"בשבילי, לראות את המלחמה באוקראינה, זה להתמודד עם המלחמה שלי שוב", אומר נחום קליין, המוגדר פוסט־טראומטי כתוצאה מהלם קרב. “הכל חוזר אליי. אני מרגיש שוב בתוך החמ"ל ליד הקשר, או בנגמ"ש בעזה תחת אש".
קליין, בן 27, מתל אביב, נולד וגדל ביישוב פסגות ליד ירושלים ורמאללה. במבצע צוק איתן, לאחר ארבעה חודשי שירות בלבד, הגיע לעזה עם יחידת השריון שבה שירת.
בחודש האחרון, עם פרוץ המלחמה באוקראינה, המראות הקשים בחדשות וברשתות החזירו אותו למראות, לריחות ולתחושות הקשות מתקופת הלחימה שם. “המלחמה שם זורקת אותי לעזה, לחדר קשר, לנסיעות, לנגמ"ש, למשמרות, לטיפול במ"פ שחטף הלם קרב קשה ונאלצתי לתפקד במקומו כשלא ידעתי כלום", הוא מספר.
“זה גורם לי להרבה הסתגרות, להימנעות מהשתתפות בשיחות או להיות ברשתות החברתיות. יש לי פשוט קושי להכיל את זה, קושי להירדם, בכי, ואין לי את הפניות לזה כרגע כי אני צריך לתפקד. כל מה שאני רוצה זה להישאר במיטה ולעשות כאילו כלום מזה לא קורה, ומצד שני צריכים אותי, ויש עולם בחוץ. אני חווה לחץ חזק בחזה, שאני חווה גם עכשיו בשיחה, כשאני מדבר על זה, קוצר נשימה, ותחושת בדידות עצומה למרות שאני מוקף באנשים".
"כאילו רק אני נמצא בעולם עם הנגמ"ש והקשר ורעש הטנקים וכל העומס הזה. לפעמים אני בעוררות יתר, מרגיש תזזיתיות, הולך וחוזר בחדר. מאז שהחלה המלחמה באוקראינה, נמנעתי מלצפות בחדשות. אבל אני נתקל בזה בעבודה ובסביבה. אני משתדל לברוח מכל התמונות והדיווחים. הכל מציף אותי חושית, וזה משהו שאני הולך איתו כבר חודש".
איך זה מתבטא בשגרה שלך?
“הייתי בסוף השבוע בסדנה, והתנגן שם שיר עם המילים LIVE AND LET LIVE. זה זרק אותי מיד למלחמה באוקראינה, ומשם לצוק איתן. אז החלה הידרדרות מהירה והתחלתי להתפרק. בכיתי את נשמתי. במשך שבועיים של מלחמה החזקתי את זה פנימה, אבל בסדנה הכל צף כי זה היה מקום בטוח ומכיל, שבו נוח להוציא החוצה. בנסיעה חזרה הביתה פתאום חוויתי את עצמי בתוך הנגמ"ש, וכל הנסיעה הפכה להיות תסריט בשידור חי של נסיעה בשטח אש, על כל המשתמע מזה. מאז אני בעצם חי כבר כמה ימים שוב בעזה, שוב בנגמ"ש ושוב בצוק איתן. פתאום אני נוסע בדרכים שנסעתי בהן המון פעמים, ומרגיש שהן לא בטוחות".
על פי נתוני קווי הסיוע של עמותת נט"ל, לאחר יותר משלושה שבועות של לחימה באוקראינה, מסתמנת עלייה של 80% בפניות לקו הסיוע מאז פרוץ המלחמה. כמו כן, חלה עלייה של 57% בפניות על רקע צבאי, ועלייה של 74% בפניות של אזרחים שסובלים מחרדה עקב המלחמה. בסך הכל, מאז פרוץ המלחמה, התקבלו בקו הסיוע למעלה מ־1,200 שיחות מאזרחים ולוחמים לשעבר המתמודדים עם פוסט־טראומה.
“למתמודדים עם פוסט־טראומה, כל גירוי מהווה טריגר ומחזיר אותם לחוויות הלחימה שלהם", אומרת סגנית מנהלת קו הסיוע בנט"ל, ד"ר נירה קפלנסקי. "יש לנו לא מעט פניות של אנשים שסיימו טיפול בעבר וכעת מבקשים לחזור, לצד כאלה שמעולם לא טיפלו בפוסט־טראומה ומבקשים בפעם הראשונה עזרה כי המראות של מה שקורה ברחובות אוקראינה מחזירים אותם אחורנית למה שהם חוו".
