אצטדיון ארנה פיס בירושלים, ואני פוסע פנימה מאחת הכניסות ונופל אל תוך עולם מפליא. סביב־סביב על המושבים ישנו קהל ענק וצפוף. הם יושבים בקבוצות שלעתים נראות כמו חטיבה אחת של צבע, כי יש קבוצות שחבריהן לבושים בבגדים אחידים. לכל קבוצה גם דגלים, מכל אומות העולם, ולפעמים מישהו מנפנף בדגל הארץ שממנה הוא בא, אבל יש לכל קבוצה בקהל גם דגלי ישראל. על הבמה, מול כל הקהל העצום הזה הגודש את מושבי האצטדיון, יש עשרות נגנים, דוכן נאומים ומצלמות טלוויזיה מרחפות מעל. אני מתיישב לי ליד קבוצה של אנשים כהי עור. אני שואל אותם מאין הם הגיעו. הם מפיג'י. לא רחוק ממקום מושבי יש קבוצה מנפאל, אחד מהם תוקע בשופר מסולסל ארוך בעת התרועות והתשואות שמלוות את המפגש הזה. לא רחוק ממני ישנה קבוצה מפינלנד.
כולם אוונגליסטים שבאו לישראל מכל קצוות העולם כדי להביע את אהבתם לישראל ולדרכה. האוונגליסטים נוהגים לעשות זאת זה שנים מספר בכל חג סוכות. הקורונה קטעה את העלייה הזו לרגל, ועכשיו הם באו שוב. בשנים קודמות הגיעו 5,000, ואילו הפעם 2,200. העולם עדיין לא חזר למה שהוא היה, אבל הם הגיעו למרות זאת.
יש בתנ"ך פסוק בספר זכריה. הפסוק הזה חשוב להם מאוד, כתוב בו כך: "וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת" (זכריה, י"ד, ט"ז).
יש גם אזהרה בפסוק הבא: "וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא-יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ, אֶל-יְרוּשָׁלִַם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת, לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת--וְלֹא עֲלֵיהֶם, יִהְיֶה הַגָּשֶׁם".
הם לא באים מפחד האזהרה, יש מספיק גשם ברוב הארצות שמהן הם באים, הם באים מאהבתם אותנו. על אהבה לישראל לא מדווחים בדרך כלל בתקשורת, גם לא כאשר מדובר באהבה של מעל 500 מיליון אוונגליסטים בקירוב ברחבי העולם. אני הייתי העיתונאי הישראלי היחיד שהגיע לראות בחג הסוכות האחרון את הכנס הזה בירושלים, אבל גם אני לא ליוויתי את כל השבוע ויותר שהם היו בישראל, לא רק בירושלים. הם החלו בכנרת, היו בהמשך גם ביישובי עוטף עזה להביע תמיכה. הם תרמו בשנים האחרונות 140 מקלטים ניידים ולמעלה מ־20 רכבי כיבוי כדי לסייע לישראלים בעוטף עזה להתמודד עם האיום המתמיד מעזה. הם גם תורמים במשך כל השנה למימון העלייה של יהודי ארצות המצוקה לישראל. איש לא ידע, איש לא שמע.
אספר מעט ממה שקורה בעולם ובארץ. אני שומר קשר כבר כמה שנים עם הארגון המרכזי של הקהילות האוונגליסטיות, שנקרא "השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים", ומשוחח מדי פעם עם מנהיגי הארגון הזה - יורגן בוהלר ודייוויד פארסונס. כמובן שפגשתי אותם גם שם, בארנה פיס בירושלים, ושוב הודיתי להם, לפחות בלחיצת יד. אמרתי שאני מודה בשם כל עם ישראל. כיוון שאתם לא הגעתם, או מנהיגים ישראלים משמעותיים לא הגיעו לשם, אני מקווה שזה בסדר שצירפתי אתכם לתודה שמגיעה להם.
כדאי לציין שיורגן בוהלר היה רק חודש קודם לכן, בספטמבר 2022, בבזל בשווייץ באירוע לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון, ואמר שם: "125 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, שנערך באולם הזה ממש בשנת 1897, מדינת ישראל נולדה בנס. אני מאמין שאפשר לומר היום שאותם אבות מייסדים של מדינת ישראל שנפגשו כאן באולם הזה לפני 125 שנה, לא יכלו לדמיין מה קורה היום בארץ ישראל - שישראל הפכה ל'סטארט־אפ ניישן' ומובילה במחקר ופיתוח גלובליים. אנחנו כאן היום כדי לחגוג את מה שאלוהים עשה למען העם היהודי, וגם כדי לאשר את עמדתנו ותמיכתנו במדינת היהודים בשנים הבאות".
תודה אישית
על הבמה בירושלים יש בינתיים תוכנית מוזיקלית מעורבת בנאומים. כומר אוונגליסטי (הם מכונים פאסטור, זאת אומרת רועה) ממדינה סקנדינבית אומר: "אם לא נרים את קולנו ונצעק למען היהודים וישראל, אנחנו לא רשאים לזמר את מזמורי התפילות שלנו, את המזמורים הגריגוריאניים שלנו, בכנסייה".
