"אין תחליף לאווירה הירושלמית בשבת" - השרה לשוויון חברתי מירב כהן
"אחד הדברים הכי ירושלמיים בעיניי הוא השלווה שעוטפת את העיר בשבתות. אין תחליף לאווירה הירושלמית בשבת. ההליכה על פסי הרכבת, האוכלוסייה המגוונת שחולפת על פנינו, מחסידים עם שטריימלים, דרך ילדים על אופניים, ועד אנשים רבים שרצים לאורך המסילות ועושים כושר.
בשנים האחרונות אנחנו גם זוכים לבקר בשבתות בבית הקפה הקואופרטיבי 'בית הוועד' שהוקם בשכונתנו, בית הכרם, שם אנחנו פוגשים את כל החברים מהשכונה. וכמובן, אי אפשר לדבר על שבת בירושלים מבלי להזכיר את גן החיות התנ"כי שסיפק, ועוד יספק, לנו הרבה רגעים של נחת בשבתות קסומות וציוריות. עבורי זו זכות גדולה לגדל את ילדיי בעיר שבה גם אני גדלתי. עיר שבה כל סמטה ודרך מוכרות לי ומלאות בזיכרונות שמעוררים בי אהבה אינסופית לעיר שלי".
"אוהבת לצעוד ברגל לישיבות הממשלה ולראות את קו הכנסת ברקע" - שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה אורית פרקש־הכהן
"אני חיה בירושלים מאז גיל 19. כאן עברתי הרבה שלבים בחיי: שירות לאומי בשערי צדק, לימודים באוניברסיטה העברית, התמחות בבית המשפט העליון, עבודה במשרדי ממשלה, ברשות החשמל שעמדתי בראשה, וכיום בכנסת ובממשלה. בירושלים גם פגשתי את מי שהפך לבעלי, הקמתי משפחה ורכשתי חברים לחיים.
לאחר כמה עשורים בירושלים אני שמחה להודות - אני אוהבת מאוד את העיר. אני אוהבת את האופי הירושלמי של ילדיי, את הצניעות הירושלמית, את האוויר הצלול והקריר של העיר בערבי הקיץ. אני אוהבת את השכונה שבה אני חיה, שמשלבת ישן וחדש. כשאני מטיילת ברחובותיה, אני מתפעלת כל פעם מחדש שכאן אני גרה. אני אוהבת את השלג בירושלים, את הריח מהמאפיות, את התכונה לפני שבת, ואת הרוגע בכניסתה. אני אוהבת את החגים בירושלים, את הטיולים הרגליים ממשפחה לחברים, את הגיוון החברתי שיש בעיר, שבה יש מקום לכולם.
אני אוהבת לצעוד ברגל לישיבות הממשלה ולראות את קו הכנסת ברקע, את העוצמה שיש לימי הזיכרון והעצמאות בהר הרצל בירושלים. אני אוהבת לראות את התגובה המרגשת והספונטנית של אנשים מכל העולם, כשאני מספרת להם שאני גרה בירושלים.
כשרה העברתי עם השר זאב אלקין החלטת ממשלה בנושא ירושלים. בירושלים יש אוניברסיטאות, בתי חולים ומוסדות חינוך מהטובים בארץ, אולם רבים מתושביה לא עובדים בתעשייה. אנו מקדמים רובעי חדשנות בעיר, במערבה ובמזרחה, כדי לחזק את ההייטק הירושלמי ולסייע לאוכלוסיות, בהן כאלה בתת־ייצוג, להשתלב בתעשייה”.
"הדבר הכי ירושלמי הוא הגיוון האנושי המופלא שיש בעיר הזו” - ח”כ יצחק פינדרוס, יו”ר סיעת יהדות התורה ומזכ”ל דגל התורה
שלושה דברים הם ירושלמיים בעיניי, כל אחד מהם מסיבה ייחודית ושונה: הראשון הוא הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. זכיתי לגדול ולהתגורר בסמוך למקום שממנו לא זזה השכינה מעולם, ואני חושב שאין דבר ירושלמי יותר מהכותל. הוא אבן היסוד של ירושלים של מעלה, הוא המקום שעיני כל העמים נשואות אליו, ולא לחינם אלו שנאבקים נגד קיומנו כאן - עושים לא מעט מאמצים לסכל את הגעת המתפללים לרחבת הכותל.
הדבר הירושלמי השני בעיניי הוא סמטאות העיר העתיקה, שכונת מגוריי; האוויר הירושלמי המשכר, הניחוח הייחודי והפסיפס האנושי המרהיב שכמותו ניתן למצוא אך ורק בעיר העתיקה, ולא בשום מקום אחר בגלובוס. הדבר הירושלמי השלישי בעיניי הוא לאו דווקא מקום ספציפי. כוונתי לגיוון האנושי המקסים והמופלא שיש בעיר הזו. רק בירושלים תמצא רבנים לצד בעלי מלאכה, חרדים לצד חילונים, יהודים לצד ערבים, נוצרים ומוסלמים, עולים מארצות הברית ומצרפת, מרוסיה ומארגנטינה.