עבור קליין, הטריגר של המלחמה באוקראינה חזק יותר אפילו מעוד סבב לחימה בארץ. כיום הוא מטופל ומקבל עזרה גם באמצעות נט"ל. “כשאני חושב על אוקראינה, אני רואה את החיילים ביישוב שלי בילדות שמתרגלים זריקת רימון ברחבת בית הכנסת; השילוב בין האזרחי לצבאי, המלחמה שליד הבית. יש אמירה שלפיה כל חייל צריך להתנהג כאילו גורל המערכה בידיו. זו ההרגשה בימים אלה, שאני לבד והכל עליי. כל המלחמה הזאת עליי. גורל המערכות האלו בידי, וכל המשקל הזה על החזה שלי. ואז אני מתפרק".
מה עוזר בהתמודדות?
“יש תמיכה עוטפת מהעמותה, והרבה אנשים רגישים וקשובים. כל פוסט־טראומטי מתמודד עם קונפליקט - מצד אחד הטראומה גורמת לך להתבודד, ומצד שני מה שעוזר הוא לתקשר ולדבר את זה ולצאת מהלופ. אם יש לי מסר לאחרים במצבי, הוא להרים את הטלפון ולא להיות לבד בתוך זה".
תודעת אסון
רמי יולזרי, בן 59 מנס ציונה, מכנה עצמו “בוגר טראומת מלחמת לבנון הראשונה". הוא נפצע בקיץ 1983 בגזרה המזרחית בלבנון, אך אובחן כפוסט־טראומטי רק לאחר שמונה שנים. “פוסט־טראומה זה קצת כמו לחיות ליד הר געש פעיל", הוא אומר.
“אחת לכמה זמן זה מתפרץ, ולוקח זמן להבין את זה. אני בטיפול תרופתי ומקיים שיחות ומצבי יחסית טוב, אבל התפרצות היא תמיד שילוב של מעגל פנימי וחיצוני שמעורר טריגר. אתה לומד לצמצם את הגלים, והניסיון עושה את שלו. כל מסוק בשמיים, כל רעש, מחזירים אותך לאזור מלחמה. אלה טריגרים, ואתה מגיב לא תמיד במודע. בתקופה האחרונה, רבים מאיתנו דרוכים רוב הזמן, והעוררות הזאת עלולה להחזיר לדריכות של שדה הקרב, ואז גם התגובות בהתאם".
עבור אדם פוסט־טראומטי, טריגר יכול להיות תמונה, צליל או ריח, והתפרצות בעקבותיו עלולה לגרום לדריכות ועצבנות במקרה הקל, ועד התקפי חרדה ופלאשבקים ברמות הגבוהות יותר.
“אתה חוזר מהמלחמה, והמלחמה חוזרת איתך הביתה", ממשיך יולזרי. “ואז החיים נתפסים כשדה קרב והכל סכנה. יכול להיות שעקפו אותך בתור בסופר, ומבחינתך, כאילו התקיפו אותך עכשיו. הטריגר מאוד תלוי באדם ובאופי החוויה. אם אני רואה בטלוויזיה משהו שמזכיר לי אירוע מבחינת מאפיינים, זה יכול להפיל אותי. ככל שהאירוע קרוב ודומה, זה ישפיע יותר. אוקראינה היא טריגר עבור לוחמים רבים לשעבר: ההרס, הטנקים ברחובות והעיסוק התקשורתי הרחב. ככל שזה נמשך, זה משפיע יותר. אתה רואה בפייסבוק ובטיקטוק סיקורים ללא פילטר. הכל עובר לגולשים בשידור חי בלי בקרה, וזה יכול להיות מאוד טריגרי. כולם מדברים על זה, וזה הופך את זה ליותר קשה בהרבה".
מה אתה חווה מול המראות הללו?
