לפני חודש צוין יום הולדתם ה־20 של יזן פלאח ז”ל ואחותו התאומה סלאם בביתם בכפר הדרוזי סמיע בגליל העליון. הבית נמלא אנשים - חלקם מכרים, חלקם זרים - שהגיעו לחגוג לשניהם. אלא שלראשונה בחייה סלאם חגגה יום הולדת לבד. את זכרו של יזן, שנרצח בפיגוע בחדרה בחודש מרץ האחרון, ציינו 20 בלונים שהופרחו לשמיים. בשישי הקרוב יגיעו כ־300 איש להנציח אותו ואת הנופלים האחרים במרוץ “בשביל הבנים הדרוזים”.
“לאבד תאום זה הדבר הכי קשה בחיים”, אומרת סלאם כעת. “היינו בקשר הכי טוב בעולם. כל הזמן יחד, בכיתה, בשכונה. גדלנו יחד והוא תמיד היה דואג לי ועוזר. עכשיו יש לי חלל ריק. ואקום. איבדתי את החצי השני שלי”.
לוחם מג”ב יזן פלאח ז”ל נרצח בפיגוע בחדרה ב־27 במרץ 2022 בעת שהמתין בתחנה לאוטובוס לבסיס ביחד עם לוחמת מג”ב שיראל אבוקראט ז”ל שנרצחה אף היא. שני מחבלים הפתיעו אותם מאחור וירו בהם מטווח אפס. שניהם נהרגו במקום, ושניים נוספים נפצעו. לוחמי ימ”ס איו”ש ששהו במסעדה סמוכה - רדפו אחר המפגעים והרגו אותם. במשפחת פלאח מעדיפים לא להתעמק בפרטי האירוע. מבחינתם, יזן ושיראל מתו גיבורים.
“יזן היה לוחם בכל רמ”ח איבריו, עם מוטיבציה ורצון בשמיים, ואם היה לו שבריר שנייה ואפשרות להגיב הוא היה מחסל אותם, אבל לא הייתה לו הזדמנות”, אומר דודו, רפ”ק ערין פלאח, המשרת כמפקד פלוגת מג”ב בשכם. “אם היה יכול, הוא היה מסתער. הוא לא פחד מכלום. בעצם היותם על מדים, הם מנעו פיגוע באזרחים ואסון גדול. אם המחבלים היו פוגעים במקום הומה אדם, היה שם טבח, אבל בגלל שהם היו על מדים, הם מהווים יעד ומצויים בסיכון 24/7 , והמרצחים בחרו בהם. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הלוחמים ויזן לא היו שם. זה היה מסתכם בעשרות הרוגים”.
בזמן הפיגוע הוצפה סלאם בגל לא מוסבר של חרדה: “אומרים שתאומים מרגישים. ביום הרצח מיד הרגשתי שמשהו לא טוב קורה עם יזן. כשדיווחו על פיגוע, מיד הבנתי שזה הוא. התקשרתי לחבר ואמרתי לו שהוא בין הנפגעים. התחושה של הידיעה הייתה חזקה למרות שלא הודיעו לנו כלום עדיין. עכשיו הכל השתנה - יש דברים שהיו שמורים ומשותפים רק לנו כתאומים. שרנו יחד, וכרגע אני שרה פחות. אני מרגישה כעס גדול על המחבלים. זה נראה לי הדבר הכי מיותר בעולם ואני מייחלת למותם של מרצחים באשר הם באים לפגוע. הכי קשה זה שאיבדתי את החבר הצמוד שלי, את איש סודי, שגדלתי איתו ועכשיו איננו. אני מרגישה חשופה כי החלק שמשלים אותי חסר”.
“יזן היה כולו שמחת חיים וצחוק והכניס אור לבית”, מספרת אחותו הגדולה, עדן. “הוא אהב את כולם ואהבו אותו. הוא למד בתיכון במגמת מנהל ושאף ללמוד לאחר השירות. הוא אהב לשיר והיה מזמר בכל הזדמנות, בקריוקי ובאירועים משפחתיים. היה לו קול מדהים. שבוע לפני מותו, ביקש להתייעץ לגבי כיווני לימודים. לא הספקנו לעשות את זה. פירוש השם יזן בערבית הוא ‘פרח’. ופירוש שמו של אבינו רביע הוא ‘אביב’. ולצערנו, הפרח הזה נגדע בתחילת עונת האביב”.