מבחר שאין לו אח ורע. מעין מיקרו־קוסמוס של התופעה המופלאה הזו ניתן למצוא בין חנויותיו של שוק מחנה יהודה. שם תוכל לפגוש תלמיד חכם נשוא פנים מסיים את קניותיו ופוגש במדען עטור פרסים, תוכל למצוא שם חבר מועצת העיר בכיפה סרוגה ובסנדלים משוחח עם סוחר ערבי שמשפחתו מתגוררת במזרח העיר. הכי ירושלמי שיש".
“יש אנשים רבים שהם ירושלמים באופיים. מהם בחרתי אחד: אבי” - רקטור הספרייה הלאומית ופרקליט המדינה לשעבר שי ניצן
"כיליד ירושלים וכתושב העיר כל ימיי, יש אינסוף מקומות שהם ירושלמיים בעיניי: הכותל בערב שבועות - עת נוהרים אליו עשרות אלפי עולים לרגל; הר הבית והעיר העתיקה כולה, על אתריהם העתיקים והמרגשים – יד אבשלום, החורבה, כנסיית הקבר, כיפת הסלע, ואלף אחרים; השוק עם חנויותיו הציוריות ושוק מחנה יהודה הססגוני;
תיאטרון החאן האינטימי, תיאטרון ירושלים החגיגי, הסינמטק האלגנטי, קולנוע סמדר הנוסטלגי; בית אביחי השוקק, ספריית בית העם שבה ביליתי בנעוריי, והספרייה הלאומית המתחדשת - שללא ספק תהפוך לאתר חובה לתושבי העיר והארץ כולה; התצפיות המרהיבות מכל עבר על העיר - מטיילת ארמון הנציב, מהר הזיתים, מגג ישיבת אש התורה, מגג מוזיאון רוקפלר, ומעשרות נקודות נוספות.
יכולתי להמשיך כך עוד ועוד. אולם יש גם אנשים רבים שהם ירושלמים באופיים. מהם בחרתי אחד: אבי שהיה ירושלמי בכל רמ”ח איבריו ושס”ה גידיו. הוא אומנם לא נולד בארץ והגיע לעיר בשנת 1940 בגיל 26 – אך הוא חי בה לאחר מכן עוד 68 שנים – עד לכתו מאיתנו. אבי סימל בעיניי את ירושלים. הוא הגן עליה בגופו במלחמת השחרור, עת היה מפעיל תותח הדוידקה המיתולוגי, והוא אף סייע בעזרתו לפריצה לרובע הנצור.
הוא ערג לעיר העתיקה מגג מנזר נוטרדאם במשך 19 שנים, והיה מאושר עת שוחררה העיר. הוא בנה במו ידיו במשך עשרות שנים את העיר, עת עבד כמנהל עבודה בחברת בנייה שהתרכזה בסלילת כבישים. עם השנים הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהעיר, מרחובותיה ומאבניה. בזכותו נולדתי בירושלים. בזכותו אני חי בירושלים. בזכותו אני ירושלמי. כמוהו”.
“ירושלים שלי היא באר שממנה אני שותה כל חיי” - השף והמסעדן עזרא קדם
"מה ירושלמי בעיניי? ירושלים שלי היא כור ההיתוך העולמי שמנפק צבע וטעם מהממים של אוכל. זו עיר שכולה נשמה אחת גדולה של חמימות, של נחמה, של פתיחות, של דלתות פתוחות בין אנשים משלוש הדתות. ירושלים שלי היא באר שממנה אני שותה כל חיי ויוצר ממנה את המטבח הישראלי, ועל כך אני אסיר תודה לה”.
“ירושלים עבורי היא געגוע. אולי לאידיאל? אולי לדבר מה נשגב?” - הסופרת גלילה רון־פדר־עמית
“ירושלים עבורי היא בראש ובראשונה געגוע. אלה הם בעיקר געגועיו של אבי שגדל בעיירה קטנה בפולין וחלם על ירושלים. הגעגועים האלה נטמעו בי והפכו לחלק ממני. אבי ז”ל, בשנות התבגרותו, כתב לירושלים שירי אהבה ונהג לקרוא אותם באוזניי. מאוחר יותר הוא אומנם הגשים את חלומו ועלה אליה, אבל כעבור זמן, באשמת ענייני פרנסה, נאלץ לחזור ולגלות ממנה, הפעם אל חיפה.
בחיפה נולדתי, בצל געגועיו הראשוניים ובצל געגועיו המאוחרים, ומהיום שאני זוכרת את עצמי, הכלתי בתוכי את כמיהתו. למרות הילדות הנפלאה שחוויתי במרומי הכרמל, תמיד הייתה בי הידיעה שנועדתי לעלות לירושלים, לחיות בה, להקים בה את משפחתי ולגדל בה את ילדיי. 53 השנים שחלפו מאז התיישבתי בירושלים לא הצליחו לפוגג את הגעגוע. ואכן, ירושלים עבורי היא עדיין געגוע. געגוע למה? אולי לאיזשהו אידיאל? אולי לדבר מה נשגב? אולי לדבר מה טהור? אולי לתקוותם האולטימטיבית של כל הדורות? ואולי לאבי”.
