עבודת שורשים: צאצאי שושלות ירושלמיות עתיקות משתפים את הסיפורים המשפחתיים

בית מזרחי (בירושלים מאז 1620)

בשנת 1620 עלה ברוך בן דוד אל־משרקי (מזרחי) לירושלים וקנה בה בניין. מאז, משפחת מזרחי על שלל צאצאיה, בהם הרב ניסים חיים משה מזרחי (שהיה הראשון לציון בשנים 1745־1749), הנשיא החמישי יצחק נבון, יצחק עבאדי (מתורגמן ממשלת המנדט) ומשפחת עורכי הדין שמיר - קבעה יתד בעיר.

מי שלקח על עצמו את המשימה לחקור את עץ השורשים של המשפחה הוא עו"ד שמואל שמיר, תושב שכונת טלביה בירושלים, שחגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה־98. “המשפחה כל הזמן הייתה קשורה לבית מסוים בירושלים”, מספר שמיר. “הסיפור מתחיל בצוואה שכתב ברוך מזרחי, אחד מאבות משפחתי, בשנת 1643, ובה ציווה לבניו ולבני בניו שלא למכור או לשעבד את ביתו עד לבוא המשיח ותחיית המתים. הצוואה שמורה ועוברת מדור לדור”.

למרות הצוואה, בשנת 1948, במהלך מלחמת השחרור, נפלה העיר העתיקה בידי ירדן, וכך אבדה שליטת המשפחה על הבית, עד מלחמת ששת הימים, שבמהלכה נכבשה העיר העתיקה מחדש והבתים חזרו לידי מדינת ישראל, אשר הפקיעה מבעליהם את כל הבניינים ברובע היהודי ותמורתם שילמה פיצויים בלבד. בני משפחת מזרחי בחרו שלא לקבל פיצויים על הפקעת הנכס, ובמקום זאת סיכמו על תליית שלט הנצחה על הבית.

“ראש עיריית ירושלים המיתולוגי טדי קולק הצהיר כי ברוך מזרחי יוכל לקבל את ביתו בחזרה לידיו עם ביאת המשיח, וגם ראשי העיר הבאים של העיר המשיכו עם הבטחה זו”, מוסיף שמיר.

כמה זמן לקח לך לחקור את עץ המשפחה?
“זה לקח לא מעט שנים. בניתי עץ משפחה שמגיע עד 1617. בנוסף, הייתי ממקימי העמותה לחקר תולדות המשפחה והוצאתי ספר שלם עם שלל סיפורים היסטוריים על המשפחה”.

בנו של שמואל, עו"ד צבי שמיר המתגורר בפסגת זאב, מספר כי הוא ואביו אף שימשו כמדריכים לתולדות העיר. “עיקר עיסוקנו בתחום זה הוא איתור ומיפוי ירושלים”, הוא מספר. “בשל מקצוענו, גם טיפלנו במהלך השנים בסכסוכים משפטיים על אזורים בירושלים. אנחנו חיים את העיר. אם אני קשור למשהו בישראל זה לירושלים. זו העיר היפה והמעניינת בישראל. משפחתנו למעשה קשורה כמעט לכל אלמנט בהיסטוריה הירושלמית. הבן שלי, גיא, ממשיך לחקור אף הוא את השושלת המשפחתית, אנחנו המשפחה היהודית הוותיקה בירושלים, יש גאווה רבה במשפחה”.

בית שוורץ (בירושלים מאז 1808) ובית גלינא (בירושלים מאז 1847)

בשנת 1808 החל הגל הראשון של עליית תלמידי הגר”א מליטא לישראל. אחד העולים, בן למשפחת שוורץ, הגיע לטבריה ובהמשך התבסס בירושלים והחל שושלת של קצבים.

בשנת 1847 עלה לירושלים בעליית החסידים הרב מרדכי אברהם גלינא, חסיד רוז’ין, מהעיר חמילניק שבאוקראינה. גלינא שינה את שם משפחתו ל”שור” כדי לחסוך את הבירוקרטיה בהנפקת רישיון לעיסוק ביין (לגיסו, רבי ברוך שור, היה רישיון) ופתח בסמוך לכותל המערבי בשנת 1848 יקב בבעלותו ששימש כעסק משפחתי.

“גדלתי על סיפורי המשפחה הירושלמית שלי”, מספרת רחל גבירץ, תושבת קריית משה, דור שמיני בעיר ואחת הצאצאיות של שתי המשפחות הללו (גלינא מצד אמה ושוורץ מצד אביה). “יש משהו בירושלים שאין בשום מקום אחר בעולם. הבן שלי חי בחו”ל ומספר כמה ירושלים עיר מעצבנת ועצבנית, בייחוד כשכל אחד חודר לפרטיות של השני ומציק לו, אבל אני רואה בכך יתרון ובקורונה זה בלט במיוחד. אני טוענת שאם יש שני ירושלמים שמדברים ביניהם ולא מוצאים חברים או בני משפחה משותפים – סימן שהם לא דיברו מספיק”.

תמר הירדני, בתה של רחל, תושבת רמות, משמשת כמורת דרך בירושלים ומספרת כי עבורה – אין עיר אחרת. “יש לי דודה שמתגוררת בנתניה ושימשה כאחות בבית החולים לניאדו”, היא מספרת. “כשעמדתי ללדת את התאומים שלי, היא הציעה לי לבוא ללדת שם והבטיחה שתטפל בי היטב, אבל אמרתי לה שאין מצב שאלד את הילדים שלי, הדור העשירי בארץ, בעיר שאינה ירושלים. זו מחויבות למורשת המשפחתית שלנו. אני מרגישה את החיבור הירושלמי בן הדורות הרבים בעומק הלב, זה קושר אותי לפה וכולי תקווה שילדיי ימשיכו את המורשת הזו”.

אתן מרגישות שהעיר השתנתה לאחרונה?
רחל: “העיר משתנה כל הזמן, ועם זאת נשארת אותו דבר. היא מצליחה להשתנות וגם לא להשתנות. זה הקסם שבעיר הזו. בירושלמי יש משהו שמרן שנקשר לעיר הזו. יש בה איזה דבק”.

תמר: “השוני העיקרי הוא הכלכלי לדעתי. פעם המאמץ של הירושלמים להיאחז בעיר היה ביטחוני וקהילתי, והיום המאמץ הוא כלכלי ואינדיווידואלי. העיר הפכה להיות יקרה לגור בה, וילדים שגדלו בירושלים ורוצים להמשיך לגור בה – לא בהכרח יכולים להרשות לעצמם לשכור דירה פה, ולכן יש יותר צעירים שנדחקים החוצה מהעיר וזה חבל. אבל עדיין, זה המקום היחיד שאני יכולה לקרוא לו בית”.

בית פרוש (בירושלים מאז 1855)

הרב נפתלי צבי פלדמן נולד בבלארוס בשנת 1823 והקדיש את זמנו ללימוד תורה ולעבודת השם. הוא התפרנס מחנות קטנה שניהלה אשתו לאה. “יום אחד, ראש הישיבה שבה הוא למד אסף עשרה רבנים ואמר להם שעליהם לנסוע לירושלים ולסייע לקהילה האשכנזית שנקלעה שם למצב קשה”, מספר צאצאו, יהושע פרוש, שחגג לאחרונה 94 ומתגורר בגבעה הצרפתית.

“נפתלי צבי החליט שהוא לא יכול לעלות מהר, אלא חייב להכשיר את עצמו לעלייה לארץ ולכן עבר לווילקומיר, ובמשך חמש שנים עסק בלימוד תורה מבוקר עד לילה כשהוא אוכל בבוקר ובערב חצי צלחת דייסה ותו לא. בגלל שבמשך התקופה הזו חי בפרישות מוחלטת, הוא זכה לכינוי ‘נפתלי צבי פרוש’. בשנת 1855 עלה לירושלים והתגורר ברחוב היהודים בעיר העתיקה. הוא נחשב לגדול בתורה, אבל נפטר עשור אחרי כן ממגיפת הכולרה”.

