“כולם חשבו שאני משוגעת שאני עוזבת משרה כזו“
מיטל בן ארי, עזבה עבודה בהייטק כדי להקים מקלט הצלה ושיקום של בעלי חיים
עבדתי בכמה חברות הייטק והתעסקתי במשך שנים בתחום הכספים, אבל תמיד אהבתי גם בעלי חיים והייתי מתנדבת בסיוע לחתולים שחיפשו בית“, מספרת מיטל בן ארי, שהחל מ־2016 מנהלת יחד עם עדית רומנו במושב עולש שבעמק חפר את “חוות החופש“ שייסדו, מקלט הצלה ושיקום של בעלי חיים שהגיעו מתעשיות המזון והניסויים בבעלי חיים.
“טסתי הרבה לחו“ל במסגרת העבודה שלי, והיה לי מאוד נוח בחיים. יום אחד נתקלתי בהרצאה של גארי יורופסקי (פעיל יהודי אמריקאי למען זכויות בעלי חיים וקידום טבעונות – ד"פ), ונתקלתי לראשונה במונח ‘טבעוני’, חקרתי את הנושא. באותו רגע הלכתי למקרר, העפתי את כל מוצרי הבשר, הגבינה והביצים והפכתי לטבעונית“.
בן ארי ביצעה שינוי בחייה לאחר שהחלה להתנדב בעמותת Vegan Friendly. “החלטתי שאני מקדישה כל זמן פנוי שיש לי למען בעלי חיים“, היא מספרת. “הבנתי שעם כמה שהמשכורת שלי יפה בהייטק והתנאים מעולים – הלב שלי לא שם. כולם חשבו שאני משוגעת שאני עוזבת משרה כזו, אבל הבנתי שהייעוד שלי בחיים הוא להשמיע את קולם של בעלי החיים“.
בהמשך פגשה את עדית רומנו, יזמית ואשת עסקים בינלאומית שגם החליטה אחרי 20 שנה לעזוב את עבודתה ולהתמסר ל"חוות החופש".
לא היו לך חששות להתחיל חיים חדשים?
“חששות? הברכיים רעדו לי. ההורים שלי חשבו שהשתגעתי. ידעתי שאם אני עוזבת את המשרה שלי, אז לא תהיה לי משרה כזו שוב פעם. שלושה חודשים לפני שעזבתי הציעו לי קידום בעבודה וקיבלתי עוד אלפי שקלים למשכורת. כמובן שהיה לי מאוד קשה להודיע על העזיבה וניסו להשאיר אותי בחצי משרה, אבל הרגשתי שאני רוצה לתת 150% מעצמי רק לחווה“.
כיום את שלמה עם ההחלטה?
“לחלוטין. לא הייתי עושה את זה אחרת. זה כן גובה מחיר כי יש לנו אחריות רצינית והמון על הכתפיים, אבל זה ממלא אותי. אני אם יחידנית לשני ילדים ואני חושבת שאם הייתי נשארת בחברת הייטק, לא הייתי יכולה לחוות אותם כמו שאני חווה אותם עכשיו“.
“הייתי אומלל ומנהל הבנק שלי היה מאושר. עכשיו התחלפנו“
אורן שמאי, עזב משרה כעורך טלוויזיה כדי להקים משק צמחי מרפא ומשק חי
ורן שמאי נולד בפתח תקווה ובהמשך חי שנים רבות ברמת גן. “במשך הרבה שנים הייתי עורך בטלוויזיה וערכתי תוכניות כמו ‘רחוב סומסום’, ‘תיכון השיר שלנו’, ‘אורלי וגיא’, תוכניות בוקר וכו’“, הוא מספר. “הייתי אומלל ומנהל הבנק שלי היה מאושר. עכשיו התחלפנו (צוחק). אשתי, אדווה, עסקה בגבייה ובהנהלת חשבונות, וכיום היא עוסקת ברפלקסולוגיה ותופרת שמיכות מטלאים. קצנו בחיי העיר והחלטנו לעבור למושב“.
מה גרם להחלטה הזו?
“ידענו שאנחנו רוצים לעזוב את העיר ולפתוח משק, אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו זאת כלכלית. גיסי עבר לפתחת שלום, וכשנסענו לבקר אותו, התאהבנו באזור“.
