עשרות אלפי תרמילאים יוצאים לטיול הגדול שלהם אחרי הצבא מדי שנה, הם נמצאים בדרום אמריקה ובמזרח, ובתקופה האחרונה בגלל הקורונה החלו התרמילאים הישראלים לגלות גם את שביל ישראל, שהפך להיות מסלול הליכה לא רק לחובבי טבע אלא גם לתרמילאים המשוחררים שמגלים את המדינה.

בשנת 2013 אחרי שגילי כהן (34), אז חייל משוחרר מיחידת דובדבן, חזר מהטיול שלו במזרח אחרי הצבא, הוא הבין שעשרות אלפי החיילים המשוחררים שמטיילים ברחבי העולם יכולים להיות שגרירים נפלאים למדינת ישראל. כהן ייסד את עמותת "לוחמים ללא גבולות", וכיום משמש גם כמנכ"ל שלה. העמותה פועלת למינוף התשתית העצומה של עשרות אלפי תרמילאים ישראלים בוגרי צבא המטיילים במדינות העולם השלישי לטובת התנדבות הומניטרית כחול־לבן במדינות אלו כחלק מהטיול הגדול.

"כשראיתי את כמות המטיילים העצומה במזרח ובדרום אמריקה, כמות הנאמדת ב־450 אלף תרמילאים מדי עשור, הבנתי שאני חייב לעשות עם זה משהו", הוא מספר. "המודל של המיזם היה שכל חייל משוחרר או חיילת משוחררת שיוצאים לטיול אחרי הצבא יקדישו תקופה של שבועיים מהטיול שלהם, כדי לחבור למשלחות ולהתנדב במטרה להראות את הפנים היפות של ישראל בעולם".

את הפרויקט הבינלאומי, שפרוס ב־15 מדינות ברחבי העולם, הרחיב כהן במסגרת העמותה שהקים גם לטיולים בשביל ישראל. מפעל הפיס, באמצעות תקציבים המיועדים לרשויות המקומיות, מסייע לחלק מהפעילויות.

גילי כהן, מייסד ומנכ''ל ''לוחמים ללא גבולות'' (צילום: צילום פרטי)
גילי כהן, מייסד ומנכ''ל ''לוחמים ללא גבולות'' (צילום: צילום פרטי)


המכנה המשותף של כל הפעילויות המתרחשות בארץ הוא עזרה לקהילה, בין שבשיפוצים ובעזרה לניצולי שואה וקשישים ובין שבחונכות במועדוניות ילדים. "כל מתנדב הופך להיות חונך פרטי של ילד למשך שבוע, וכשהוא מסיים מגיע חונך נוסף לעוד שבוע. וכך, חמש פעמים בשבוע וארבע שעות בכל יום, הילד מקבל מורה פרטי בעלות ששווה 7,000 שקלים בחודש. מדובר בהשקעה עצומה שמסייעת בצמצום פערים".

גם בתקופת הקורונה המיזם לא עמד מלכת, ובזמן שבתי הספר היו סגורים, הצליחו המתנדבים לסגור פערים אצל תלמידים מתקשים ששבו לבית הספר, לא רק בכוחות מחודשים אלא גם עם ציונים משודרגים: "אנחנו עושים מעין מבחן לפני תחילת הפעילות ואחרי סיומה. ונוכחנו לדעת שבחלק מהמקרים יש פערים של 20 נקודות בציונים. זו מתכונת נהדרת לצמצום פערים בלימודים כמעט באפס עלויות".

"מפעל הפיס החליט לפני כשלוש שנים להרחיב את יעדי הסיוע שלו לרשויות המקומיות", אומרת עירית בן מנחם, מנהלת מחלקת מבני פיס, אגף הקצאות ובקרת מבנים במפעל הפיס, "המטרה היא לאפשר מימון פעילויות מגוונות המסייעות לתושבים מבוגרים וילדים כאחד בתחומים שונים. אנחנו שמחים להיות שותפים לתוכנית משלחות הצעירים המחזקות את המרקם הקהילתי בפריפריה החברתית של ישראל".

צוות ''לוחמים ללא גבולות'' בפעולה (צילום: צילום פרטי)
צוות ''לוחמים ללא גבולות'' בפעולה (צילום: צילום פרטי)


העמותה קיבלה את שמה, "לוחמים ללא גבולות", כחלק ממאמץ הסברתי שכהן סבר שיסייע לתדמיתה של ישראל מעבר לים: "היה לי חשוב להראות את הפנים היפות של לוחמי צה"ל בעולם. שכל העולם יידע שאלה שנלחמים הם גם חלק מארגון ההתנדבות הגדול ביותר, שפועל בעשרות ארצות. וכל המתנדבים בו, המנהלים והרכזים הם בוגרי צה"ל. אבל כמובן שמתנדבים אצלנו גם חיילות וגם חיילים משוחררים מכל מיני יחידות. למען האמת אנחנו דואגים שבכל משלחת יהיה מספר שווה של נשים וגברים".

