"אנחנו פה בישראל, ברוגע, ובמולדת שלנו מתרחש כזה דבר נורא", סאשה סימוננקו, 26, אשת מכירות, מקייב
"נולדתי בעיר זפוריז'יה. בחמש השנים האחרונות גרתי בקייב באזור שקרוב לבאבי יאר. עד שפרצה המלחמה עסקתי בתחום המכירות. היו לי חיים טובים. בדיוק ב־24 בפברואר הייתי צריכה לפתוח סניף חדש מטעם העבודה, אבל זה לא קרה".

"בשעה 5:30 בבוקר חברה שלי העירה אותי ואמרה שהיא שומעת פיצוצים. הייתי באותו זמן בדירה איתה ועם שני בחורים, חבר שלי וחבר שלה. הבנו שהחלה מלחמה. התחלנו לחשוב איך אפשר לצאת מהר מקייב. ניסינו למצוא מונית או לשכור רכב כדי להגיע ללבוב, אבל לא הצלחנו למצוא כלום. בסביבות הצהריים לקחנו איתנו כמה חפצים והחלטנו ללכת למקלט".

"לא מצאנו מקלט בקרבת מקום, אז תפסנו מונית כדי לנסוע להתחבא במטרו. בדרך שאלנו את הנהג אם אולי הוא מכיר מישהו שיהיה מוכן להסיע אותנו ללבוב. הוא הצליח לאתר מישהו והתחלנו בנסיעה. נסענו אני, חברה שלי, החבר שלה ממוצא הודי והחבר שלי, שהוא אוקראיני. אחרי נסיעה של שעות ארוכות השתכנו ליד לבוב במוטל קטן במטרה לחצות למחרת את הגבול. הבנו שהחבר שלי לא יוכל לחצות, כי הוא אזרח אוקראיני".

"הוא נשאר בלבוב, ואנחנו שלושתנו התחלנו בנסיעה למעבר הגבול עם פולין, מדיקה. היה פקק עצום, ובאיזשהו שלב הנהג סירב להמשיך. ירדנו מהרכב והלכנו 40 קילומטר ברגל. היה תור ענק. אמרו לנו שבתור הספציפי שאנחנו הגענו אליו, לא ייתנו לחבר של החברה לעבור כי הוא אזרח זר. הוא החליט להישאר באוקראינה. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. אני וחברה שלי נשארנו לבד. הצלחנו להגיע למעבר הגבול, היו שם מאות אנשים, היה מפחיד".

"נכנסנו לתור של נשים אוקראיניות, הכל היה מאוד אטי, כולם היו בפאניקה. ארבע שעות עמדנו על הרגליים, אישה אחת לידנו התעלפה. ראינו שהתור לא זז בכלל. החלטנו לנסות שוב ביום למחרת. בסופו של דבר, חברה שלי החליטה להישאר עם החבר שלה באוקראינה. באיזשהו שלב בחיי פגשתי בקייב בחור ישראלי, מוטי ברבי, והפכנו לחברים מאוד טובים. עוד לפני שהמלחמה פרצה בפועל, מוטי הזהיר אותי שתתחיל מלחמה".

"אני, כמו רבים אחרים, לא האמנתי. אבל הייתה לנו תוכנית שאם יקרה משהו, אגיע לישראל. כשהתחילה המלחמה, מוטי לקח את זה קשה. הוא היה איתי כל הזמן בקשר, כל הזמן עודד אותי. דרך מכרים קיבלתי טלפון של אישה שארגנה אוטובוס מלבוב לוורשה. עליתי על האוטובוס לבד ונסעתי. אחרי 12 שעות חצינו את הגבול לפולין. מוטי קישר ביני לבין עוד מכרה שלו בשם אנה, שברחה מאוקראינה לפולין. פגשתי אותה בפולין. הוא הזמין לנו מלון כדי שנוכל להעביר בו את הלילה וקנה לנו כרטיסי טיסה לישראל".

"ב־3 במרץ הגענו לישראל. היינו בשדה התעופה קרוב ל־12 שעות. מוטי הפקיד ערבות על שתינו. מאז אנחנו נמצאות בבאר שבע, בבית שבו מוטי גר עם המשפחה שלו. אמא שלו, סיגל, והמשפחה שלו מארחות אותנו מאוד יפה ודואגות לנו. באוקראינה נשארה המשפחה שלי: אמא, אחות וסבתא שנמצאות בזפוריז'יה. אבא שלי לוחם עכשיו בצבא. אני נמצאת בקשר עם החבר שלי וכמובן מתגעגעת. מוטי פשוט גיבור בשבילי ובשביל המשפחה שלי. הוא מאוד רצה שגם המשפחה שלי תגיע, אבל סבתא שלי מבוגרת והמעבר הזה קשה עבורה".

