אברהם חכימי (87), דייר בבית האבות "עמל טבריה" מקבוצת "עמל ומעבר" הוא אחד ממאות ילדי טהרן, יתומים מזוועות השואה, אותם קיבצו בטהרן בתוך מחנה גדול והם נקראו "ילדי טהרן". מדובר בילדים יהודיים מפולין, שברחו עם משפחותיהם בפרוץ מלחמת העולם השנייה אל החבלים המזרחיים של פולין, שנתפסו על ידי הצבא האדום. ולאחר מכן, לאחר בחסות הצבא הבריטי, הגיעו לטהרן.

בשנת 1942 הקימה הסוכנות היהודית בטהראן באיראן מחנה לילדי הקבוצה שנקרא "בית הילד היהודי", וריכזה בו 719 ילדים. בינואר 1943, לאחר שהסוכנות היהודית השיגה רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) משלטונות המנדט ואונייה מהרשויות באיראן, היא ארגנה את עלייתם לארץ ישראל. מרביתם הגיעו דרך ירדן וחלק אחר בדרך הים מקראצ'י (אז בהודו הבריטית) לפורט סעיד שבמצרים ומשם ברכבת לעתלית, ב-18 בפברואר 1943.

חכימי נזכר בשיחה איתו כי לעליית הילדים לארץ מטהרן עזר משה הלל שהיה איש ציבור ולימים חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. הוא מספר כי להלל היה עוזר אמיד מאד שהיה משחד פקידים מהמשטר הפרסי כדי שיאשרו את עליית הילדים לארץ ישראל. 

אז איך הצלחתם להיחלץ?
"את הילדים היו מבריחים אחד אחד לשדה התעופה. בעלייה למטוס היה האיש האמיד, העוזר של הלל, משחד את אנשי המשטרה החשאית הפרסית כדי שלא יעצרו אותנו בעלייה למטוס והם עקבו אחרינו עד שהמטוס המריא כדי להיות בטוחים". 

ואז הגעתם לארץ?
"נכון. כשהגענו לארץ שמו אותנו במחנה מעפילים שנקרא "שער העלייה" ליד עתלית. כל שני ילדים חולקו למשפחות בכרמל שארחו אותנו. זאת עד שהתפנה מקום שנקרא סטלה מאריס, שהחיילים הבריטים היו שם בעבר ולאחר מספר חודשים פינו את כולנו לפרדס חנה. הגענו לארץ בתאריך ה' באייר 1948, היום שבן גוריון הכריז על מדינת ישראל. ברחובות רקדו הורה, ריקוד שלא ידענו את המשמעות שלו, אבל אהבנו מאוד את השמחה שהייתה במדינה".

חכימי גם נלחם במלחמות ישראל. אחרי מלחמת סיני בשנת 1956 הוא גם נטל חלק פעיל כטנקיסט במלחמת ששת הימים בשנת 1967. "אנחנו היינו הפלוגה שפרצה את שערי העיר העתיקה עם טנק שרמן. במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 שירתתי שמונה חודשים ברמת הגולן, בגדוד 77 גם כן בתור טנקיסט. המפקד שלי היה אביגדור קהלני. לאחר המלחמה, ולבקשתו של קהלני, התבקשתי להקים גן אנדרטה לזכר הנופלים והייתי ממונה לדאוג על הגן שנמצא בעמק הבכא, מקום הקרב הגדול במלחמה, כדי שיפרח. לטפח אותו וכל פעם לשתול בו פרחים חדשים", סיפר. 

"במלחמת לבנון, מלחמת שלום הגליל, בשנת 1982 הייתי שוב בחטיבה חטיבה 7. נשלחנו לפתוח את הצירים לצבא שיבואו אחרינו. לאחר שיחרורי מהצבא המשכתי לדאוג לאנדרטה ולגן שיפרח ושיבואו אנשים לטייל למקום מוצל ויפה. בשנת 2006 ביקשתי להמשיך לתרום למדינה ולהתנדב, אבל לא הסכימו בשל גילי המתקדם", הוסיף. 

איזה רגשות עולים אצלך לקראת יום השואה, לקראת יום העצמאות, הרי עלית ביום שבו הוכרזה המדינה? 
"השבוע של יום השואה מזכיר לי את כל סיפורי ילדי השואה שסיפרו את כל מה שעבר עליהם. זה מציף אותי בהתרגשות מרובה ובהזדהות עם אותם ילדים. ובכל זאת, שבוע לאחר מכן, יום העצמאות ממלא אותי בגאווה עצומה. אני נזכר בהכרזת המדינה ההתרגשות לראות את הדגלים שהתנופפו ואנחנו לא ידענו מה זה. לא אשכח את קבלת הפנים שעשו לנו, את הביקור של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון בקיבוץ עין חרוד ואת התודה שלו על זה שהגענו לארץ. הוא התרגש מאוד כששמע מהמדריכים שאנחנו 'ילדי טהרן'".