במלאת שנה למלחמה: העולים שברחו מאוקראינה על החודשים האחרונים בארץ

״אני שומעת כאן אנשים שאומרים: ׳למה אוקראינים מרגישים שהכל מגיע להם? אבל אני לא אוקראינית, אני יהודייה״
אנג׳לה מרקובה (52), עלתה ארצה מקייב במרץ 2022 עם אביה ובתה

ב־24 בפברואר, כשהתחילה המלחמה, היו אזעקות, הייתה פאניקה גדולה מאוד בקרב אנשים", סיפרה מרקובה, פיזיקאית במקצועה, ל"מעריב" זמן קצר אחרי הגעתה ארצה. "אנשים לא ידעו מה לעשות והתחילו לעזוב את קייב. החלטנו לנסוע לבית קיט שהיה לנו בכפר באזור בוצ'נסקי, כ־20 קילומטר מקייב. אבל גם שם התחלנו לשמוע פיצוצים יותר ויותר קרוב. החלטנו לנסוע לישראל. לצערי הרב, בעלי בגיל גיוס, מה שלא אפשר לו לעזוב את אוקראינה. אני מקווה מאוד שבקרוב הוא יצטרף אלינו. אנחנו גרים בפתח תקווה. מתייחסים אלינו טוב מאוד. מנסים לעזור. עדיין צריך להתרגל למציאות החדשה. זה לא פשוט. אני מקווה שיהיה לי מספיק כוח לפרנס את המשפחה שלי".

"לצערי הרב, בעלי לא יכול עדיין להגיע לישראל", מספרת מרקובה כעת במלאת שנה לפרוץ המלחמה. "הוא בן 53, ועד גיל 60 זה נחשב שם גיל גיוס. כמעט שנה לא ראיתי אותו. זה מאוד קשה בשבילי. אנחנו מדברים כל יום בטלפון, ומאוד קשה לשנינו. אני זו שבעצם צריכה לדאוג פה לכולם, אבל בתקופה האחרונה אני סובלת מבעיות גב. הייתה גם תקופה שלא יכולתי ללכת. התורים לרופאים מקצועיים מאוד ארוכים. הרבה דברים אני נאלצת לשלם באופן פרטי. חברים מחוץ לארץ עוזרים עם כסף, כדי שאוכל לשלם על זה. אבא שלי בן 81. הבת שלי מוזיקאית מקצועית ומחפשת עבודה במקצוע".

"ישראל מאוד מוצאת חן בעיניי, אני אוהבת את המדינה הזאת, אבל יש קשיים. קודם כל, מאוד קשה לי כי בעלי לא כאן. כמו כן, לפעמים אני שומעת כאן אנשים שאומרים: 'למה אוקראינים מרגישים שהכל מגיע להם?'. אבל אני לא אוקראינית, אני יהודייה. יש לפעמים אנשים שלא מבינים מה זה כאב של אחרים. צריך גם להבין שהגענו לכאן בלי כלום, אבל אנחנו כל הזמן מודים שהצילו את החיים שלנו. מאוד הייתי רוצה שאנשים יבינו מה זה להיות עולה חדש, שהוא כביכול פליט ולא עולה חדש רגיל. יש הבדל גדול. הייתי רוצה שקצת יותר יבינו אותנו. מצד שני, יש פה הרבה אנשים טובים, שמוצאים מילים טובות ולא נותנים לך ליפול. מעודדים ש'הכל יהיה בסדר, יעבור זמן ותראי את בעלך'".

"אני מנסה לחשוב שזה אכן יקרה, שבעלי יגיע, שנהיה ביחד, שתסתיים המלחמה. מאוד כואבת לי כל הסיטואציה של המלחמה. הכל קרה בפתאומיות. שם היו כל החיים שלנו, כל הרכוש שלנו. כואב לי מאוד שבגלל שנאלצנו לעזוב מהר, אין לי אפילו תמונה של אמא וסבתא שלי ז"ל, אין לי חפצים שנושאים עמם זיכרון. כואב לי שאני לא יכולה לגשת לקבר של אמא שלי. זה מה שבאמת חסר לי וכואב לי". 