עד כמה היה לכם קל או קשה לשכנע אנשים לעזוב את התוכניות שלהם בחופשה הגדולה לשבועיים, למטרה הזו?
"האמת היא שלא היה קשה בכלל. וכיום, תשע שנים אחרי שהפרויקט הזה כבר רץ ובהצלחה, אנחנו נמצאים בביקוש גדול ומשמעותי הן בעולם והן בארץ עבור פרויקט 'בשביל ישראל'. בזכות הביקוש הזה אנחנו מגדילים בצורה מאוד דרמטית את היקפי הפעילות שלנו".

המתנדבים עוברים הכשרה מיוחדת?
"לא. אנחנו בוחרים אותם מראש, ועושים להם יום עיון מרוכז. המטרה היא לחלק אותם לקבוצות שחלקן עובדות בבתים אצל ניצולי שואה בבקרים, שיפוץ, ניקיון וכל מה שצריך, ואחר כך הם עוברים למועדוניות ילדים וחונכים אותם, מלמדים אותם חשבון ואנגלית ומשקיעים בהם זמן. במועדוניות של הרווחה, גיליתי שמאוד משמעותי לילד לפגוש פתאום לוחם שהיה סיירת דובדבן ולבלות איתו שבוע שלם. ישנם מקרים שבהם אותם ילדים ממשיכים להיות בקשר וואטסאפ עם החונכים שלהם, יש פה משהו שהוא מעבר לתגבור הלימודי".

ליאורה ורסולקר (27) הייתה שם משני צדי המתרס. בשנת 1996 היא עלתה עם משפחתה מהודו לישראל ועברה חבלי קליטה: "היה קשה להתאקלם, ההורים שלי עד היום למשל לא מדברים את השפה העברית".

ורסולקר מספרת שרק בזכות אמונה ודחיפה של מפקדיה בצבא ואנשים שליוו אותה לאורך הדרך היא הצליחה להשתלב בתפקידים משמעותיים בצבא ולצאת ללימודים גבוהים ולסיים את התואר הראשון: "אחרי שהשתחררתי רציתי לצאת לטיול הגדול ושמעתי על המשלחות של 'לוחמים ללא גבולות'. המחשבה הייתה להתנדב בארץ הולדתי הודו, מכיוון שאני דוברת השפה. אלא שאז החלטתי שאני מעדיפה דווקא לעשות את זה בארץ, בבית שאן, ולסגור מעגל עם הילדה שהייתי".

ורסולקר מספרת שהרגישה חיבור מיוחד לילדים במועדוניות: "היה חשוב לי לתת להם את האמונה והכוח שגם אם הם נמצאים במקום הזה, זה לא אומר שום דבר על המשך חייהם. מבחינתי, היה חשוב לי להראות להם את עצמי, ואיך מעזרה של אנשים טובים בדרך הצלחתי גם לעשות שירות משמעותי וגם להצליח בחיים".

היא מוסיפה שלכל חברי המשלחות שעוצרות לשבועיים באמצע הטיול בשביל ישראל, מדובר בחוויה משנת חיים: "לא רק לי, בגלל הסיפור האישי שלי, אלא גם חבריי למשלחת היו מאוד נרגשים מהתגובות של האנשים שסייענו להם. זה משהו שהולך איתך אחר כך כל החיים".

אתם בעצם נכנסים לחיים ולבתים של אנשים למשך שבועיים, איך מקבלים אתכם?
"זה מאוד מפתיע עד כמה שאנשים זקוקים לזה. אני רגילה לראות מקרים כאלה של מצוקה, אז ידעתי להכיל את זה, אבל ראיתי את ההתרגשות על פניהם של רבים מחברי המשלחת. היו אנשים שהגענו אליהם רק כדי לשבת ולדבר איתם. יש ניצולי שואה שאפילו לא יכלו להוריד את הזבל. זה קשה, זה נוגע ללב. אז אתה מגיע, ומכין להם אוכל, וקצת משפץ ומסדר להם את הבית. ואחר כך עובר למועדונית עם ילדים, משחק איתם, עושה איתם שיעורים בחשבון ובאנגלית וקצת מעביר להם את הזמן. יש הכרת תודה מאוד גדולה".

"הרבה ילדים מהמועדוניות מתקשרים אחרי שמסתיימת הפעילות. זה קשר שלפעמים נמשך הלאה לחיים. את רואה את השמחה, ובתור מישהי שהגיעה משם אני יכולה לומר לך שזה מאוד מחזק ילד, באמונה שלו בעצמו. בסוף, באת, השארת חותם כמעט באפס מאמץ. הקדשת שבועיים מחייך, מהטיול שלך, ועשית משהו שמישהו לא ישכח לעולם. וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש".