לפני שנה, ב־11 במאי 2021, יממה לאחר שהחל מבצע "שומר החומות", הייתה יוליה זלוטסקי בדרכה לעבודתה כמטפלת סיעודית כאשר נפגעה באורח אנוש מרקטה שנורתה מרצועת עזה ופגעה בסמוך לאוטובוס ברחוב סוקולוב בחולון. במשך שלושה חודשים הייתה זלוטסקי מאושפזת בטיפול נמרץ במרכז הרפואי וולפסון, כשהיא מורדמת ומונשמת.

רגלה השמאלית נכרתה כתוצאה מהפגיעה, ובהמשך היא עברה תקופת שיקום של כארבעה חודשים בבית החולים תל השומר. רק בדצמבר האחרון חזרה סוף־סוף זלוטסקי, 45, לביתה בחולון, שם היא מתגוררת עם בתה סוזנה ועם הוריה המבוגרים ולדימיר ולריסה. "אני זוכרת הכל", היא אומרת כעת. "זוכרת את הפיצוץ, זוכרת שאני על הרצפה, כולי דם. רציתי לקום, אבל לא יכולתי. היה מאוד מפחיד באותו רגע שבו הייתי על הרצפה. לא הרגשתי כאבים, אבל צרחתי מרוב שהיה לי מפחיד. אני זוכרת שניגש אליי איזה גבר, אחר כך הגיע אמבולנס. עד אז עוד הייתי בהכרה. אחר כך אני כבר לא זוכרת מה קרה".

מתי הבנת מה מצבך?

"כשהעירו אותי אחרי שלושה חודשים, ידעתי שקרה איתי משהו, אבל לא באמת הבנתי עד איזו רמה. הרופא שאל אותי אם אני זוכרת מה קרה איתי. אמרתי לו שלא. הוא אמר שכרתו לי את הרגל. לא האמנתי לו אפילו. אפילו לא הגבתי, הייתי סוג של רגועה. אולי לא באמת הייתי מודעת לזה. עכשיו אני כבר מבינה את המצב. מבן אדם בריא להפוך לנכה זה מאוד קשה, אין דרך חזרה".

זלוטסקי, אם חד־הורית, עלתה ארצה בשנת 1996 מהעיר חרקוב שבאוקראינה. היא מקווה כי בקרוב תוכל לטוס לארצות הברית להתאמת פרוטזה. "בחודש הבא צריך להיות לי ביקור אצל רופא, אני עוד צריכה לעבור ניתוח, אבל התקווה הגדולה שלי היא לטוס במהלך השנה הקרובה לארצות הברית, שם צריכים להתאים לי פרוטזה ושם אעבור שיקום", היא אומרת.

"התקווה שלי היא שאוכל ללכת עוד פעם כשישימו לי את הפרוטזה הזאת. אני מאוד אופטימית, לא מרימה ידיים. מאוד התקדמתי בהתייחס למצב שהייתי בו בהתחלה ולטראומה שעברתי. מה שהיה בעבר, אי אפשר כבר להחזיר, אבל בזכות המאמצים שלי הלכתי קדימה. המשפחה מאוד עוזרת לי, החברים שלי מאוד תומכים בי. אם לא התמיכה שלהם, לא הייתי מצליחה. אני מקווה שבזמן הקרוב אוכל ללכת. זה החלום שלי. העיקר לא להתייאש".

פגיעת רקטה באוטובוס בחולון (צילום: אבשלום ששוני)פגיעת רקטה באוטובוס בחולון (צילום: אבשלום ששוני)

כאבים עזים

תהליך השיקום שעברה זלוטסקי בתל השומר לא היה פשוט. "כשהגעתי לשיקום, הראש היה בסדר, הבנתי כבר מה קורה איתי, אבל לא יכולתי לעשות כלום", היא מתארת. "אפילו היה לי קשה להזיז אצבעות, היו כאבים עזים. אחר כך התחילו ללמד אותי, פיזיותרפיסטים עזרו לי, התחלתי קצת ללכת בעזרת הליכון. היה מאוד קשה להשלים עם העובדה שאהיה מרותקת למיטה. בתל השומר השיקום הוא מאוד טוב, לימדו אותי הכל. בזכותם אני יכולה היום קצת ללכת על קביים. נהייתי קצת יותר עצמאית, ואני מקווה שבעתיד, ככל שהזמן יעבור, מצבי יהיה טוב יותר".

כיום, רוב היום נמצאת זלוטסקי בביתה. "אני מנסה ללכת קצת על קביים, על הליכון. כל יום קצת, אבל בעיקר נמצאת בכיסא גלגלים", היא אומרת. "אני מנסה לעשות קצת דברים, לנגב אבק, להדיח כלים. אני משתדלת, לפעמים מצליחה. לעתים רחוקות אני יוצאת עם הבת שלי החוצה. אנשים מסתכלים, לא כל כך נעים לי".

באילו תגובות את נתקלת?
"יש כאלה ששואלים אותי: 'את כל כך צעירה, מה קרה לך עם הרגל?'. היה גם מקרה שחיכיתי לבת שלי ליד איזה מקום, והיו אנשים שבאו והציעו כסף, חשבו שאני מקבצת נדבות. יש כאלה שגם צוחקים, מצביעים עליי עם האצבע. רבים מסתכלים, כאילו אני הבן אדם הראשון בישראל בלי רגל. לכן אני מנסה לא לצאת הרבה החוצה. חברים שלי מגיעים לבקר אותי בבית".

שיחות נפש

סוזנה זלוטסקי, 27, הקדישה את כל השנה האחרונה לטיפול באמה. "החלום שלי היה שאמא תפקח את העיניים, והחלום הזה התגשם כמה חודשים אחרי פציעתה", היא מספרת.