"מאוד קשה לי להאמין שזה המצב באוקראינה, שיש מלחמה. ישראל מאוד מוצאת חן בעיניי, אבל אני רוצה לחזור לאוקראינה, מאוד רוצה לחזור הביתה. בינתיים כמובן זה לא אפשרי. אני כל הזמן נמצאת בקשר עם ההורים שלי. בזפוריז'יה יחסית שקט לעומת מקומות אחרים, אבל המצב לא טוב. גם לבחורה שנמצאת איתי מאוד קשה. גם היא כל הזמן צופה בחדשות. יש מעין דיסוננס: אנחנו פה בישראל, ברוגע, ואילו במולדת שלנו מתרחש כזה דבר נורא. זה מאוד קשה להשאיר מאחור את החיים שלך: את המשפחה, החברים, העבודה. הכל נהרס, ואת לא יודעת אם מתישהו זה ישתקם. מאוד הייתי רוצה לחזור לאוקראינה ולעזור לבנות את המולדת שלי מחדש". 

סאשה סימומנקו (צילום: פרטי)סאשה סימומנקו (צילום: פרטי)

"מאוד מפחיד אותי שאולי לא יהיה לאן לחזור", יוליה רדובסקיה, 44, אחות, מקייב
"ב־24 בפברואר התעוררתי בשעה 5:20 מרעש של פיצוצים. אני גרה בפרברי קייב ועובדת במרכז קייב כאחות עם נשים שנמצאות בשמירת הריון. קפצתי מהרעש, הסתכלתי בחלון, היה בלגן, ראיתי אנשים רצים עם ילדים ועם מזוודות. הבנתי שקרה משהו. פתחתי את האינטרנט, הבנתי שהחלה מלחמה ושצריך לעשות משהו".

"התחלתי להתקשר לחברים, אמרו לי לא לנסוע לעבודה, אלא לנסות למצוא מקלט ולהיות שם. אספתי מסמכים ומזוודה קטנה ונשארתי בבית. כשהיו אזעקות, ירדתי למקלט. שני לילות ישנתי במקלט. היה מאוד לח שם, ילדים בוכים, היו גם בעלי חיים. היה מאוד מפחיד שם, ומבחינה פסיכולוגית נהיה לי מאוד קשה".

"הבנתי שעדיף שאשאר בבית. בהתחלה התחבאתי כמה ימים באמבטיה. אחר כך החלטתי שבמסדרון יהיה יותר טוב. הכנתי לעצמי מיטה במסדרון, וחמישה ימים חייתי במסדרון. אחר כך התחילו להתקשר אליי קרובי משפחה רחוקים מישראל, אולג מיטורייב ובתו אנה גורביץ'. הם ארגנו הכל, ובעזרתם הצלחתי לצאת מקייב. אנה קישרה אותי עם אנשים שארגנו אוטובוס שלוקח פליטים מקייב ללבוב ואחר כך חוצה את הגבול לפולין".

"ב־7 במרץ הגעתי לישראל. בשדה התעופה היינו 40 פליטים, לא נתנו לנו לצאת. הייתי בשדה התעופה 11 שעות. אולג הפקיד עליי ערבות. אני גרה עכשיו בדירה של אנה בנוף הגליל. באתי לפה בלי כלום. אנה והחברות שלה עזרו לי עם בגדים. ב־8 במרץ, יום האישה הבינלאומי, אח של אנה הביא לי זר פרחים. זה עשה לי קצת טוב על הלב".

"אני רווקה ללא ילדים. בקייב נשארה לי אחות עם שני ילדים. ההורים שלי כבר לא בחיים. אחותי נסעה עם בנה הקטן לזפוריז'יה, שם בטוח יותר. בעלה ובנה הגדול נשארו בקייב כדי לעזור במה שהם יכולים. אני מדברת עם אחותי בטלפון, כל היום אנחנו נמצאות בקשר. היא מספרת שמאוד קשה לה. את כל החיים שלי השארתי בקייב: את הבית שלי שאספתי פרוטה לפרוטה כדי לשפץ אותו, את העבודה האהובה שלי שעבדתי בה 20 שנים, את החברים שלי. זה נורא להשאיר הכל מאחור. זו התרוקנות נפשית טוטאלית. את כל החיים שלי בניתי בקייב, והכל נהרס. נולדתי בקייב, זו העיר האהובה שלי".

"עכשיו, כשאני אצל אנה, קצת יותר קל לי על הלב. כאן רגוע, קצת נרגעתי, אבל אני כל הזמן מסתכלת בחדשות על אוקראינה, על קייב, בוכה, והכל מאוד מצער וקשה. אני מאוד מתגעגעת לקייב, מאחלת שכבר יגידו שאפשר לחזור לשם. מאוד מפחיד אותי שאולי לא יהיה לאן לחזור".