מאז שנפתלי התמקם בירושלים, המשפחה ראתה בהישארות בה ציווי. “חשבתי בעבר לעזוב את העיר, אבל הבנתי שזה יותר חזק ממני כי אני כל כך אוהב את האווירה הירושלמית”, אומר פרוש. “אי אפשר לתאר את האהבה והאחריות של הקהילה האשכנזית שהייתה בירושלים בתקופה ההיא. כל אחד דאג לשני בערבות הדדית. לא היה דבר כזה שאדם יהיה בודד. כשהייתי ילד, היה לנו שכן בודד, אז כל דייר לקח על עצמו לבלות איתו שבוע שלם, לטפל בו, לרחוץ לו את הבית ולבשל לו. זו ירושלמיות בשיא ירושלמיותה”.

מה אתה אוהב בירושלים?
“אני אוהב להריח את קדושת ירושלים מדי שישי, ובייחוד אני אוהב לנסוע לגבעת שאול כדי לראות כמה היא גדלה. בעבר היו בה שני רחובות בלבד, ועכשיו אתה נוסע לשם והולך לאיבוד מרוב שהיא התפתחה. אני שמח על הבנייה הזו מפני שסבא רבא שלנו היה מהראשונים לתכנן את העיר”.

נכדו של פרוש, איתמר פרוינד, המתגורר בשכונת קטמון, מרגיש שסבו הוריש לו את הירושלמיות הזו. “אני מרגיש אחריות כבדה להמשיך לחיות פה, אבל אם נניח לרגע בצד את החובה המשפחתית, יש משהו במראה של ירושלים שאי אפשר לוותר עליו”, הוא אומר. “לפעמים אני נוסע מחוץ לעיר וכשאני חוזר – אני מתאהב בעיר מחדש. אני אוהב את העליות בדרך לעיר, להגיע ולגמוא מחדש את הריחות והאנשים. אני מקווה שהילדים שיהיו לי, יחיו בירושלים. אני מקווה שיכירו את העבר והשורשים שלהם פה”.

מה השינוי שחל בעיר?
פרוינד: “היא מתחילה להיות יותר מערבית ומנסה להפוך לבינלאומית. סבא שלי לא אוהב את זה. יש קו דק בין לשמור על הייחודיות של ירושלים לבין להתאים אותה למה שהולך בעולם, ואני מקווה שהייחודיות הזו לא תלך לאיבוד עם השנים”.

בית ידיד (בירושלים מאז 1900)

"ניצניה של הירושלמיות במשפחתי מתחילים עוד משנת 1800 כשסבא שלי מצד אמי עלה מסוריה לישראל, קנה אדמה במבשרת בירושלים, באזור עמק הארזים, אבל בסופו של דבר הפקיעו אותה ממנו כי חלק ממנה היה שטח הפקר", מסביר שאול ידיד, המתגורר בשכונת גבעת משואה. “הוא עזב את העיר, והמשפחה חזרה אליה בשנת 1900. מצד אבי, המשפחה ירושלמית גם היא משנת 1900, כשאבי עלה מחלב שבסוריה לארץ ישראל”.

עם התבססותה של המשפחה בעיר, היא הפכה לאגדה בתחום הקבלנות. “משפחת ידיד הפכה למשפחה ידועה של קבלנים”, הוא מספר. “כנער הצטרפתי לאבי בבניית בניינים ובתי כנסת. לימים שימשתי כנהג מרכז יד בן צבי, כך שהמחקר תמיד בער בי, ולעתים הייתי מצטרף למרצים ומעביר הרצאות על מורשת ירושלים. בשנים האחרונות עסקתי גם בחפירות ארכיאולוגיות”.

לדברי ידיד, אחד הסיפורים הכי ירושלמיים שעוברים במשפחתו הוא סיפור לידתו בשנת 1942. “נולדתי בבית החולים הדסה הר הצופים, ותמיד סופר שאמא שלי, כשעמדה ללדת, הלכה ברגל מתיאטרון ‘פרגוד’ בשכונת נחלאות, שבה גדלתי, ועד לבית החולים”, הוא מספר.