״קשה להתאקלם במקום חדש, את השפה אנחנו לא יודעים, הרבה פעמים בוכים״
לידיה סקלאר (81), עלתה ארצה מחרקוב במרץ 2022 עם בעלה יוסף (85)

"היו לנו רק חמש דקות להתארגן", סיפרה סקלאר ל"מעריב" זמן קצר אחרי הגעתה ארצה. "רק מסמכים הספקנו לקחת איתנו. המצב בתחילת המלחמה היה נורא. אי אפשר היה לצאת מהבית אפילו כדי לקנות לחם. ראינו מראות זוועתיים, איך רוצחים אנשים. כל אחד התחבא איפה שהוא היה יכול. חיינו נורמלי, ויום אחד הכל נהרס. לעזוב הכל ולהתחיל מחדש זה מאוד קשה, אבל עשינו את זה כדי להישאר בחיים. הכי חשוב זה לחיות".

"הגענו לישראל רק שנינו", מספרת סקלאר כעת במלאת שנה לפרוץ המלחמה. "אנחנו גרים בבאר שבע. השנה הזאת עברה מאוד מהר. קשה להתאקלם במקום חדש, את השפה אנחנו לא יודעים, הרבה פעמים בוכים. גם מצבי הבריאותי לא טוב. בעלי הלך ברחוב ונפל. זה לא פשוט. חוץ מזה, כבר שדדו אותנו פעמיים. פעם אחת כשהיינו במלון, ובפעם השנייה פרצו לנו לדירה הנוכחית. הכל לקחו, כולל מסמכים, אפילו נעליים לקחו. אנשים טובים נתנו, תרמו לנו. זה כל כך כואב, הבעל לא מפסיק לבכות, אנחנו פוחדים לישון. יש כמה אנשים טובים ששומרים איתנו על קשר. בעלי אפילו מצא כאן מישהו יותר צעיר ממנו שעבד איתו בזמנו בחרקוב, ואנחנו יכולים להתקשר אליו. מאז שפרצו לנו לבית, קשה לנו לסמוך על אנשים. לפני חנוכה התקשרו אלינו מתנדבים, רצו לבוא לשמח, אמרנו שלא יבואו כי פחדנו. אנחנו כאן לבד, לא מכירים אף אחד. אנחנו גם לא יוצאים יחד החוצה. פוחדים שיפרצו לנו שוב. אני יוצאת קצת עם המקל, שמה לעצמי למטרה לטייל קצת, ובעלי נשאר בבית".

"איך אפשר שלא להתגעגע לאוקראינה? בעלי נולד בחרקוב, אני גרתי שם 50 שנים. חיינו טוב, בבית נחמד, נאלצנו לעזוב הכל. עכשיו נשארנו בלי כלום. זה מאוד קשה. אנחנו רואים כל הזמן ערוצים אוקראיניים, מודעים למצב. לא הספקנו להיפרד מהחברים שלנו שבחרקוב ולא נשארו לנו פרטי קשר, מפני שנאלצנו לעזוב מהר. השארנו שם הכל, אבל גם כבר אין לנו לאן לחזור. מלחמה שם, הכל הרוס. כרגע המשאלה שלנו היא להיות בריאים".

"אני מרגיש פה בסדר, הבעיה היא שהמדינה יקרה. זה לא ריאלי שמתישהו תהיה לי פה דירה"
אלכסיי נפלקוב (47), עלה ארצה מחרקוב באפריל 2022 עם רעייתו ובנו

"כשהחלה המלחמה, ישבנו שבועיים במקלטים, הפציצו אותנו", סיפר נפלקוב, שחקן טניס שולחן, ל"מעריב" זמן קצר אחרי הגעתו ארצה. "הבנו שאנחנו חייבים לעזוב, והצלחנו לחצות את הגבול לפולין. עברנו בוורשה את הבדיקות הקונסולריות ומיד עלינו ארצה. אנחנו גרים בנתניה. יש לי הורים שגרים בישראל כבר 20 שנה. אנחנו מתכננים להתחיל ללמוד באולפן. מוצא חן בעיניי כאן".

