חתונתם של אווה (חווה) האן וינדה (שלמה) קאופמן בפראג, צ'כוסלובקיה, 1942
אמא שלי נולדה בפראג ב־1921", מספרת נעמי הלוי, בתה של אווה האן מנישואיה השניים. "היא וינדה קאופמן היו חברים בתנועת נוער ונהיו זוג. כשאמא וינדה הבינו שהזמנים נהיו קשים, הם החליטו להתחתן. החתונה התקיימה בפראג, כבר עם הטלאי הצהוב על הבגד. אחרי החתונה שניהם הסתתרו ושלחו חבילות לגטו טרזין, לשם נשלחו רוב בני משפחותיהם. הם עצמם גורשו לגטו ב־1943, ברכבת השילוחים האחרונה. בגטו הם עוד הספיקו לפגוש את בני משפחותיהם.
"לאחר שנה ינדה גורש למחנה ליד דכאו, שם נרצח. אמא שלי נשארה בטרזין, עבדה בתפירה ובתיקון של מדי חיילים גרמנים וכך ניצלה. משפחתה נשלחה לאושוויץ ולבירקנאו. אמא לא ידעה מה עלה בגורל יקיריה. כשהצבא האדום שחרר את הגטו, היא הגיעה לפראג והתחילה לחפש את בני משפחתה. היא מצאה את אחותה הבכורה, ובאיזשהו שלב קיבלה הודעה רשמית שבעלה לא בחיים. בפראג אמא פגשה את אבי, דוד גולדשטיין, שהיה פרטיזן במרד הסלובקי. גם אבא היה מאורס, וארוסתו נספתה.
"אמא ואבא עלו ארצה כזוג נשוי ב־1947, ונולדו להם שלושה ילדים: גדי ז"ל, אני, ואחי התאום יפתח. לאמא, שנפטרה לפני שלוש שנים, הייתה קופסה מעץ שבה היא שמרה כל מיני תמונות מהגטו. את התמונות האלה ראיתי רק אחרי שאבי נפטר. היא מעולם לא דיברה על כך. ביום האחרון של השבעה היא הושיבה אותי לידה ואמרה: 'עכשיו אני רוצה להראות לך'. היא הראתה לי את תמונות החתונה שהיו בתיבת העץ. בתיבה הזאת מצאנו גם את טבעת הנישואים שהיא קיבלה מינדה, ששמו חקוק עליה".
חתונתם של רות בז'וסקי ומאיר קלקה בגטו צ'נסטוחובה, פולין, 1942
היו שמועות שזוגות נשואים לא שולחים להשמדה, ולכן כנראה הורי ההורים שלי, שהכירו עוד לפני המלחמה, חשבו שאם ילדיהם יתחתנו, אז מצבם יהיה יותר טוב", מספרת הדסה אקשטיין, בתם של רות בז'וסקי ומאיר קלקה. "ההורים שלי, שהיו מצ'נסטוחובה בפולין, התחתנו בגטו. הגרמנים שלחו אותם לעבוד בקונצרן חימוש גרמני, שהיה סמוך לגטו, ולכן הם לא שולחו במהלך האקציות.
"באחת האקציות שלחו את אבא שלי לצד של אלה שילכו לעבוד, ואילו את אמא שלחו לצד של אלה שאמורים להישלח לטרבלינקה. אמא סיפרה שהיא לא יודעת מאיפה היה לה האומץ לצאת מהשורה ולגשת לאיזה נאצי. הייתה לה תמונה מהחתונה, היא הראתה לו אותה, והוא סימן לה ללכת עם אלה שהולכים לעבוד. המשפחות של ההורים שלי נשלחו לטרבלינקה. רק אחותו של אבא שרדה.
"באיזשהו שלב הוריי החליטו לברוח. במרץ 1943 הם הצליחו לממש את תוכניתם בעזרת נהג פולני שהכיר את המשפחה קודם. במשך כשנתיים הם עברו ממקום מסתור אחד למשנהו, כשהם נתונים לסכנות יומיומיות מצדם של הגרמנים ושל איכרי הסביבה. הם התחבאו באסם וברפת אצל שתי משפחות פולניות. אחרי המלחמה הם עברו לגרמניה, היו במחנה עקורים. אחי, יעקב קלקה, נולד ב־1946, והוריי עלו ארצה בפסח 1949.
