ב־10 ביוני 1993 נאנסה ונרצחה חנית קיקוס בת ה־17 מאופקים באחת הפרשות שהסעירו וזעזעו את המדינה בשל המחלוקות סביב זהות הרוצח וההרשעות השנויות במחלוקת.
חשד: התקין מצלמה נסתרת בשירותים בעבודתו וצילם עובדות
יוצא מהרכב ויורה צרור: תיעוד רצח אודיה גבאי בחיפה
החשד נפל על סלימאן אל־עביד, בדואי שהתגורר ברהט והורשע באונס וברצח קיקוס בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שנתיים לאחר מכן, בערעור, זיכה אותו בית המשפט העליון מרצח אך הותיר את ההרשעה באונס על כנה, אולם הרכב מורחב שוב הרשיע אותו ברצח וגזר עליו עונש מאסר עולם.
לאורך השנים פקפקו בני משפחתה של קיקוס בכך שאל־עביד הוא הרוצח האמיתי, ואביה אף טען כי “כולם יודעים שאל־עביד הוא לא הרוצח". ביוני 2020 השתחרר אל־עביד ממאסרו.
פרשייה זו זוכה לפרק שלם ומעמיק בספרו החדש של רנ"ג (בדימוס) חיים דידי, איש משטרה וחוקר ותיק לשעבר, ששימש כראש צוות החקירה של ימ"ר נגב בפרשה. “כתבו על חנית הכל, אין אבן שלא הפכו כדי להבין מה קרה שם", אומר דידי. “כמה ימים לפני שהפרשייה התפוצצה התגרשתי, והשקעתי את כל הזמן והמרץ שלי בתיק הזה.
לא נתתי רגע מנוחה לפרקליטות, גם בבאר שבע וגם בירושלים, כדי לפתור את התעלומה. היו מספיק ראיות כדי להרשיע את אל־עביד. דבר אחד כואב לי - בגלל שגם השוטרים וגם האזרחים ראו כתבה בעיתון שטענה שהוא חף מפשע, אז הם חשבו פעמיים.
אנחנו אספנו עוד ועוד ראיות המעידות כי הוא אשם, ואני מאמין על פי הראיות שהוא הרוצח. אחרי שנתיים שלא נמצאה גופה, מצאנו סיבים מגופתה של חנית ולקחנו סיבים מגופו של אל־עביד ושלחנו אותם לאנגליה כי שם הייתה מעבדה שיכלה לבדוק בצורה הכי מקצועית שהסיבים תואמים".
“אין הצלחה של 100%"
הספר החדש, “הסודות מאחורי הרצח – חייו של חוקר" (בהוצאת “אות ועוד") בעריכתו של הסופר אלי חליפה, מספק לא רק פסיפס אוטוביוגרפי על חייו של דידי, אלא גם פותח צוהר לחדר החקירות של מי שחקר מעל 300 מקרי רצח שונים, חלקם מהמפורסמים והמזעזעים במדינה.
“אני נכנס בספר לפרשיות הרצח ולדיונים בבתי המשפט, מספר מהמבט שלי על תיקי רצח, אונס ושוד, על מערכת היחסים שהייתה לי עם הפרקליטים והשופטים והתחבולות השונות שסייעו לפענח את המקרים", הוא מספר.
“שירתתי 41 שנה במשטרה, תחילה בימ"מ ואז כבלש ורכז מודיעין, ובהמשך ולמשך 31 שנה כחוקר פשעים חמורים בנגב, ורציתי להשאיר חותם למשפחה, לחברים ולשוטרים הבאים של הדברים שעברתי כדי לספק להם זווית אחרת. הבנתי מכמה קצינים בכירים במשטרה שאין ספר כזה שנוגע במקרים אמיתיים".
אחד המקרים שדידי מתאר בספר הוא סיפורו של ד"ר סרגיי פונטוס - “ד"ר צהבת" - תושב דימונה, רופא מרדים מבית חולים “סורוקה", שהואשם ב־2003 בהדבקתם של 28 חולים בצהבת בכך שהזריק להם ממזרק שבעזרתו צרך סמים, והורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. “זו הייתה פרשה מורכבת והיינו צריכים ללמוד רפואה כדי לפענח את התיק הזה", הוא נזכר.
“בהתחלה הרופאים בסורוקה לא כל כך ששו לעזור לנו אבל בהמשך הם נאלצו להגיש לי עזרה כדי ללמוד מה תפקיד הרופא המרדים במהלך אותו ניתוח. מנהל סורוקה והסגן שלו ממש סייעו לנו בכל בקשותינו, ונעזרתי בכל מיני מכונים, בדיקות של אותם חולים וכו’.
עם כמה שרופא מתוחכם – יותר קל לחקור אותו מאשר טייס. לקח לנו כמה חודשים לפענח את זה כי בהתחלה בית המשפט לא רצה להשאיר אותו במעצר, בסוף הוא הורשע וקיבל 12 שנה".
לצד ההצלחות יש גם מקרים שדידי לא הצליח לפענח ועד היום מטרידים אותו, גם כשהוא כבר כמעט עשור לא במשטרה. הבולט שבהם הוא פרשת “האנס מהדרום": ביום שישי קיצי בקיץ 1985 תפסה חיילת מהדרום טרמפ בדרכה הביתה. הנהג חטף אותה, ניסה לאנוס אותה וירה לה בראש. היא שרדה, אבל “האנס מהדרום" הפך לאימת המדינה, שב להכות פעמיים נוספות ועדיין לא נתפס.
“במשך למעלה מ־30 שנה הסיפור הזה מלווה אותי ואני עדיין בקשר עם אותה חיילת", אומר דידי. “כשזה קרה הייתי בלש, וכשהגעתי לחקירות הצמדתי את התיק הזה אליי. תחקרתי אלפי אנשים לאורך השנים כדי לתפוס אותו וכאב לי שלא הצלחתי להגיע לאותו חשוד. כל הזמן אותה חיילת ביקשה ממני שלא ישכחו אותה, והבטחתי לה שאעשה הכל כדי למצוא את האנס – ולצערי זה לא קרה.
אם המקרה של ‘האנס מהדרום’ היה מתרחש היום היה לנו הרבה יותר קל לפענח את התיק. אין הצלחה של 100%, אני יודע את זה. היו מקרים שהיו לי ראיות להרשעה אבל הפרקליטות החליטה לשחרר את הבן אדם, או שידעתי שלא אוכל להגיש כתב אישום ואז זה גם כואב. בתקופתי ידענו 80% הצלחה בפענוח מקרים והרשעת הפושעים, שזה המון".
דידי (69), תושב באר שבע, מהשוטרים המיתולוגיים באזור הדרום, הוא הבכור מבין עשרה ילדים שנולדו לזוג הורים שעלו ארצה בתחילת שנות ה־50 מהאי ג’רבה בתוניסיה והתיישבו במושב שרשרת (סמוך לנתיבות). הוריו הקימו במושב משק חקלאי וכנער סייע דידי בטיפול במשק.
“הילדות והבית עיצבו אותי ואת האישיות שלי", הוא מספר. “המושב היה חממה לגידול ילדים שיכולים ללמוד אהבה, נתינה, הערכה, סובלנות וכבוד הדדי, על זה ההורים חינכו אותנו. אבא ידע לתת את הכוח שלו ואמא לחזק ולחבק אותנו. היינו עשרה ילדים בשני חדרים. בהתחלה אפילו לא היו כבישים באזור. עולם אחר".
בתום לימודי התיכון התגייס דידי לגדוד 890 של הצנחנים, עשרה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. “היינו מהראשונים לצלוח את תעלת סואץ וניהלנו קרבות קשים מול הצבא המצרי בחווה הסינית", הוא משחזר. “פעמים רבות ניצלתי בנס ממוות.