הכפר חיכה
ביום הפיגוע התקשר יזן לדודו, רפ”ק ערין פלאח, מספר פעמים כדי לוודא שהוא מגיע לבקרו בבסיס בערב. יזן שאל אם הוא רעב והבטיח לקנות לו מנת שווארמה. בזירת הרצח, ליד גופתו, נמצאה המנה שהבטיח. “חיכיתי לו והוא לא הגיע”, מספר ערין. “באותו יום ארור הוא אמר לי: אל תאכל, אביא לך ונאכל יחד. השיחה האחרונה הייתה ב־18:20. בשעה 19:00 הגעתי לבסיס וראיתי את כולם רצים, ומישהו אמר שהיה פיגוע בחדרה. אחד הלוחמים זרק את שמו של יזן. מיד נסעתי לחדרה. התקשרתי מספר פעמים למג”ד שלו, והוא לא ענה. קיבלתי טלפון ממג”ב, וציינו את שם הנרצחים בלי לדעת שאנו קרובים. נחנקתי. יזן אומנם אחיין שלי, אבל אני מתייחס אליו כאל בן.
סירבתי להאמין וכל הזמן קיוויתי שאולי הוא פצוע והמידע לא מדויק. התעקשתי לנסוע לבית החולים, ושם קצין הרווחה של מג”ב בישר לי את הבשורה המרה רשמית. יזן כמובן לא הגיע לבית חולים, אלא לאבו כביר. אבל אני לא שוכנעתי. עברתי בין מיטות הפצועים, שאלתי, בדקתי וחיפשתי אותו. הייתי צריך לראות בעיניים וכל הזמן ייחלתי לכך שהוא פצוע”.
משפחת פלאח מוכרת בכפר. רבים מבניה משרתים בגופי הביטחון ובמערכת החינוך. דינה אמו הייתה בשעת הפיגוע בבית, ואביו רביע היה בעבודתו בכלא שב”ס בדרום. עם היוודע דבר הפיגוע, קיבל דודו ערין מבול של טלפונים. “לכולם אמרתי כל הזמן שהוא פצוע בזמן שאני יודע שהוא נרצח”, הוא מספר. “אבל לא יכולתי לבשר להם בטלפון. במשך שעה התהלכתי, מקבל טלפונים ולא דובר אמת.
אביו התקשר ושאל אם הגעתי לזירה ותירצתי תירוצים. כלום לא דומה לתחושה הזו כשאני יודע שבנו כבר לא בין החיים. ביקשתי, ושב”ס הודיעו לו והסיעו אותו. לפחות לא אני הודעתי. לא היה לי אומץ. לאמא שלו שיקרתי שהוא פצוע, והיא ביקשה שאצלם לה תמונה. אחי הסיע אותה לכיוון חדרה ונאלץ לבשר לה בדרך את הבשורה המרה. הוא אמר לי בדיעבד שזה היה הרגע הכי קשה בחייו. אני לא מאחל לאף אחד את המפגש שלנו עם ההורים שהגיעו למקום. אספנו אותם וחזרנו הביתה”.
כשבני המשפחה שבו הביתה בשתיים בלילה, כל הכפר כבר חיכה להם. “לדעתי היו שם 500־600 איש”, אומר ערין. “גם נציגי המשטרה הגיעו. מחזה קשה, כולם בהלם, איש לא עיכל ולא האמין, ומשם נכנסנו כבר ללוויות ולאבל. היה לנו קשר מאוד קרוב. יזן היה כמו הבן המשותף שלי ושל אחי. הוא היה קשור אליי מאוד וחלם להיות במג”ב עוד מגיל 8. חבש את הכומתה שלי כל הזמן. היו לנו הרבה שיחות. הוא נולד עם חיוך כובש ומקסים, בחור צנוע, ביישן, עליז ושמח. תמיד היה בצד הנותן, תמך ועזר. הוא נהג לומר לי: ‘הכי קל לאהוב, הכי קשה לשנוא’. כשביקשתי הסבר, אמר שלאהוב זו החלטה קלה שלא צורכת השקעה. וכשאתה שונא, אתה בעצם מענה ומעניש את עצמך. ככה הוא הביט בחיים”.