אני נולדתי בארץ שנה לאחר מכן. בגיל יחסית מאוחר שאלתי את אבא כיצד התמונה של החתונה ותמונות נוספות מאותה תקופה נשמרו. אבא סיפר לי שהוא והאחים שלו החביאו את התמונות האלה מתחת לעץ אלון ואמרו שמי שיישאר בחיים, יבוא לחפש אותן. זה היה אבא שלי".
חתונתם של לילי (אדל) הרמן ובלה (שמואל) קליין בבודפשט, הונגריה, 1944
זמן קצר לפני החתונה אבי חזר מעבודות כפייה ברוסיה ואוקראינה", מספרת יהודית שפיצר, בתם של לילי הרמן ובלה קליין. "ההורים הכירו עוד לפני כן והתכתבו. יש לי אפילו גלויות מדהימות עם ציורים שאבי שלח לאמי מעבודות הכפייה. הם התארסו בחודש מרץ 1944. באירוסים השתתפה גם המשפחה המורחבת שהגיעה מערי השדה.
"זמן קצר לאחר מכן, הקרובים מערי השדה נשלחו למחנות. החתונה עצמה התקיימה בל"ג בעומר, מאי 1944, בחצר בית כנסת בבודפשט. בתמונה רואים את החתן והכלה עם ההורים, האחים והאחיות משני הצדדים, שהצליחו להתקבץ לאירוע. כולם עונדים את הטלאי הצהוב כמתחייב באותה תקופה. זו המשפחה המצומצמת שנשארה בבודפשט, ובסופו של דבר גם שרדה את השואה. היה טווח של שעתיים שבהן היה מותר להם לצאת מהבית.
"אמא לקחה את שמלת הכלה שבעצמה תפרה, שמה במזוודה, והתלבשה בחדר הקטן של בית הכנסת. בחצר בית הכנסת הייתה החופה. אחרי זה הם חזרו לבית שבו התגוררו, והייתה סעודת חתונה סמלית. חתונה בתקופה כל כך קשה הוכיחה את התקווה שהייתה בלבם. אחרי החתונה הם נשארו בבודפשט, התחבאו בבתים מוגנים, וגם השיגו אשרות של ראול ולנברג. אני ואחי, יצחק קליין, נולדנו בבודפשט. במרץ 1957 המשפחה עלתה ארצה והגשימה חלום".
חתונתם של הלה דקס ושמעון קלוש בחאודה, הולנד, 1941
התמונה הזו צולמה בבית כנסת בעיר חאודה, כשהולנד הייתה כבר תחת הכיבוש הנאצי. זו הייתה החופה האחרונה בעיר, כיוון שמיד אחר כך נחקק חוק האוסר על קיום טקסים יהודיים", מספרת זהבה בנדור, בתה של הלה דקס מנישואיה השניים. "אמא נולדה בעיר לבוב (אז בפולין) והגיעה להולנד בעקבות אחותה. שם היא הכירה את שמעון קלוש, יליד הונגריה.
"הם גרו בהאג, אבל את טקס החופה ערכו ביולי 1941 בחאודה. לאחר מכן ערכו טקס אזרחי בעיר דן בוס. אמא נשארה בדן בוס והסתתרה שם, ואילו בעלה הצטרף למתחרת בהאג. בהמשך אמא עברה להסתתר בבית החולים הפסיכיאטרי בהאג, אך בדצמבר 1942 הוסגרה לשלטונות ונשלחה למחנה וסטרבורק, שם הייתה במשך שנה. משם הועברה למחנה הריכוז ראוונסבריק בגרמניה. היא שוחררה לקראת סוף המלחמה בעקבות פועלו של הרוזן השוודי פולקה ברנדוט.