“ירושלמי הוא מי שהולך שפוף תחת משא ההיסטוריה ובה בעת צועד בגו שאין זקוף ממנו" - עו"ד אורי קורב ממשרד בן צור קורב ושות', לשעבר בכיר בפרקליטות
"נולדתי בעיר וגרתי בה כל חיי. בירושלים שכבר מזמן אינה מקום. היא מהות, היא סמל. היא יושבת בלב וגם על הכתפיים. להיות ירושלמי זה אופי יותר מאשר הגדרת מקום. כשאתה נושם את אוויר ירושלים, אתה לא נושם רק אוויר הרים צלול כיין, אתה נושם את ההיסטוריה ואת ההווה, את העיר העתיקה והחדשה, את הקדוש והפחות קדוש. ירושלמי הוא מי שצעד בנעוריו נרגש לכותל בליל יום ירושלים ובשלושת הרגלים עם תנועת הנוער, הוא מי שהולך לשוק מחנה יהודה בתירוץ של קניית פירות ושאר ירקות ופוגש שם שופטים, פרקליטים ומתדיינים קונים ומבלים זה לצד זה.
ירושלמי הוא מי שרץ למאפיית אביחיל במוצאי פסח כדי לקבל לחמנייה מתוקה אחרי שעתיים בתור. הוא מי ששיחק ‘סטנגה’ ו’חיי שרה’ בהר הרצל בין קברי גדולי האומה. ירושלמי הוא מי שצועד ברחובות הלבנים ביום כיפור ומריח ורואה את חוט ההיסטוריה השזור מאז ימי בית ראשון ועד ימינו אנו; הוא מי שאוכל חומוס ב’פינתי’ ומכיר את הדמויות שתצלומיהן תלויות על הקיר.
ירושלמי ותיק הוא מי שזכה לראות את צעדת צה”ל ביום העצמאות. הוא מי שאיבד את הקול במגרש ימק”א וטעם את טעמן של אהבה ושנאה מזוקקות לצבעים ולסמלי המנורה והמגל. ירושלמי הוא מי שהולך מעט שפוף תחת משא ההיסטוריה על כתפיו ובה בעת צועד בגו שאין זקוף ממנו כשציון ובניה מפעמים בלבו”.
“ירושלים של ערב שבת בין השמשות היא ירושלים שלי, כשהעיר של מטה מגביהה עצמה אל העיר של מעלה” - הסופרת וכלת פרס ראש הממשלה לסופרים עברים מירה מגן
"יש לי שתי ירושלים, ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, והן כה רחוקות וזרות זו לזו. אבל בערב שבת בשעת בין השמשות, להרף רגע מופלא הן נפגשות על מרפסת ביתי. מול מרפסתי בחצרו של עגנון העורבים כבר כנוסים בצמרות הברושים, מנגד נשקפים מורדותיה המזרחיים של שכונת תלפיות, ואור אחרון ושקט גדול שורים בכל. ירושלים של מטה לוקחת נשימה עמוקה ונרגעת.
שירת ‘לכה דודי’ בוקעת מבית הכנסת הסמוך, ומהמסגד בצור באהר עולה תפילת המואזין, והתפילות מתערבבות בהמיית געגוע של אדם לאלוהיו וממריאות אל אותה פיסת רקיע. שעת רחמים ועת רצון שחובשת לרגע את פצעי העיר שלא חוברה לה, מדוממת את מנועי השנאה שקורעים אותה והגאולה והנצח לא מכים בה. ירושלים של ערב שבת בין השמשות היא ירושלים שלי, כשהעיר של מטה מגביהה עצמה אל העיר של מעלה, ומי זוכר אז שלכל שבת יש מוצאי שבת”.
“כל מה שלמדתי במוזיקה ובפיוט אפשר היה ללמוד אך ורק בירושלים” - היוצר והזמר איציק קלה
כל כולי זה ירושלמי. ירושלים זורמת בעורקיי ובנשמתי. משאת נפשו של כל אדם בעולם היא להגיע לירושלים, עיר הקודש. כאדם שומר מצוות אני מתפלל המון בכותל ומבקר רבות במערת המכפלה. בשבילי ירושלים היא כל העולם וכל חיי. הוריי ז”ל באו מכורדיסטן ישירות למעברה בירושלים וגידלו אותי ואת אחיי על ערכי הירושלמיות. אין מקום יותר ירושלמי וקדוש מאשר הכותל שהוא משאת נפשו של כל אדם בעולם.
ירושלים היא משהו שהוא הכי מיוחד בעולם, וכירושלמי שכל משפחתו נולדה וגדלה בירושלים – אין לי במשפחה אחד שלא גר בירושלים. ירושלים היא כתר מלכות בשבילי. כמי שהתחיל את הקריירה המוזיקלית שלו כילד בחזנות, למדתי את החזנות הירושלמית הטהורה והאותנטית ומשם עליתי לאט־לאט. כל מה שלמדתי במוזיקה ובפיוט אפשר היה ללמוד אך ורק בירושלים”.
