שולמית דרליץ' פשיטיצקי דיסנצ'יק נולדה ב־1911 ברוסיה הצארית לאב שהיה מניאק לשפה העברית וציוני חסר פשרות. הוא יגיע לארץ ישראל (ביקר ב־1924) והוא ידבר רק עברית. כך גם משפחתו. במלאת לה ארבעה חודשים כתב לה גלויה בעברית; שפה שאפילו אמא שלה עוד לא ידעה לקרוא. בבית ציוני פעיל, שולמית נתפסה מאוד לפעילות ציבורית יהודית וציונית. אבא שלה אומנם היה בימין, אבל היא – עצמאית ונחושה בדעותיה - הלכה דווקא לשומר הצעיר. בשנת 1930 – בגיל 19 - הייתה האישה היחידה ששימשה ציר בוועידה של התנועה הזאת בדנציג.
בשובה לפולין הצליח אביה, בסיוע זאב ז'בוטינסקי ומאיר גרוסמן, לשכנע אותה להצטרף לבית"ר עד כדי פעילות באצ"ל. באותם ימים גם נקשרה ידידות קרובה בינה לבין עליזה ארנולד, שתהיה אשתו של מנחם בגין. עד כדי כך היו קרובות שעליזה הייתה הראשונה לדעת שאחי בדרך לעולם. אמא אהבה לנאום באירועים פוליטיים ומפלגתיים. אני זוכר אותה פוסעת בבית, מתאמנת לקראת הנאום. נראה לי משעמם – אבל זה כנראה מה שהיה צריך לעשות, כי שומעיה בדרך כלל התלהבו.
בבית הוריה שפרה ויהושע דרליץ' בוורשה (ממש במקום בו ניצב היום המוזיאון לתולדות 1,000 שנות יהדות בפולין) ביקרו כל המי ומי הפוליטיים והתרבותיים של העולם היהודי שם. כולם דיברו על ציונות ועלייה. שולמית לקחה ברצינות את הדיבורים. היא זנחה את לימודי הספרות הגרמנית באוניברסיטה והתגייסה רק לעניין הציוני.
היא גם חברה לגבר צעיר, הנייק פשיטיצקי, ונישאה לו בתנאי שיעלו לישראל. לחתונה שלה בוורשה הגיעו גם ז'בוטינסקי וגם גרוסמן, שכבר היו צהובים זה לזה וחוללו פילוג בתנועה הרוויזיוניסטית. סבי וגם אמי ניסו לנצל את החתונה כדי לפייס בין השניים. הם שוחחו, אבל המריבה לא הסתיימה. מתנת החיזור הראשונה שנתן בעלה הראשון לאמי הייתה כל כתבי היינה. היא אהבה לדקלם את שיריו של היהודי־גרמני המומר, מגדולי התרבות של גרמניה במאה ה־19.
שתיים בוכיות
מיד לאחר החתונה, בשנת 1933, הגשימה אמי את חלומה הגדול ועלתה לארץ ישראל עם בעלה. הם גרו בחיפה, ואמי עבדה עם זליג סוסקין, שעסק באותם ימים בהקמת נהריה. היא הייתה עוזרתו הראשית.
אחותה הצעירה של אמי, חביבה, עלתה לארץ ישראל שנה אחריה, ב־1934, עם בעלה אברהם תהומי. לאיש הזה כבר הייתה היסטוריה מרשימה. עד היום יש הטוענים שהוא מי שרצח את יעקב ישראל דה האן (יהודי יליד הולנד, פעיל ציוני שהתחרד בארץ ישראל ופעל בהמשך נגד התנועה הציונית). תהומי היה מחשובי המכוננים של צבאיות יהודית. ב־1938 נפרדה דודתי מתהומי ועד מותה סירבה לספר לי אם ידעה משהו על הרצח. היא עצמה הייתה פעילה מאוד צבאית והשתחררה מצה"ל בדרגת סגן אלוף בשנת 1952. הקרבה בין שתי האחיות הייתה מאוד ייחודית, כאילו נוצקה בפלדה.