השניים השתתפו במכרז למגורים במושב פרי גן במועצה האזורית אשכול, וכעבור שנה וחצי התקבלו. “ב־2012 הגענו למשק נטוש לחלוטין, ובמקביל המשכתי לעבוד במשרה חלקית בעריכת טלוויזיה“, הוא מספר. “אבל לאט לאט עברתי לתכנת מחשבי השקיה לחקלאים כי היה לי ידע במחשבים, ומשם עברתי לעבוד בחממות קנאביס. במקביל כבשנו את השטח שלנו מטר אחרי מטר, בעזרת חברים, משפחה ותרומות. כל הבוסתן שלי מורכב ממתנות מהשכנים שלי במושב“.
הזוג הקים את חוות “חמדת שדות“, משק חינוכי־תיירותי המושתת על עקרונות חקלאות בת קיימא: “כל החלומות העירוניים שלנו שהילדים ירוצו בשדות – הפכו למציאות שלנו. במובן הזה הגשמנו חלום. מושב פרי גן קיבל אותנו בצורה החמה ביותר שאפשר. המשק שלנו מבוסס על צמחי מרפא ומשק חי. אנחנו לא חולבים ולא שוחטים את הצאן שלנו, והכל נעשה מתוך כבוד עצום לבעלי החיים. אלו העקרונות שאנחנו מנסים להעביר לכל המבקרים“.
לא חסרה לך העיר הגדולה?
“לא, במסגרת העבודה שלי כמרצה לקולנוע ולשירה עברית של ימי הביניים אני מסתובב הרבה בארץ. כל רביעי וחמישי אני מבלה בתל אביב, אז אני מקבל את המנה של תל אביב וחוזר לשקט שבמושב“.
איך הסביבה הגיבה לצעד שלך?
“חשבו שאני משוגע. חברים שלי רצו לאשפז אותי בכפייה וטענו שאין סיכוי שהם יבואו לחור הנידח הזה. היום אני צריך לגרש אותם במקל. אני היחיד מהמשפחה והחברים שעזב את המרכז“.
“ביום אחד פיטרתי שישה עובדים וויתרתי על הבית שהיה לי“
רונן שושני, עזב משרה במרכז ועבר לערבה לטובת גידול מטע תמרים
זו הייתה תפנית והחלטה של יום אחד“, מספר רונן שושני, שבמשך שנים רבות שימש קבלן גינון באזור המרכז. “ביום אחד פיטרתי שישה עובדים קבועים, ויתרתי על הבית שהיה לי במרכז, על הלקוחות הרבים, והחלטתי לסגור את העסק ולעבור לערבה. התאהבתי במדבר, בשדות הגדולים לאורך הדרך ובחופש הזה. בנוסף, בעקבות האינתיפיאדה השנייה ירדה העבודה והרגשתי שאני צריך לעשות שינוי גדול“.
ב־2004 עבר שושני להתגורר ביישוב ספיר ועבד כמורה־מדריך לענייני חקלאות וזואולוגיה. “ההתאקלמות הייתה די מהירה“, הוא מספר. “נחשפתי לאנשים מקסימים, לאוכלוסייה מגובשת“.
כעבור שנתיים עבר למושב עין תמר בערבה הצפונית. “החלטתי שאני מקים מטע תמרים“, הוא מספר. “כשאני מסתכל על השינוי שעברתי מעבודה בגננות במרכז להקמת מטע בערבה – אני רואה בזה שינוי טוב ומבורך. זו ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי. מעבר למשק החקלאי הזה, יש לנו מיזם תיירותי מקסים שמשולב בתוך החקלאות. המיזם שלנו נקרא ‘התמרים של שושני’, והוא פתוח בכל השנה וכל הזמן. במסגרתו אני מעביר סיורים חקלאיים בערבה“.
העיר הגדולה לא חסרה לך?
“לא, ממש לא. אם אני רוצה ללכת לקניון ולראות סרט, אז אני נוסע שעה וחצי למרכז, נהנה, חווה הרפתקה וחוזר לשקט ולחופש שבערבה“.