לידי בתוך שורות הקהל השופר מריע שוב ושוב.
והנה מעל הבמה גוספל נהדר. זמרת שחורה שרה. סוף־סוף גוספל אמריקאי. אישה בקהל לידי שרה עם הזמרת שעל הבמה את הגוספל. שרה יפה ומתנועעת יפה. היא מניו יורק והיא אומרת לי: "אני אוהבת את אלוהים, אני אוהבת את ישראל".
ואז שיר בנורווגית, אישה בלבוש נורווגי מסורתי שרה על ישראל, כשמאחוריה על הבמה תזמורת ענקית, ומתחת לבמה רוקדים רקדנים עם דגלי ישראל, והמנחה מכריז: "86 מדינות שלחו לכאן נציגים, ואלפי אנשים בעולם רואים זאת עכשיו בשידור חי".
לפני הכנס, באולם קבלת הפנים שמרשים לי להיכנס אליו, אני זוכה לומר תודה אישית לאדם שהכרתי עד כה רק דרך החדשות (והייתי היחיד שכתב על כך בישראל כאן ב"מעריב"). זהו נשיא שופטי בית המשפט העליון בדרום אפריקה. שחור שביטא את אהבתו לישראל ואת תמיכתו בישראל באומץ נדיר ביחס לדרום אפריקה, הנשלטת היום בידי מפלגה עוינת לישראל ותומכת בפלסטינים. כך אני גם זוכה סוף־סוף לשאול אותו איך מבטאים את שמו. השם הוא מוֹחוֹאֶן מוֹחוֹאֶן. בעצם: מוֹכוֹאֶן מוֹכוֹאֶן. כאשר הוא הצהיר על אהדתו למדינת ישראל (בכנס של ג'רוזלם פוסט), זה חולל שערורייה בדרום אפריקה והוא נדרש להתפטר ממשרתו, המשרה הרמה ביותר במערכת המשפט של דרום אפריקה, או להתנצל. הוא לא פחד, וסירב להתנצל.
"כשאתה אוהב, אתה מתגבר על פחדים", הוא אמר לי, "זו הסיבה שלא הסכמתי לכרוע ברך ולא הייתי מוכן לחזור בי. למרות ש־50 מיליון איש דרשו זאת, לא הייתי יכול לחזור בי מאהבתי לישראל, אלא אם כן אני מוכן לחדול מלהיות נוצרי. אם אני נוצרי, אסור לי לחזור בי מעמידתי לצד ישראל".
בסופו של מאבק, הוא כבר לא בתפקיד נשיא בית המשפט העליון. הוא פרש (גם כי הגיע לגיל פרישה). פסק דין של בית משפט דרש ממנו להתנצל בפומבי, הוא הסכים לעשות זאת רק במכתב, ורק מפני שהוא מכבד את החוק. בהמשך הוא טוהר מכל אשמה על ידי בית המשפט של דרום אפריקה. "טיהרו אותי. בתחילה טענו שאני מבקר, כשופט בית המשפט העליון, את מדיניות דרום אפריקה כלפי ישראל, וזה מעשה אסור על שופט בכיר כמוני. הוכחתי שאין מדיניות אנטי־ישראלית כזו בחוק רשמי או באופן רשמי אחר", אמר.
עכשיו אני עומד מולו בירושלים, אבל אין נציגים נכבדים ממני, גם לא מעולם המשפט הישראלי, להביע בפניו הערכה. הוא מספר לי שבצד ביקורת, הוא גם זכה לתמיכה רבה. "בארצי ובכל העולם הייתה תמיכה אדירה. לא הכרתי אז עדיין את 'השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים'. עכשיו באתי בעזרתם לכאן, לירושלים". הוא גם נושא נאום קטן בפני הנאספים בחדר קבלת הפנים.
בקבלת הפנים מדבר גם ישראלי, דובר השדולה לקשר עם האוונגליסטים מהכנסת: "בזכותכם אסור במדינות רבות בעולם לעשות חרם על ישראל", הוא אומר.
באולם עצמו, מול אלפי הנוצרים הציוניים, יש סוף־סוף נאום גם של ישראל הרשמית. מי שהגיעה לברך היא שרן השכל, חברת כנסת. היא אומרת: "בראנו את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אור בתוך החושך של המזרח התיכון. הנוצרים נרדפים במזרח התיכון, אבל לא בישראל. בישראל הם מוגנים. הימים האחרונים באיראן מוכיחים לנו כמה זה לא מובן מאליו". היא מוסיפה: "התמיכה שלכם חשובה וחיונית לנו. הביטו בנו, אנחנו ההוכחה לכך שנבואות התנ"ך נכונות", ומזכירה שאסור לנו, ליהודים, להתפלל בהר הבית.
היא מודה גם לשופט הדרום אפריקאי המוסרי, ואז היא מבקשת מהאנשים בקהל ללחוץ על כל המדינות שלהם למען הנשים באיראן. לדרוש סנקציות על איראן. היא אף גזרה שיער באופן סמלי למען נשות איראן. גם אני מזדהה עם מדוכאי איראן, אבל אני חושב לעצמי: יותר מדי דיבורים על איראן. זה היה שבוע שבו חייל נהרג וחיילת נהרגה. רשמתי לעצמי: "מי אמר לך שהמשתחררים באיראן לא יהיו חלק ממשמידי ישראל?"
12 שפות
האולם מוצף אהבה לישראל שאי אפשר שלא להיות מוצף בה רגשית בעצמך, גם אם אתה עיתונאי שרק בא לראות מה קורה בעולם ולספר על כך לקוראים שאין מי שיספר להם בישראל על דברים כאלה.
זה היום השלישי שלהם בארץ, כולם צועקים הללויה כאילו שהם רק הגיעו. חלק מגיעים מארצות שאין להן יחסים עם ישראל, וחלק הם גולים מארצותיהם בקהילות אוונגליסטיות מחוץ לארצות מסוכנות.
המנחה מונה את שמות הארצות, והן שולחות נציג עם דגל מן המושבים באצטדיון אל קדמת הבמה. אני רושם ואני מקווה שלא החמצתי מדינה: רוסיה, סינגפור, טייוואן, דרום קוריאה, טג'יקיסטן, תאילנד, טורקיה, אוזבקיסטן, וייטנאם, אוסטרליה, איי קוק, פיג'י, ניו זילנד, סמואה, ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה, בוליביה, ברזיל, קוסטה ריקה, הונדורס, מקסיקו, פנמה, בורקינה פאסו, מצרים, גאנה, חוף השנהב, קניה, ניגריה, דרום אפריקה, טנגניקה, זמביה, נורווגיה, בריטניה, גרמניה, ארמניה, אוסטריה, אזרבייג'אן, בוסניה הרצגובינה, בולגריה, צ'כיה, דנמרק, אסטוניה, פינלנד, צרפת, גיאורגיה, אירלנד וצפון אירלנד, איטליה, לטביה, מולדובה, מונטנגרו, הולנד, מקדוניה, פורטוגל, סרביה, סלובקיה, סלובניה, ספרד, שוודיה, שווייצריה, אוקראינה, סין, יפן, הונג קונג, הודו, איראן (גולה איראני), עיראק, קזחסטן, לבנון, מלזיה, נפאל ועוד. לידי הקבוצה מנפאל עם הדגל הנפאלי המיוחד בדגלי העולם כי הוא לא מלבן בד, אלא שני משולשי בד.
כאשר כל הנציגים של כל קבוצה עם כל הדגלים עומדים ברחבה, מכסים זה את זה מרוב דגלים, צועק המנחה: "ואיזה דגל חסר?" הקהל שואל: "ישראל", ואז רץ אדם עם דגל ישראל גדול על מוט ועומד לפני כל דגלי האומות ומנופף בו, והקהל מריע. אני מרגיש לא נוח מרוב אהבה. לא הייתי מאמין לו לא הייתי רואה בעיני.
המנחה מסביר שמתרגמים סימולטנית את האירוע ל־12 שפות. המתורגמנים יושבים בתאים מעל האולם, ויש עוד מתרגמים לאון־ליין. סך הכל 23 צוותי מתרגמים. המנחה אומר: "כל המתרגמים לרוסית הם ישראלים", וכל הקהל מריע שוב, כמו בכל פעם שבה מזכירים את שם ישראל.
זה היה השנה. זה היה כך גם בשנים קודמות. בשנה הבאה יגיעו שוב, במאמץ גדול ועל חשבונם, אלפים רבים נוספים. אנחנו טובעים באהבה.
לו הייתי יכול, הייתי קם ועובר על פני כל הכיסאות באצטדיון הענק הזה, ולוחץ את ידו של כל אחד מן האנשים והנשים האלה, שהגיעו מכל קצות העולם ואומר לכל אחד מהם: "תודה". ומדגיש לכל אחד מהם כמה חשובה לי האהבה שלו לישראל, כמה אני מעריך את זה. אמרתי זאת לשלושה או חמישה או 20 איש סביבי ולא יותר. אם המוסדות האוונגליסטים יסייעו לי להעביר את המילים האלה שנכתבות כאן בעיתון לכל אחד מן המשתתפים, אשמח. עם זאת, זה בכלל לא מספיק ולא מספק.
הייתי רוצה שלפחות 2,200 ישראלים היו נכנסים לאולם, עוברים ולוחצים את הידיים של כל אחד מ־2,200 הנוצרים הציונים אוהבי ישראל האלה, שעשו מאמץ אישי ענק והגיעו לישראל כדי להביע את אהבתם אלינו ואת הערצתם למדינה שהיהודים בנו בארץ אבותינו הזו.