"אני ואשתי, אנה, הולכים לאולפן", מספר נפלקוב כעת במלאת שנה לפרוץ המלחמה. "הבן שלנו הולך לכיתה א'. אשתי החלה לעבוד כמוכרת בחנות. אני בינתיים לא עובד, משחק טניס שולחן במועדון 'כרמל מרכזי טניס שולחן חיפה'. אני רוצה למצוא תעסוקה סביב הטניס. אנחנו מרגישים בסדר. מצאתי חברים סביב הטניס, גם אשתי מצאה כאן חברים. אנחנו גרים ליד ההורים שלי. גם הילד שלנו נהנה כאן. באוקראינה עבדתי בקייב, ואשתי והבן גרו בחרקוב. עכשיו יותר טוב לו, כי ההורים ביחד. גם מזג האוויר כאן מאוד נוח, יש שמש ולא שלג, יש ים".

"יש לי עדיין חברים באוקראינה. גם אח של אשתי גר שם. אני כל הזמן מסתכל בחדשות, עוקב אחרי מה שקורה. אני לא יכול להתגעגע, כי אין למה להתגעגע, יורים שם. אני מרגיש פה בסדר, הבעיה היא שהמדינה יקרה. כרגע אנו מסתדרים, כי בינתיים מקבלים כסף עבור דיור. אני לא רגיל לחיות בשכירות, אבל כנראה זה לא ריאלי שמתישהו תהיה לי פה דירה. הבעיה עם הדיור זו הבעיה העיקרית. אבל חוץ מזה הכל טוב. אנחנו מתכננים להישאר כאן, לא מתכננים לחזור". 

"היחס פה מצוין, אבל הלב כואב שהמלחמה עדיין נמשכת"
ריטה אפשטיין (90), עלתה ארצה לבדה מקייב במרץ 2022

"מעולם לא חשבתי לעזוב את קייב", אמרה אפשטיין בראיון ל"מעריב" זמן קצר אחרי הגעתה ארצה. "לא חשבתי שבגיל שלי אצטרך להתחיל חיים מחדש, שאחווה מלחמה בפעם השנייה ואצטרך לעזוב שוב את ביתי. עכשיו אני גרה אצל בת דודה שלי בירושלים, כולם מתייחסים אליי מאוד יפה, אבל אני לא רוצה להעיק על אף אחד. מקווה לפחות שיהיה לי חדר שלי, אפילו של 10 מ"ר באיזה הוסטל".

"השנה הזאת עברה מאוד מהר", אומרת אפשטיין כעת במלאת שנה לפרוץ המלחמה. "מחודש ספטמבר אני גרה בדיור מוגן בקריית אתא. אני עדיין מסתגלת, זה גיל לא פשוט להתרגל למשהו חדש. אבל הכל בסדר, אני מאוד מרוצה. יש לי בישראל שתי בנות דודות שדואגות לי. יש לי גם מטפלת דוברת רוסית שמגיעה שלוש פעמים בשבוע. מצאתי פה בדיור המוגן מישהי שלמדה איתי באותו בית ספר בקייב. זה ממש מזל, נס. אנחנו חברות טובות. יש בישראל גם חברים שלי מקייב שהגיעו ארצה כבר לפני הרבה שנים. אנחנו נמצאים בקשר".

"אני יוצאת קצת לטייל בפארק, אני מבשלת לבד את כל האוכל. אני יודעת רק כמה מילים בודדות בעברית, 'בוקר טוב, ערב טוב, שבת שלום, שבוע טוב'. חבל שהזיכרון שלי כבר לא כל כך טוב. אני מתעניינת במה שקורה באוקראינה, מסתכלת בערוצים אוקראיניים. הלב כואב שהמלחמה עדיין נמשכת. אני מתקשרת בוואטסאפ לשכנה שלי מקייב, לקולגות שעבדתי איתם בעבר. הם מספרים על אזעקות, על חיים לא פשוטים. אני מאוד נהנית פה בישראל, היחס מצוין, אבל אני גם מאוד מתגעגעת לקייב ולוקחת ללב מה שקורה שם. גם ההורים שלי קבורים שם. המשאלה שלי היא מתישהו להצליח לבקר שם. אני לא יודעת אם זה יצליח. בת דודה שלי הבטיחה לי שאם המלחמה תסתיים, היא תיקח אותי".