"זה היה תהליך ארוך עד שהצליחו להעיר אותה ועד שהיא בכלל זיהתה מי אנחנו. בהתחלה אמא בכלל לא הבינה מה היא עושה בבית חולים, לא הבינה את הסיטואציה, רצתה לקום וללכת. לקח הרבה זמן להסביר לה את חומרת המצב. לקח גם זמן עד שהיא עיכלה את מצבה. אני המלווה של אמא, אני המטפלת שלה 24/7. אני כיום לא עובדת ונמצאת כל הזמן איתה. אני מרגישה שאמא כאילו קיבלה מתנה, הזדמנות חדשה להתחיל את החיים שלה. וגם אני קיבלתי הזדמנות להכיר את אמא מחדש, לעזור לה. העדפתי שבמקום שתגיע מישהי זרה, איזו מטפלת, שאני אהיה זו שאעזור לאמא. גם כשהיינו בשיקום, הייתי עוזרת לה ברוב הדברים כי היא לא הרגישה נוח עם זרים".

את מרגישה שהקשר ביניכן התהדק לאור המצב?
"כן, הקשר התהדק. אם פעם לכל אחת היו את החיים שלה, כל אחת הייתה הולכת לעבודה, פוגשת חברים, והיינו נפגשות בערב בבית, ולפעמים גם לא היינו מספיקות לראות אחת את השנייה, אז עכשיו שתינו כל הזמן יחד. לכן אני גם אומרת שקיבלתי הזדמנות חדשה להכיר אותה. יש בינינו הרבה שיחות נפש, אנחנו כמו חברות, ושתינו מנסות להיות אופטימיות למרות מה שקרה".

סוזנה מדגישה כי אמה אינה מרגישה בודדה. "תמיד מגיעים בני משפחה, חברים. אנחנו מנסים שהיא לא תהיה לבד על מנת שלא תשקע במחשבות על המצב שלה", היא אומרת. "להיכנס לדיכאון במצב של אמא זה מאוד קל. לכן אנו מקיפים אותה גם באנשים וגם באהבה, כדי לתת לה תחושת אופטימיות. אפילו הבאנו לה כלב. קודם לא היה כלב בבית, כי לאף אחד מאיתנו לא היה זמן לכך. עכשיו אמא כל הזמן עם הכלב, הוא כמו התינוק השני שלה".

את בעצם מקדישה כעת את חייך למען אמא.
"אני עושה זאת באהבה רבה. אני עוד צעירה, החיים שלי עוד לפניי. כשאמא תהיה במצב יותר טוב ותוכל ללכת, אני כמובן אחזור לחיים שלי. יש לי עוד חיים לפניי ואני לא דואגת".

מהו החלום שלך?
"שאמא תוכל ללכת ותהיה עצמאית. ברגע שהיא תוכל לעשות דברים בעצמה, זה ייתן לה תחושה הרבה יותר טובה. זה לא פשוט להיות תלויה במישהו. אני חולמת שאמא תהיה בריאה ומאושרת. את החלק הקשה - אי־הידיעה אם היא תתעורר - כבר עברנו. יש עוד כמה ניתוחים, אבל אם עד עכשיו היא שרדה, אז אני מאמינה שיהיה בסדר. גם מצבם הבריאותי של סבא וסבתא שלי הידרדר בתקופה הזאת, בגלל מה שעברו מבחינה נפשית. סבתא מאוד הזדקנה. הם לקחו את זה מאוד קשה, ואני תומכת בכולם".

מאיפה יש לך את הכוח?
"לראות את אמא שלי מחייכת זה מה שנותן לי כוח. אם היא הייתה נכנסת לדיכאון או פסימית, יכול להיות שלא היה לי את הכוח. אבל החיוך שלה מחזיר לי את הכוח. לפעמים קורים דברים בחיים שחייבים את הכוחות האלה. אין לי יותר מדי ברירות, אבל אני יודעת שבסוף זה ישתלם, והכל יהיה בסדר. עכשיו זו תקופה לא פשוטה שצריך לעבור".

זלוטסקי מציינת כי היא מאוד משתדלת להתקדם גם בשביל הבת שלה. "אף פעם לא חשבתי שזה יקרה לי, הייתי בריאה, עבדתי והנה ביום אחד הפכתי להיות נכה", היא אומרת. "אני מקווה שעוד שנה־שנתיים אחזור להיות מה שהייתי. אני חזקה, העיקר שיעשו לי את הפרוטזה ואוכל לחזור ללכת. אני מאמינה שזה בכלל נס שנשארתי בחיים. כמובן שקשה לי מוראלית. בעבר היו לי חיים מסוימים. עכשיו אלה חיים אחרים לגמרי על כיסא גלגלים, אבל אני משתדלת לא לחשוב על כך שאני נכה. אני משתדלת לאט־לאט לעשות דברים, וכאמור חושבת שאם תהיה לי פרוטזה אצליח יותר. אני גם חולמת שיהיו לי נכדים ושאוכל לעזור לבת שלי.

"אני מאוד מקווה שיהיה בסדר", היא מוסיפה. "בהתחלה כשהעירו אותי וראיתי מה קרה, אמרתי לעצמי 'מה אני צריכה את כל זה?'. גם לא הייתה לי רגל, גם הייתי נפוחה, הכל היה זוועה, לא יכולתי לזוז. הכל כאב לי, צרחתי מכאבים. אבל בסופו של דבר היו לי שתי אופציות: או להתקדם או להמשיך לשכב במיטה. החלטתי לנסות לחזור למה שהייתי".