במלחמת ששת הימים השתתף ידיד בקרב על הכותל המערבי. “לעולם לא אשכח את הרגע שבו הנפנו את הדגל, וכל תושבי שכונת ימין משה, ובהם הנשים שלנו, הלוחמים, הגיעו לראות אותנו מניפים את הדגל והסתכלו עלינו בעיניים מלאות גאווה”, הוא מספר. “זה היה אחד הרגעים המצמררים בחיי”.

לא חשבת לעזוב את העיר?
“הציעו לי לעזוב ואפילו רצו לתת לי דירה באשדוד, אבל אני קשור לירושלים כמו אדם שקשור לאמא שלו בחבל הטבור. בשבילי ירושלים היא לא רק עיר, היא הלב והנשמה. משהו שבחיים לא אעזוב”.

נכדו של ידיד, מאור שמאי, מספר כי הוא ניסה להתרחק לתקופת מה מהירושלמיות, אבל היא לא הרפתה ממנו. “מהיום שהשתחררתי מצה”ל ביליתי הרבה ברחבי העולם, יצאתי לחיפוש עצמי חוצה גבולות. רציתי לשחרר קצת את הירושלמיות הזו שבי ושהיתי תקופה קצרה עם אשתי בברזיל. אבל דווקא שם, רחוק מירושלים, הבנתי כמה היא חלק בלתי נפרד ממני וזורמת לי בדם”, הוא מספר. “כשחזרנו לארץ, החלטתי שאני לא עוזב יותר את העיר”.

איך זה לגדול למורשת ירושלמית כזו?
“כילד, סבי היה מושיב אותי על ברכיו ולא מפסיק לספר את סיפורי המשפחה הירושלמיים. כשבני משפחה שלא גרים בעיר או חברים מחו”ל מגיעים, אני עורך להם סיורים בעיר עם כל הסיפורים של סבא. הוא גאווה עבורי. הוא השאיר לי ידע עצום, והירושלמיות זורמת בעורקי כל המשפחה שלנו”.

היית רוצה שילדיך ימשיכו את השושלת?
“אני מאחל לדור ההמשך שלי להמשיך את השושלת הירושלמית. הסוד בירושלים הוא האחדות, ואני מקווה שזה יתעורר בדורנו יותר ויותר”.

בית אימבר (בירושלים מאז 1922)

"אני כמעט 100 שנה גרה בעיר”, מצהירה מאירה שראל בת ה־96, המתגוררת ברחוב ז’בוטינסקי בירושלים, נצר למשפחת אימבר. “ההורים שלי הגיעו לארץ בשנת 1922 במסגרת העלייה השלישית”, היא מספרת. “למעשה, מיד עם העלייה הם הגיעו לתל אביב, אבל בגלל שאבא שלי היה חולה ולא היה יכול לעבוד, ואמי הייתה המפרנסת היחידה, היא מצאה עבודה בירושלים והם עברו. כאן נולדתי”.

שראל היא קרובת משפחה של מחבר ההמנון, “התקווה”, נפתלי הרץ אימבר. “סבא של אבא שלי היה בן דודו של נפתלי”, היא אומרת. “כשהזכירו אותו בשיעור ספרות ודיברו על כך שהוא הסתובב שיכור בחוצות ירושלים, כולם הפנו מבטם אליי, ומאוד התביישתי בו”.

מה מושך אותך בירושלים?
“אני כל כך רגילה לעיר הזו שאני לא יכולה לדמיין את עצמי חיה במקום אחר. למרות שאני לא מתלהבת מההתנהלות בה בתקופת הקורונה ושאר העניינים הפוליטיים, אני עדיין מעדיפה את ירושלים על פני כל מקום אחר”.

