"אני מכיר את ישראל כחמש שנים", מספר עמוס לילו (56) מבאר שבע, נכה צה"ל ממלחמת לבנון השנייה, ששכב מחוסר הכרה בטיפול נמרץ חודש וחצי בשל פציעתו. לילו, יוצא חיל האוויר, עוסק כיום בהשמת עובדים זרים בתחום הסיעוד. "כשיצאה התוכנית 'חברים לדרך', העובדת סוציאלית האחראית על הפרויקט חיברה ביני ובין ישראל. נפגשנו, הכרנו, ומאז נוצר קשר מדהים. זה קשר חברי־אבהי־משפחתי", הוא מספר.

"ארבע השנים האחרונות היו טרגיות מאוד במשפחה שלי", מספר ישראל רוזנבלט (45) מבאר שבע, מזכיר משפטי ונכה צה"ל מגיל 19, מתקופת שירותו בשריון. הוא סובל מטראומה כתוצאה מאירוע שהיה עד לו במהלך השירות.

"איבדתי שני אחים ואבא, ונשארתי רק עם אמא, אישה מבוגרת וסיעודית שחיה איתי", הוא מספר. "ההיכרות ביני ובין עמוס החלה עוד לפני שחוויתי את המוות של האח הראשון, והיום עמוס הוא כמו אח בשבילי".

איך התפתח הקשר ביניכם?
לילו: "בהתחלה נפגשנו בערך פעם בשבועיים, ואז הקשר החל להעמיק יותר ויותר. היעד היה בהתחלה ללוות את ישראל בכל הקשיים שלו, גם מבחינה ביורוקרטית. זה התחיל מזה, ומשם התגלגל לדברים אישיים ומשפחתיים יותר. הזמנתי את ישראל אליי לערבי שישי, הוא בא אלינו לארוחות, לקפה ועוגה. פעם בעשרה ימים אנחנו נפגשים, ויש בינינו הרבה שיחות על ענייני יומיום, על אמא שלו. אנחנו מדברים המון".

רוזנבלט: "עמוס הוא איש מרשים מאוד ומיוחד. אפשר לומר שהיה קליק כבר בהתחלה. הייתי במשבר בחיי, ומהר מאוד הפכנו להיות יותר מחברים, והחיבור הפך למיוחד מאוד. עמוס בשבילי הוא כמו אח גדול, כמו אבא. אנחנו צוחקים המון ונהנים מאוד יחד. השיחות שלי ושלו הן מיוחדות מאוד, מדברים ממש על הכל. גם הייתי בחתונה של הבן שלו".

"את התרומה העיקרית שלי לישראל אני רואה בכך שיש לו אוזן קשבת, שיש לו כרית", אומר לילו. "יש לו מישהו שהוא יכול להישען עליו ולהתייעץ איתו בכל דבר, אם זה בעניין הרכב שלו או כל דבר אחר. אני מרגיש כמו אבא שלו, כמו משפחה שלו. אני ניזון מהחיוך של ישראל, מהאהבה שלו אליי. אנחנו חברים טובים, אוהבים מאוד זה את זה. האחד ניזון מהשני. אני תמיד מנסה להרים אותו מבחינה נפשית ומנטלית. זה ממש עושה לי טוב לראות את החיוך שלו. כשאני רואה אותו מרים את עצמו, זה עושה לי טוב".

"אי אפשר אפילו להגדיר במילים את המשענת והסיוע של עמוס", אומר רוזנבלט. "לא יכולתי לבקש משהו טוב יותר. אנחנו מדברים על הכל. אני יודע הכל על המשפחה שלו, והוא יודע הכל על המשפחה המצומצמת שנשארה לי. הוא היה בלוויות, בשבעה, בכל רגע שהייתי זקוק לו".

גם כשאמו של רוזנבלט אושפזה לאחרונה לשבועיים, לילו היה לצדו. "עמוס היה ממש צמוד אליי, והיה בקשר רצוף. עודד בעת משבר", הוא מספר. "אין מצב שהתקשרתי לעמוס, והוא אמר שאין לו זמן. זה חיבור שהייתי מאחל לכל אדם. זה כמובן הדדי. זה לא קשר תלותי. עם כל מה שעברתי בחיי, אני אדם לא תלותי. זו חברות נקייה, טהורה. מדי פעם אנחנו גם כועסים ומתווכחים כמו זוג נשוי, אבל זה לגיטימי".