"בישראל אסור לי לעבוד, אז אני יושבת אצל אנה בבית. כשאנה הייתה פנויה, נסענו קצת לטייל לראות את העיר, יצאנו עם חברות שלה לקפה. לאנה יש שני ילדים, אז במה שאני יכולה - אני עוזרת לה בבית. אנה דואגת לי לכל, אבל אני מחכה לחזור לאוקראינה. אני מתפללת שהכל יסתיים במהרה ואוכל לחזור למולדת שלי. אני רוצה שקייב האהובה שלי תהיה חופשייה ושהכל יחזור להיות בסדר". 

יוליה רדובסקיה (צילום: פרטי)יוליה רדובסקיה (צילום: פרטי)

"לילדים אמרתי שנסענו לבקר את המשפחה ושעוד מעט נחזור", טניה קומן, 27, מצ'רנוביץ
"לא האמנו שבאמת תתחיל מלחמה. כשרוסיה פלשה לאוקראינה, כולם היו בהלם ומאוד נבהלו. התחלנו לשמוע אזעקות, התחבאנו במרתף עם הילדים. יש לי שתי בנות: ילדה בגיל 7 ותינוקת בת חמישה חודשים. הילדות נהיו מאוד מפוחדות, כל הזמן בכו. בצ'רנוביץ היו אזעקות, לא יריות, אבל בטלוויזיה ראינו הפגזות ויריות. המצב מאוד הפחיד אותנו. אמא שלי גרה עם בעלה ברמת גן, אז החלטנו לבוא לישראל ולחזור לאוקראינה כשהמצב יירגע".

"לקחנו איתנו רק כמה בגדים. בעלי הסיע אותנו עד הגבול הרומני, ושם עזרו לנו. לקחו אותנו לאוטובוס שהסיע אותנו לשדה התעופה בבוקרשט, ומשם הגענו לארץ. ראינו המון אנשים בוכים בגבול; אנשים שהלב שלהם כואב לעזוב את המולדת. אף אחד לא רוצה לעזוב את המולדת שלו. גם לי היה מאוד קשה לעזוב את המולדת שלי, אבל אני מבינה שבישראל יש לי סיכוי לשרוד, להציל את הילדות שלי. זה העיקר".

טניה קומן (צילום: פרטי)טניה קומן (צילום: פרטי)

"בעלי לא יכול היה לצאת מאוקראינה, גם כי הוא בגיל גיוס וגם מפני שיש לו אח נכה שהוא עוזר לו. היה לי מאוד קשה לעזוב את הבעל, היו הרבה דמעות. כולנו מאוד בכינו. אני מתכתבת איתו בטלפון. הוא מספר ששם מאוד מפחיד עכשיו, אבל הוא מאושר שאנחנו נמצאות במקום בטוח".

"ב־9 במרץ הגעתי לארץ עם הילדות ועם אחותי בת ה־18. שי כהן מארגון 'הברית הישראלית' סייע לנו בכניסה לארץ. היה מאוד קשה בשדה התעופה, היינו שם מתשע בבוקר עד חמש בצהריים, הילדות בכו. אבל הכי חשוב שכבר הגענו לכאן ושאנחנו יכולות לישון בשקט. עכשיו כולנו בבית של אמא. לא ראינו אותה שש שנים. שמחתי מאוד לראות את אמא שלי. כשהחלה המלחמה, אמא אפילו רצתה לנסוע אלינו לשם. היא מאוד בכתה, מאוד לקחה ללב, אבל החלטנו שנבוא לישראל".

"אני מסתכלת בחדשות, זה מפחיד, הלב כואב, אני כל הזמן בוכה. אני מאמינה שזה מתישהו יסתיים, אבל אנחנו לא יודעים מתי. אנחנו מאוד מצפים שהמלחמה תסתיים ונחזור הביתה. לילדות אמרתי שנסענו לבקר את המשפחה ושעוד מעט נחזור. הילדה הבוגרת מבינה כמובן שיש עכשיו מלחמה. אני אומרת לה שיהיה בסדר, שעוד מעט נחזור. היא מאוד מתגעגעת לאבא שלה, בוכה כל הזמן. הבעל של אמא מאוד מנסה לעזור, הביא לילדה המון צעצועים. רוב היום אני יושבת עם הילדות בבית, ולפעמים יוצאת קצת החוצה להתרענן. אחותי, שהגיעה איתנו, ממשיכה ללמוד באוניברסיטה דרך האינטרנט".

"בישראל מאוד יפה, מאוד מוצא חן בעינינו, אבל אנחנו רוצות לחזור הביתה ומקוות שיהיה בסדר. יש לנו בית באוקראינה, אנחנו אוהבות את המדינה שלנו ומאוד רוצות לחזור אליה. אין כמו בבית".