נכדתה של מאירה, מיה שראל, המתגוררת בשכונת קריית יובל, הרגישה את הגעגוע לעיר עד שהקורונה החזירה אותה אל עיר הולדתה. “במשך ארבע שנים גרתי מחוץ לירושלים, באזור חולון, בגלל הלימודים”, היא מספרת. “במהלך התקופה הזו רק פיללתי ופנטזתי על חזרה לירושלים. גרתי באזור המרכז, וזה אזור שכיף לבלות בו, אבל לא לגור בו. בתקופת הקורונה הוצאתי לחל”ת וחזרתי לבית ההורים בירושלים. עכשיו מצאתי עבודה בעיר, ואני לא מתכננת לעזוב”.

מה עמדתך לגבי השינויים שחלו בעיר?
“בשכונה שלי מתנהלת מלחמה בין חילונים לחרדים על אופי השכונה. ההתמודדות של שתי הקבוצות האלה מוסיפה למתיחות בה”.

בית צדקיהו (בירושלים מאז 1938)

בעשורים האחרונים נחשבת רשת “מעדני צדקיהו” לאחד המוסדות המיתולוגיים בשוק מחנה יהודה, כשלמעשה, מאחורי העסק המצליח, מסתתרת שושלת ירושלמית ותיקה.

“בשנת 1938 עלה סבא שלי, מרדכי צדקיהו, מכורדיסטן לירושלים”, מספר ירון צדקיהו. “הוא בנה בניין בשכונת נחלאות וכן בית כנסת משפחתי בשם ‘שערי תשובה’. הוא בחר לעלות דווקא לירושלים מתוך ציונות, זה היה החלום והחזון שלו, וכשהוא בנה את הבניין, הוא שיכן בו את כל משפחתו, כולל משפחת אשתו, סבתא שלי. הם גרו במעין קומונה. הם באו תפרנים לארץ, אז הוא עזר להם”.

מתחת לאותו בניין בנה מרדכי מכבסה, ובמקביל קנה חנות ירקות בשוק מחנה יהודה. “בכורדיסטן הוא עבד בחקלאות, אז כשהוא הגיע לארץ הוא פתח בשוק חנות פירות, ובה מכר בקיץ אבטיחים ומלונים ובחורף פירות הדר”, מספר צדקיהו. “הוא היה נחשב ל’שייח'' של השוק. אבא שלי, ציון מרדכי, עבד במכבסה, עד שבשנת 1967 הוא קנה בסמיכות לחנות הפירות של סבי, חנות משל עצמו והפך אותה לחנות חמוצים. מאז החנות הפכה למוסד, וכל בני המשפחה עובדים בה”.

מה מושך אותך בעיר הזאת?
“יש אלף ואחת סיבות, אבל בעיקר אני מרגיש שאנחנו, הירושלמים, הישראלים האמיתיים. העיר תהיה חסרה לי אם אעזוב. מי שגר בעיר אחרת לא ידבר אף פעם בהתרגשות כמו הירושלמים על העיר שלו. זה נושא סנטימנטלי אצלנו”.

“מעולם לא חשבתי לעבור לגור בעיר אחרת”, מוסיפה בתו פזית צדקיהו־אברס. “ההמשכיות של השושלת המשפחתית חשובה לי. העשייה בירושלים חשובה לי. אני רואה איך אבא שלי פועל למען העיר. אני לא מתכוונת לזוז מפה. אני רוצה שהילדים שלי ימשיכו לגור ולפעול בירושלים. כל העשייה שלי היא למען זה שהילדים שלי ימשיכו להיות בירושלים”.

האב ובתו מתגוררים בשכנות במשכנות האומה. “חשוב שיהיה דור המשך לירושלים”, מסביר ירון. “לצעירים היום לא אכפת כל כך מירושלים, ולכן אנחנו פועלים לשנות זאת. חשוב לחנך את הדור הבא לאהוב את העיר ולא להתעסק רק בעצמו. בשנתיים האחרונות העיר השתנתה לטובה, וזה מעודד כי היא הייתה במצב קטסטרופלי לדעתי. אני רואה את הנוער מסתובב בשוק בחוסר מעש. חשוב להשקיע בו”.

“היום אנחנו רואים שיש אוזן קשבת והשינוי הוא לטובה”, מוסיפה פזית. “אין עיר אחרת עבורנו”.