"שמעון, בעלה, שהיה חבר במחתרת ההולנדית, הוסגר בסופו של דבר לגרמנים. הוא נכלא בבית כלא בהאג בשנת 1944, משם הועבר למחנה וסטרבורק, ולאחר מכן למחנות אושוויץ, שטוטהוף ואכטרדינגן, משם כבר לא חזר. אחרי המלחמה אמא חזרה להולנד. שנים היא ניסתה לחפש את בעלה, וכל הזמן קיבלה תשובה: 'לא ידוע'.
"אמא התחתנה בשנית עם אבי, יוסף ברנשטיין, ניצול אושוויץ, שאיבד בשואה את רעייתו ובנו. אני ואחותי פאני נולדנו בהאג. ההורים נשארו עד יום מותם בהאג, אמרו שעברו יותר מדי ולא יכולים לעמוד בעוד מעבר. ב־2005 בעלי קרא עיתון וראה ידיעה שלפיה מצאו בגרמניה קבר אחים, והייתה גם רשימה של שמות. השם של שמעון קלוש היה ביניהם. רק אז אמא ידעה בוודאות מה עלה בגורלו, אבל אמרה: 'זה מאוחר מדי'".
"חיבור בין שני אנשים בצל נסיבות החיים הקשות הפך לעתים לאי של יציבות"
בתקופת השואה נערכו לא מעט חתונות. הן התקיימו בארצות הכבושות, במסתור, בגטאות ובמחנות הריכוז והעבודה השונים", מספרת רינת הריס־פביס, מנהלת מחלקת תערוכות ניידות במוזיאון יד ושם, שבדקה במסגרת לימודי מוזיאולוגיה חומרים הקשורים בחתונות במהלך השואה ואחריה.
"בדקתי את הסיבות שבגללן אנשים התחתנו במהלך השואה. מדוע בתקופת מצור ורעב, תקופה שבה גזירות רדפו אחת את השנייה, כאשר המוות מאיים ואיש אינו יודע מה ילד יום, חשו אנשים בצורך להינשא", היא מספרת. "מצאתי שהרצון להינשא ולקיים טקס נבע מכמה סיבות. לעתים רגשיות, כמו למשל זוגות שהתחתנו מאהבה שאינה תלויה בדבר; לעתים ענייניות לחלוטין, כמו למשל להינצל ממוות, ולעתים מדובר בשילוב בין השניים.
"המניעים הבסיסיים שהניעו את אנשים להתחתן בתקופת השואה לא היו שונים במהותם ממה שקורה בימינו, אבל בשואה המניע שמוגדר כתועלת - במקרה הזה לערוך את החתונה כדי לקבל תוספת מזון או לקבל חדרון זעיר או להציל חיים - היה מאוד מועצם. כך למשל, בזמן השילוחים, מי שהיה לו כרטיס עבודה, במקרים מסוימים יכול היה גם להציל את בת הזוג שלו.
"בארצות הכבושות גברים רבים התחתנו כי גברים נשואים לעתים לא נשלחו לעבודות במחנות כפייה, ובמקרה הזה דווקא הנשים סיפקו הגנה לגבר. היו גם מקרים שבהם נשים מאוד צעירות נישאו לגברים מבוגרים שהיו להם מעמד וזכויות יתר בגטו".
מי היו המתחתנים בדרך כלל?
"חבר'ה צעירים שחלקים מהמשפחה שלהם התחילו להיעלם, חלק מתו בגטאות בגלל התנאים הקשים, והם נשארו לבד וחיפשו זוגיות על מנת לבנות משפחה אחרת, להרגיש קרבה למישהו, לא להיות לבד. אנשים נקשרו זה לזה גם מתוך חיפוש נחמה וחברה. חיבור בין שני אנשים בצל נסיבות החיים הקשות הפך לעתים לאי של יציבות, קרן אור קטנה במצב של אי־ודאות. למשל, יש עדויות מגטו לודג' על חתונה שבה התחתנו במקביל שבעה זוגות, שרקדו לצלילי מפוחית וכינור, מה שהעניק לזוגות רגע של שכחה".