משתתפת הקהילה היהודית בפרנקפורט לציון יום הזיכרון למאבק נגד אנטישמיות, גזענות והסתה. כסמל, מקומות פולחן של כל הדתות יוארו ברחבי העולם, בהם בית הכנסת הראשי של פרנקפורט, שהיה אחד מבתי הכנסת הבודדים שלא נהרסו בפוגרום בנובמבר 1938. בטקס המרכזי ישתתפו לצד יו"ר ארגון מצעד החיים גם ראש ממשלת הסן, ראש העיר פרנקפורט ויו"ר הקהילה היהודית".

ההיסטוריונית ד''ר רחל הויברגר (צילום: Jens Ihnken)ההיסטוריונית ד''ר רחל הויברגר (צילום: Jens Ihnken)


כשהיא נשאלת מה בין האנטישמיות של נובמבר 1938 לאנטישמיות של ימינו, אומרת ד"ר הויברגר ש"בזמן שלטון הנאצים בגרמניה, האנטישמיות הייתה חלק מהאידיאולוגיה והמדיניות הרשמית. מאז 1933 נרדפו היהודים באופן שיטתי והם איבדו את זכויותיהם. הפוגרום של 9 בנובמבר 1938 סימן את המעבר לאלימות גלויה בהנחיה ובגיבוי של המשטר. כיום בגרמניה, כמו בכל העולם, אנו עדים להגברת האנטישמיות. בשנים האחרונות היא מתבטאת לא רק בהסתה ובדברי שנאה, בעיקר ברשתות החברתיות, אלא גם בעלייה חדה במקרי אלימות ופגיעות ביהודים ובמוסדותיהם.

"אולם ההבדל המהותי הוא שכיום, לפי החוק התקפות אנטישמיות הן עבירות פליליות, שמבצעיהן מועמדים לדין. גם אם דעות אנטישמיות הפכו למקובלות בחברה הגרמנית, בעיני הרוב המכריע של הפוליטיקאים הגרמנים, האנטישמיות נתפסת כמתקפה על החברה הדמוקרטית. הממשלה הפדרלית, כמו גם ממשלות אזוריות וארגונים, מגנים את האנטישמיות, מונו נציבים למאבק נגד האנטישמיות ומשקיעים מאמצים רבים, למשל בתוכניות לימוד ובפעילויות להגברת המודעות בציבור הרחב".

ויהי אור

ב־9 בנובמבר 2020 ארגון מצעד החיים יצא לדרך עם "יהי אור", LetThereBeLight#, מיזם וירטואלי עולמי שנועד לשמר את זיכרון ליל הבדולח בימים שבהם אי אפשר לקיים טקסים, עצרות ומצעדים. במסגרת המיזם, קוראים אנשי הארגון לאישים, למוסדות ולבתי תפילה להשאיר את האור דולק בליל ה-9 בנובמבר, כסמל לערבות הדדית ולמלחמה משותפת באנטישמיות, בגזענות, בשנאה ובחוסר סובלנות. המיזם הווירטואלי הייחודי קורא לאנשים מרחבי העולם להשמיע את קולם האישי ולכתוב במילותיהם, על מנת להאיר את העולם כנגד השנאה. המסרים והתפילות יוקרנו על חומות העיר ירושלים, על קירות בית הכנסת הראשי בפרנקפורט ובמקומות נוספים ברחבי העולם. אתר המיזם: