"עוצמת ההשפלות; ההגבלות; ההתעללות הפיזית והנפשית שחוותה המתלוננת וגם הדברים שחוו ילדיה או שנחשפו אליהם - היא כזו, שבית משפט זה לא נחשף לשכמותה במקרים קודמים. לא במהלך העבודה השיפוטית, ואפילו לא ביצירות ספרותיות או קולנועיות העוסקות במטריה זו וניתן לומר, לעניין זה, כי המציאות עולה על כל דמיון". כך כתב השופט רון סולקין מבית משפט השלום בבאר שבע, כשהרשיע תושב דימונה בהתעללות ובאלימות במשך שנים באישה, אפילו ליד ילדיהם. אבי כהן ניהל רומן עם הקורבן, שהייתה המאהבת שלו, ואם לכמה מילדיו.
האשם, בשנות הארבעים לחייו, היה נשוי ואב לילדים כשהכיר חיילת צעירה והחל לנהל עימה מערכת יחסים רומנטית, שהתאפיינה כבר בשלביה הראשונים באלימות קשה ביותר מצד כהן. הוא נהג להכות את הקורבן קשות אף בפני שני ילדיהם, לחנוק אותה עם שרוכים, להצליף בה במקל שאף נשבר על גופה, להשפיל אותה, לסגור אותה בביתה, למנוע ממנה לצאת למפגשים עם בני משפחתה והשפלות רבות אחרות, חלקן בפני אנשים ונשים אותם לימדה. במקרה אחר הוא דרש ממנה כעונש ללקק את צמיגי מכוניתו. כיום, האישה בשנות השלושים לחייה.
כל עמוד בהכרעת הדין, מפרט שורה של מקרי אלימות קשים ביותר שביצע האשם. את המקרים הכחישו עורכי דינו של כהן. אסתר בר ציון וויקטור אוזן: "בתיק זה בחרה ההגנה לכפור, באופן כמעט מלא, באשמה ובשל כך – נפרסה לפני בית המשפט התמונה המלאה והכוללת של מערכת היחסים – אם ניתן לקרוא לה כך – שבין הנאשם לבין המתלוננת ולתנאי חייה הקשים".
בהכרעת הדין המרשיעה, ציין השופט סולקין הפחד הנוראי של הקורבן להתלונן על המעשים האלימים שביצע כהן, אפילו כשכמעט קיפחה את חייה. הדבר הראה על השליטה האיומה שלו בקורבן: "עלה מהראיות, שאפילו לאחר התקיפה החמורה נושא האישום הראשון, בגינה כמעט קיפחה המתלוננת את חייה – סירבה להתלונן על הנאשם והסכימה רק לפינוי למקלט, בו היה צורך בתהליך טיפולי ארוך אל מול המתלוננת על מנת לשכנעה לשתף פעולה. כל אלה מלמדים על עוצמת השליטה אותה השיג הנאשם במתלוננת, ואשר הביאה אותה לרוץ לזרועותיו ולהימנע מלממש את נקודות היציאה שהיו לה מתוך אותו קשר הרסני. את מצבה של המתלוננת יש לבחון באספקלריה של המציאות הסובייקטיבית אותה חוותה", כך כתב השופט.
עוד הוא הדגיש את ההפקרות שבה נהג כהן כלפי ילדיהם המשותפים של השניים: "טענה מקוממת במיוחד מצדה של ההגנה היתה בנוגע להפקרת הילדים על ידי המתלוננת. טענה זו הועלתה מפי מי אשר מודה, בחקירתו בבית המשפט, כי ביקר את ילדיו פעם בחודש או פעם במספר שבועות, ומי אשר עולה מהראיות שלא דאג אפילו למינימום הנדרש עבורם. לא בפן הקיום הבסיסי - כלומר מזון וסביבת מגורים ראויה, ובוודאי לא מהפן הנפשי והרגשי, שלא לדבר על אותם אירועים בהם ייחל למותם או להפלתם של מי מהילדים". נזכיר כי באותה העת, כהן היה נשוי לאישה אחרת, שלה נולדו ארבעה ילדים.
למתלוננת לא היה קל במהלך חשיפת האירועים הקשים, כך נאמר בהכרעת הדין המרשיעה. בייחוד כאשר נאלצה להתמודד עם חקירה צולבת ולא תמיד עניינית, תוך השתלחות פוגענית שלא לצורך ובניגוד לכללי הדיון ולהנחיות בית המשפט. הקורבן אף ספגה מכיוונם של הנאשם ובני משפחתו השפלות ובזיונות לכל אורך שמיעת הראיות, שלא פעם הובילו בלית ברירה להוצאת חלק מבני המשפחה, ואף להוצאת האשם מהאולם. עם זאת היא הפגינה אומץ, ובהביטה אל תמונת ילדיה, שאותה הניחה לנגד עיניה לכל אורך מסירת העדות – עמדה זקופה אל מול כל הנוכחים וצעדה קדימה לחשיפת העוול שחוותה, ולפתיחת פרק חדש בחייה ובחיי הילדים - לטובת עתיד טוב יותר.
את סיכום ההרשעה הביא בית המשפט באמצעות השיר "ווידוי", אותו כתב אלכסנדר פן וקטע מהשיר "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג: תקוותינו היא, כי בעניינה של המתלוננת דנן ייכתב סיום אחר לשיר – כך, שאם יהיה זה שנית – דווקא יהיה זה אחרת; וכי המתלוננת וילדיה יזכו להזדמנות נוספת ולחיות את חייהם – כדברי המשוררת לאה גולדברג בשירה הידוע "את תלכי בשדה כאחד הדשאים, כאחד האדם".
בית המשפט בבאר שבע הרשיע את הנאשם בכלל העובדות והעבירות שבכתב האישום.