אריאל עשירי ואורי רדאי  (צילום: צילום מסך)אריאל עשירי ואורי רדאי (צילום: צילום מסך)

דוגמה חיה

"פגשתי את אורי לראשונה לפני 13 שנים, באורתופדית ב' בבית חולים שיבא. גם אני עצמי שכבתי שם כשנפצעתי", מספר אריאל עשירי (74) מבית עובד, שבמלחמת ההתשה שירת בחטיבת הטנקים 401 בסיני ונפצע בפעילות מבצעית. "אורי בא מרקע שונה משלי, ותפיסת העולם שלו היא אחרת. אביו נפטר בגיל צעיר, לא היה מי שיסביר לו מה לעשות. לקחתי אותו תחת חסותי. היה תהליך ארוך של להכיר אחד את השני".

"אריאל לא שפט אותי", מספר אורי רדאי (34), עובד חברת חשמל מקריית מלאכי, שבשירותו בצנחנים נפצע קשה במבצע עופרת יצוקה. "בגלל מה שהוא עצמו עבר, הוא הבין מה אני מרגיש ועזר לי להאמין בעצמי. הוא נתן לי תמיכה. עד אז לא חשבתי שיש אנשים שעושים זאת בלי אינטרס כלשהו, אלא פשוט מביאים את עצמם. זה היה משהו שהפתיע אותי".

"אורי שיתף איתי פעולה מהרגע הראשון", מספר עשירי. "המטרה שלי הייתה להפוך אותו לאדם רגיל במדינת ישראל, שהנכות לא תפריע לו להתקדם בשום דבר".

"המפגשים בינינו היו בהתחלה בבתי קפה, ועם השנים, לאט־לאט, אורי התחיל להגיע אליי הביתה", מספר עשירי. "משפחתי מכירה אותו מצוין. שכנעתי אותו להתחיל ללמוד ביוטכנולוגיה. הוא למד כמה שנים, ואני יודע שבסוף התהליך הוא יסיים את התואר".

מה לימדת אותו מהניסיון שלך?
עשירי: "לימדתי אותו שהפציעה היא לא מכשול. לימדתי אותו להתמודד עם כל דבר, שגם אם צולעים אפשר ללכת הלאה".

"בתחילת הדרך אתה לא יודע איך אתה מתקדם, אתה לא מבין מה יהיה", אומר רדאי. "כשראיתי את אריאל, זה נתן לי דוגמה שעל אף הפציעה אפשר להתקדם. בתחילת הפציעה, גם בגלל הפוסט־טראומה, נתקלתי בתופעות שלא הבנתי איך בן אדם יכול לצאת מהן. בהתחלה אתה לא מבין שאם מטפלים בזה נכון, אפשר להסתדר עם זה.

"כשאתה מקשיב לאדם שעבר את זה בעצמו, זה טוב יותר מפסיכולוג כי אתה רואה דוגמה של מישהו שהיה פצוע והצליח לבנות בית, משפחה וילדים. זה נותן לך פרספקטיבה ודוגמה חיה מול העיניים. הדבר החשוב ביותר שלמדתי ממנו הוא לא לוותר, גם אם קשה".

איך היית מגדיר את הקשר ביניכם?
רדאי: "אריאל בשבילי הוא כמו אבא. יש לי אבא ביולוגי שנפטר, ויש לי את אריאל, שהוא כמו אבא מאמץ. אני מתייעץ איתו בכל נושא שעולה על הפרק, והוא יודע עליי הכל. זה כמו קשר של אבא ובן".

"יש ימים שבהם אני יכול לדבר עם אורי אפילו חמש פעמים ביום", אומר עשירי. "אני מגיע ממשפחה ותיקה בארץ, משפחה שיודעת שצריך לתרום, ואני גם נהנה מזה שאני תורם. בזכות אורי למדתי גם את האחר, שיש מנטליות ששונה לגמרי מהמנטליות שלי, ושיצירת אמון מוחלט כמו שיש בינינו היום היא תהליך אטי מאוד".

ארז מחפוד ורפאל אמור (צילום: פרטי)ארז מחפוד ורפאל אמור (צילום: פרטי)

קווים משותפים

"נפגשנו לפני כחמש שנים, והמטרה הייתה להקשיב לרפאל, להוציא אותו מתוך הסיוט שהוא שקע בו", מספר ארז מחפוד (55) מנתניה, ששירת בגולני והפך לנכה צה"ל הסובל מפציעה ומפוסט־טראומה בעקבות היתקלות עם מחבלים בדרום לבנון ב־1986.

"ארז הכיר אותי בנקודת השפל הגדולה ביותר שהייתה לי בחיים", מספר רפאל אמור (57) מנשר, לשעבר חבלן במשטרה שלקה בפוסט־טראומה בעקבות עשרות פיגועים ואירועים ביטחוניים שהיה עד להם במסגרת תפקידו במשטרה. "ארז היה, והוא עדיין, חבל הצלה בשבילי. לא ידעתי איך חיים עם הדבר הזה. בהתחלה לא האמנתי שזה אפשרי".

ספרו על התהליך שעברתם יחד.
מחפוד: "היו רגעים לא פשוטים בתהליך הזה, ועד היום יש רגעים לא פשוטים. כשהכרנו, רפאל היה רק בתחילת הדרך של ההבנה שהוא נכה, שהוא סובל מפוסט־טראומה. במפגשים עם רפאל היה גם אתגר בשבילי - לתקן לעצמי את תהליך השיקום הלא נכון שעברתי לפני הרבה שנים. דרכו הצלחתי גם לעזור לעצמי לסגור כל מיני דברים שהיו פתוחים.

"יש שני דברים ששאלתי את רפאל ביום הראשון שראיתי אותו: 'האם אתה רוצה לחיות והאם אתה צריך עזרה?'. מרגע שהוא אמר לי 'כן', המשימה הייתה להקשיב לו, למה שהוא רצה לספר. הגעתי אליו ממקום של הזדהות, של הבנה של מה שהוא חווה, כשאני מספר לו על מה שאני חוויתי במהלך הדרך. מצאנו הרבה קווים משותפים, ובעיקר הוא ראה שאני מתמודד עם הפוסט־טראומה וחי איתה בשלום".

אמור: "זה היה תהליך מורכב מאוד. התקדמנו צעד והלכנו שני צעדים אחורה, לפעמים דשדשנו במקום. מההתחלה נתתי אמון בארז, כי דיברנו באותה שפה צבאית, שנינו היינו קרביים, וגם הגיל שלנו דומה. החיבור הזה גרם לי להיפתח יותר".

את הקשר ביניהם כיום הם מתארים כמשפחתי. "היום כבר הפכנו ממש לאחים, הייתי בחתונה שלו לפני שנתיים", אומר מחפוד. "לפני חודש הייתה לי בעיה ברגל בגלל הפציעה, ורפאל לקח אותי לבית חולים והיה איתי. הוא האדם הראשון שאני פונה אליו כשאני צריך עזרה. בכל שבועיים אנחנו נוסעים לצפון, מטיילים על הגבול. פעם בשבוע יושבים לקפה ומדברים על החיים. אני גם מלווה אותו בוועדות הרפואיות".

"הקשר בינינו הוא הדדי", מסביר אמור. "אני לא עושה צעד משמעותי בלי להתייעץ עם ארז, ואני מאמין שגם להפך. הפכנו למשפחה ולחברי נפש. משפט שארז אמר לי לא מעט פעמים ונחרת בי הוא 'אתה תלמד לחיות עם זה', וזה מה שנתן לי את התקווה".  

תרומה כפולה

"באגף השיקום במשרד הביטחון יש 16 קבוצות של מתנדבים שמסייעים לנכי צה"ל, מתוכם עשרות מתנדבים משתתפים בתוכנית 'חברים לדרך', שהחלה לפני 14 שנה", מספרת רונית סנדרוביץ', מפקחת ארצית לשירותי הדרכת עובדים סוציאליים ביחידה לשירותי שיקום באגף השיקום של משרד הביטחון. "ב'חברים לדרך' נכים מסייעים לנכים אחרים הזקוקים לסיוע, בהם גם נכים ותיקים שמסייעים לכאלה שנמצאים רק בתחילת תהליך ההתמודדות.

"מדובר בנכים שיש להם כבר ניסיון חיים שהם צברו בהתמודדותם עם הנכות הפיזית או הנפשית, והם משתמשים בניסיון הזה באופן חיובי ומשמשים כמודל חיובי להתמודדות. הם מגיעים ממקום חברי, ולא של איש טיפול, ונותנים לאדם שמתמודד הרגשה שהוא לא לבד. בדרך הזו יש תרומה כפולה, כי גם הנכה שמסייע מועצם ומקבל מזה תחושה חיובית מאוד. במיזם הזה נוצרים קשרים וחברויות לחיים שלמים, ויש מצבים שבהם הקשרים הללו ממש מצילים חיים. מי שרוצה להצטרף לפרויקט יכול לפנות למחוזות אגף השיקום שבפריסה ארצית, והוא יתקבל בברכה".