“היו בהחלט חבלי לידה, שאני לא בטוח שהם נגמרו“
גיא ארליך, עיתונאי ויזם ירושלמי שהקים בקיבוץ אלמוג את “חוות האפרסמון" לגידול צמחי בושם עתיקים
בעברי הייתי עיתונאי ועסקתי ביזמות חברתית, אבל החלטתי שאני רוצה כיוון חדש“, מספר גיא ארליך. “התפנית קרתה כשביקרתי בשמורת עינות צוקים ושם נחשפתי לאפרסמון הקדום“.
ב־2008 העתיק ארליך את מגוריו לקיבוץ אלמוג שבצפון ים המלח ובהמשך הקים בו את “חוות האפרסמון“ לגידול צמחי קטורת, בושם ומרפא מקראיים. “בהתחלה הייתה לי חממה והתחלתי לגדל צמחים, ובהמשך עברתי למטע. מאוד טוב לי בשגרה הזו. אני מרגיש בהחלט יותר נינוח“.
איך התמודדת עם ההתחלה של חיים חדשים?
“זה היה מורכב. היו פחדים והייתה אי־ודאות. היו בהחלט חבלי לידה, שאני לא בטוח שהם נגמרו. לילדים שלי היו קשיי התאקלמות כי פתאום הם היו צריכים ללמוד בכיתות קטנות יותר, ולא היו להם יותר מדי אופציות לחברים, אז הם כעסו עליי וכנראה בצדק. זה שונה לגמרי מהעיר הגדולה. אני מרגיש לגמרי בבית במטע שלי, אבל בקיבוץ אני עדיין לא מרגיש בבית כל כך. יחד עם זאת, אני לא רואה את עצמי חוזר לחיות בעיר הגדולה“.
“היום כשאני חושב על לנסוע לתל אביב מתחיל לעקצץ לי באצבעות“
דותן גושן, עזב עבודה בהייטק לטובת הקמת גן ירק
עבדתי 13 שנה בעולם ההייטק ובתפקיד האחרון הייתי סמנכ“ל מכירות, הייתי טס לחו“ל, היה לי רכב חברה“, מספר דותן גושן. “יום אחד בשבע בערב הייתי בבית עם הבת שלי בת השנה, והבוס שלי התקשר. הוא שמע את הבכי של התינוקת ברקע. אחרי זה הוא שלח לי מייל: ‘זו תקופה קשה בהייטק. לא יכול להיות שבשעה כזו אתה בבית. אני מצפה ממך לעבוד גם 14 שעות אם צריך’. בבוקר באתי אליו ואמרתי לו שאני מכבד אותו, אבל יש לי דברים אחרים לעשות בחיי“.
פחדת?
“הייתי מאוד נחוש לעשות את זה. מרגע שהודעתי לבוס שלי שאני עוזב, הוא ניסה להשאיר אותי. באתי לזה באמונה גדולה שזו הדרך שבה אני רוצה לחיות. הבנתי שכנראה לא אעשה אקזיט בהייטק, אבל ארוויח משפחה, בית, זמן וחופש“.
בשנת 2012 עבר גושן עם משפחתו לקיבוץ המעפיל שבעמק חפר. “בניתי מודל לגידול גן ירק אורגני על 40 דונם“, הוא מספר. “יש בו מגוון ירקות העונה ובמקביל 30־40 סוגי ירקות שגדלים בשדה. אנחנו מגדלים אותם ללא שום חומרי הדברה. המודל נקרא ‘משק אורגני המעפיל’, ובכל שבוע אנחנו קוטפים את הירקות, מרכיבים מהם סל ירקות עשיר ומגוון ושולחים ללקוחות עד פתח הבית, מצפון ועד דרום“.
איך הסביבה קיבלה את הצעד שלך?
“כשעבדתי בתל אביב וביליתי שעות בפקקים, זה היה לי טבעי והגיוני, והיום כשאני חושב על לנסוע לתל אביב מתחיל לעקצץ לי באצבעות. אני שולח שליחים לשם, אבל אני עצמי מתרחק מהעיר. הרבה חשבו שאני משוגע ושנפלתי על השכל כשהחלטתי לעבור לחיות בחקלאות ונטשתי את תנאי ההייטק, אבל היום, בדיעבד, אני שמח שאמרו לי שזה רעיון משוגע כי זה נתן לי את הדרייב להוכיח אחרת. אשתי אמרה לי ללכת עם החלום שלי וללכת הכי רחוק“.