“אתה מרגיש את זה בגוף. אתה רואה חדשות ואומר לעצמך: אין לי חיבור לשם, אבל אתה מרגיש בגוף מתח בשרירים, עוררות ורגישות לרעש. להרבה אנשים יש את הצורך להתעדכן בחדשות, וזה גורם להצפה רגשית, שבלי שתשים לב - מחזירה אותך לזירה. ברציונל אתה אומר לעצמך: זה לא שלי ולא קשור אליי, אבל זה משפיע במכלול. אם ראיתי תמונות של גופות חיילים, זה עלול לעורר אצלי התקפי חרדה או סיוטים. אם ראיתי תמונות מלחמה בחדשות, בלילה יעלו תמונות המלחמה שלי וזה יביא איתו סיוטים. מחסור בשינה הוא אחד הדברים הכי קשים. קשה מאוד לתפקד ולא בא לך לצאת מהבית. אני יחסית יודע לווסת, אבל עד גבול מסוים, כי זה יכול להיות חזק ממני. צריך לזכור שזו מלחמה מאוד מסוקרת. אני יודע מה מפעיל אותי, אז אני נזהר".
מה עוזר לך בימים אלו?
“אני לא צורך כמעט חדשות ולא נכנס כמעט לפייסבוק ומשתדל להפנות תשומת לב לדברים אחרים. כשהחלו להגיע שידורים של בתים הרוסים וטנקים שרופים, אלו מראות שהכרתי משדות הקרב הפרטיים שלי. משם התפרצות יכולה בהחלט לקרות ולהידרדר, הכל תלוי בכמה אתה מטופל. אי אפשר להימנע מהכל כי אנחנו לא בעולם סטרילי, ולכן כל כך קשה להיות פוסט־טראומטי כי היום זו אוקראינה, ומחר זו תקרית בעזה. כפוסט־טראומטיים יש לנו תודעת אסון. אנו חשים שמשהו רע עומד לקרות, ואז באה מלחמה באוקראינה, וזו סוג של נבואה שמגשימה את עצמה".
לחזור למציאות
חלק לא מבוטל מהפניות לנט"ל מגיע מישראלים יוצאי אוקראינה, ששירתו ונפגעו בצה"ל, ולחלקם יש עדיין בני משפחה באזורי הקרב. רוב הפניות עוסקות בתחושות חרדה ובניסיונות לברר מידע על קרובים. קווי הסיוע של נט"ל ושל עמותות אחרות מציעים מענה מיידי, ייעוץ והכוונה בחירום, ואם יש צורך, אף התערבות עמוקה יותר בהמשך.
“אי אפשר לחמוק מהמראות באוקראינה, זו מלחמה מאוד מצולמת, ואנחנו חשופים מאוד", אומר מאור מינץ, מנכ"ל עמותת “לא מפקירים פצועים בשטח". “שומעים אזעקות, קולות פיצוץ, יש שידורים ישירים. זה נפיץ, וברגע אחד עלול לעורר התפרצות. יש נפגעי טראומה שעבורם מראות הפליטים והרכבים הצבאיים מהווים טריגר. אנחנו רואים אצל מתמודדים יוצאי רוסיה ואוקראינה רגישות גדולה יותר באופן טבעי. כל סוג של עיסוק אינטנסיבי בתקשורת בלחימה, בין שהיא בארץ ובין שהיא רחוק מכאן, עלול להציף בחזרה רגשות מהרגע הטראומטי עד כדי התקף פוסט־טראומטי".
מה אתם שומעים מהפונים אליכם?
“שהמלחמה מציפה בהם דברים. התפקיד הראשון שלנו הוא להיות אוזן קשבת. בקבוצת הוואטסאפ שלנו יש פעילות גם בשתיים בלילה, כשמישהו שולח הודעה ומבקש לשוחח. לפעמים אדם צופה בטלוויזיה, ויש זום על תותחים באוקראינה, והוא חווה ניתוק מהסלון בביתו. הצלילים מחזירים אותו לשריקה מעל ראשו, והוא רק חושב איפה להתחבא, איפה השוחה ואיפה הנשק. המבט שלו יכול להפוך למזוגג או שהוא לפתע נצמד לפינת החדר או מתחפר בספה וצועק דברים מהאירוע".
"מי שנמצא איתו - צריך למשוך אותו בחזרה למציאות שהוא נמצא בה, למשל לקרוא לו בשמו ולהרגיע אותו שהוא בבית. בתקופה זו, אנחנו רואים יותר קושי גם אצל אנשים שמנהלים סדר יום נורמטיבי. חשוב לי לקרוא לכל מי שמרגיש דחק או חרדה סביב אירועי המלחמה באוקראינה וסובל מהתקפי זעם וביעותי לילה: פנו לקווי הסיוע של נט"ל, לאגף השיקום ולעמותות וארגונים. השתמשו במענים הקיימים ובואו לקבל עזרה".
לפניות לקו הסיוע של נט"ל: 1-800-363-363.