בשנת 1935 עלו גם סבי וסבתי – בעקבות בנותיהן – לארץ ישראל. הדברים החלו להסתדר. סבי עבד בחברת מגדל והתחיל לטפל בהגשמת חלומו הגדול – להקים בארץ ישראל חברה לאספקת גז בישול לבתים בצינורות, כמו באירופה. ואז הכה הגורל: אמי שהייתה בהריון התאלמנה לפתע עם מות בעלה ב־1936 מהתקף לב ועברה לגור אצל הוריה בתל אביב. בעוד היא מתאבלת על בעלה, איבדה את הוולד שהיה ברחמה. שלוש שנים מאוחר יותר נישאה לאבי, ושנה ורבע אחרי החתונה השנייה הביאו אותי לעולם ב־1940.
כל ימיה בארץ ישראל ובמדינת ישראל עסקה אמי בעיקר בענייני ציבור, בהתחלה באצ"ל ובתנועת החירות, ואחר כך במפלגת הציונים הכלליים, שברשימתה הייתה משובצת במקום ה־38 בבחירות לכנסת השלישית.
אחרי מלחמת העולם השנייה הקדישה אמי את כל זמנה ויכולותיה לטיפול בפליטים ובעולים החדשים אחרי קום המדינה. הרבה אמצעים לא היו, אבל אמי החזיקה שש עוזרות - אחת לכל יום בשבוע. כאשר שאלו אותה, הסבירה שאין לנשים האומללות האלה כסף לחיים, אפילו דלים ביותר, והיא לא רוצה לתת להן נדבות כדי לא להעליבן, ועל כן היא מעסיקה אותן.
אני נולדתי בכרם התימנים. כדורי הצלפים ממסגד חסן בק שרקו מעל ראשינו בדרך לבית הספר. עמדנו ברחוב מאה שערים – היום הכובשים – וצפינו (לא מבינים בכלל) באנשי האצ"ל שפרצו משם ליפו וכבשו אותה. הילדים ברחוב ראו מלחמה, והאמהות נזעקו להחזיר אותם לחדרי המדרגות. בהם כבר התרגלנו להסתתר מצלפים, ואחר כך בעת ההפצצות על תל אביב במלחמת השחרור.
בימים ההם אמי הייתה הולכת מדי בוקר לדירת השכנה בבית הסמוך, מבלה שם דקות ארוכות ואחר כך היו יוצאות יחד – שתיהן בוכיות – לעבודת יומן. לימים פתר לי את החידה העיתונאי שאול שיף שכך כתב: "במספר 32 גרה על הגג בחדר עלוב 'חומקה'. כך כינו את נחמה... היא הייתה גלמודה, צנומה, לחייה שקועות ובגדיה מטולאים... היא דיברה בשטף, בעיקר ביידיש... ילדי השכונה ראו בה כתובת נוחה להתעללות, והם עזבוה לנפשה רק לאחר שהייתה פורצת בבכי מר. משנרגעה, הייתה שרה ביידיש בקול מרוסק: 'און איך בין חומקה גיבליבען אליין אליין' (אני חומקה נשארתי לבדי לבדי)".
כאשר חומקה נפטרה, הלך שאול שיף לבקר את חדרה יחד עם אמי, וזה תיאורו: "לנגד עינינו נגלו עשרות בובות. ממין זכר ומהמין הנשי. על כל בובה היה שם: חיימ'קה, טויבע, זיסל, מוישה ... לחלקן היא ניפחה את הבטן כסימן להריון. על כל בובה היה כיתוב ביידיש: זיא איז געווען א שיינהייט פון א מיידל (היא הייתה נערה יפהפייה). או: ער איז געווען א וילדער קאפ (הוא היה ראש פרוע - הכוונה למוח חריף). ועל אחת כתבה: אוי מיין טאטע, מיין טאטע (אוי אבי, אבי). כולן היו מסודרות על מיטתה במעין אליפסה, וביניהן הייתה נרדמת בימים ובלילות".
עכשיו הבנתי – אמי הייתה הולכת לחומקה לנתק אותה מסיוטי הלילה ומזיכרונותיה מכל בני משפחתה שהושמדו בשואה ועזרה לה מדי יום לחזור למצב קצת נורמלי של חיים סדורים קמעה. שתיהן היו הולכות בוכיות במעלה רחוב הרב קוק לרחוב האר"י ורבי עקיבא, ובהמשכו שוק הכרמל. אילו הייתה עמנו היום, הייתה אמי חוגגת יום הולדת 110. אבל היא מתה לפני 64 שנים, בת 46 במותה.
בעקבות הקול שלי - ספר לילדים ולגדולים