בימים ובשבועות שלאחר הרצח נהרו אל הבית אלפי מבקרים: דרוזים ויהודים, דתיים וחילונים, שביקשו לנחם את המשפחה ואת העדה כולה. “מישהו מהכפר הזמין את הציבור בפייסבוק לבוא להדליק נר לזכרו, והגיעו אנשים מכל הארץ. זה היה מאוד מרגש”, מספרת עדן. “היה חשוב להם לבוא לחזק אותנו. המקרה שלו נגע בכל כך הרבה אנשים, וכולם רצו לנחם. היו המונים ולא היה זמן לדבר עם כולם. עד היום אני לא תופסת את כמות האנשים שהגיעו בלי להכיר אותו או אותנו, שזו מחווה מאוד יפה. הגיעו בתי ספר מיצהר ומירושלים, ועד היום מבקרים מכל הארץ, יהודים ודרוזים, מהכפר ומהפלוגה, יושבים ומספרים ושולחים סרטונים. התאהבו בו בלי להכירו”.
באותה מדינה
“יזן נהג תמיד להצטלם עם הדגל”, מספר ערין. “הוא ינק ערכים של אהבת המולדת והארץ. כשהגיע לגיל גיוס, הוא ביקש שאעזור לו לשכנע את ההורים שיחתמו לו לקרבי. ניסיתי לשכנעו לבחור בשירות קל יותר, אבל הוא התעקש: ‘אני רוצה לעשות שירות משמעותי’. באיזשהו מקום אני מתייסר על כך. אני שכנעתי את ההורים והבאתי אותו למג”ב ולא הצלחתי להחזיר אותו חי. אני יודע שזה לא תלוי בי ולא אני הייתי המתכנן של מסלול חייו, אבל זה צובט לפעמים”.
בשישי הקרוב, לאחר שנתיים של הפסקה בשל הקורונה, יתקיים האירוע הרשמי למען החללים הדרוזים, מרוץ “בשביל הבנים הדרוזים”, בסמוך לקבר יתרו ביער לביא. המרוץ יכלול מקצי ריצה של 5 קילומטרים, 10 קילומטרים, ומקצה עממי של צעדת 3 קילומטרים לזכרו של יזן.
“קשה להצטרף למשפחת השכול. זה משהו שלא היינו רוצים להצטרף אליו”, אומרת עדן. “למרוץ צפויים להגיע כ־300 איש, חברים ומשפחה, נלבש חולצות של יזן ואני אשא דברים לראשונה כאחות שכולה. אני עדיין כותבת את הטקסט. אספר עליו ועל הגעגוע. בנוסף, אנחנו בסיומה של בניית חדר הנצחה לזכרו בבית ועסוקים באיסוף תמונות וזיכרונות. החדר יהיה פתוח לקהל הרחב ונשמח שיבואו לבקר ולהכיר את אחי”.
“הוא הגן על אזרחים בגופו”, אומר ערין. “יזן, כבן העדה הדרוזית, היה גאה להקריב עצמו למען המדינה. זו עדה שקשרה את גורלה בארץ הזאת בלי להסס. זה החינוך שהעברנו וקיבלנו במשפחה ובעדה. אוהבים את הארץ ומגינים עליה בגופנו, כך שיזן מת גיבור. אנחנו מכבדים את קדושת החיים ולא מחפשים את קדושת המוות כמו המחבלים. זה כואב, כי יש פה שתי משפחות - של יזן ושל שיראל - שכואבות ומדממות. מצד שני, יש את שתי משפחות המחבלים שממשיכות לחיות על מנעמי המדינה. האבסורד בכל זה הוא שכל המשפחות גרות באותה מדינה. זה פצע שלא יירפא בלבנו לעולם, וכולנו יחד צריכים לחשוב איך נמנע את האירוע הבא. יזן נהג לומר: ‘כל עוד שזה כואב, סימן שאתה חי’, אבל כיום הוא לא חי וזה כואב לכולנו”.