אחרי שחצינו את התעלה והתחלנו לכבוש מקומות בכיוון סואץ, נלחמנו באחת הפעמים מול הארמייה השלישית של המצרים, וניצבנו על רמפה כשאני עמדתי למעלה ולידי עמד חבר, ופתאום אני רואה רסיס שעומד לפגוע לי בראש ובגוף. הרסיס זז הצדה ופגע בחבר שלי והוא נהרג. פעם אחרת נסענו ראשונים בזחל"ם ואז נגמרה התחמושת.
ביקשנו מהזחל"ם שאחרינו לעקוף אותנו עד שנקבל תחמושת, הוא עקף אותנו וקיבל טיל, ודקה אחרי זה הזחל"ם שלנו גם קיבל טיל, קפצנו משם וניצלנו בנס. בכלל, קרו לי הרבה נסים, גם כשוטר ירו עליי. הייתה לי יכולת מסוימת לצאת ממצבים. לא אגיד שלא היה לי פחד, אבל הצלחתי להתחשל ולהתגבר על הפחד הזה. גם כשהייתי בסכנת חיים ידעתי להמשיך הלאה".
שיערת שכעבור 50 שנה מאז מלחמת יום הכיפורים תפרוץ מלחמה כמו “חרבות ברזל"?
“מה פתאום? מי העלה בדעתו. אבל מלימודי התורה אני יודע שכל כמה שנים העם היהודי חווה אסון טרגי כזה, ואני מניח שגם בעוד 20 או 30 שנה יהיו אסונות פה, אם לא מהפלסטינים אז מאויבים אחרים".
“’לקום לפני כולם"
עם שחרורו מהצבא התלבט בין לימודים לעבודה, אלא שאז קרא בעיתון כתבה על הקמת יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור, הימ"מ, בפיקודו של אסף חפץ, לימים מפכ"ל המשטרה. “איך שקראתי את זה מיד עזבתי הכל והלכתי להירשם, ככה מהר, מבלי לחשוב פעמיים ומבלי להסס, בספונטניות מוחלטת", אומר דידי. “עברתי את המבדקים וביחידה הזו עשיתי כמה מהדברים שהכי השפיעו עליי, ושמפאת הצנזורה אני לא יכול לדבר עליהם עד היום".
בשנת 1976 עבר לשרת במשטרה הכחולה, תחילה כבלש במשטרת מרחב הנגב (נקראה אז “הלשכה לתפקידים מיוחדים") ובאמצע שנות ה־80 עבר כאמור לשרת ביחידת החקירות של מרחב הנגב עד 2015. “להיות שוטר חוקר זה אומר לעבוד 25 שעות ביממה", הוא אומר. “אתה צריך ‘לקום’ לפני כולם - לפני שהעד ולפני שהחשוד באותה חקירה מתעוררים על עצמם.
לפני החקירה אני צריך לדעת עליהם דברים, וזה עולם משפטי מעמיק ומקיף. לפי דעתי, יחידת חוקרים זו היחידה הכי טובה במשטרה לחקור ולהביא את אותם חשודים ולהעמידם לדין. צריך לשאוף לחקר האמת וזה קו מנחה לגבי כולם: גם אם חשוד ביצע מקרה הכי זוועתי צריך להתייחס אליו כאל אדם, ואם הוא אכן ביצע את העבירה – הוא ייכנס לכלא. תמיד צריך לדאוג גם למשפחות הנרצחים ברגישות יתרה".
מה אתה חושב על הדור הצעיר של החוקרים?
“כדי לחקור פרשיית פשע חמור, בייחוד רצח, צריך חוקר בעל ניסיון של עשר שנים לפחות בחקירות. הוא צריך ללמוד על חקירות ולהיצמד לבעלי ניסיון, ורק אחרי התקופה הזו הוא יוכל לנהל תיק רצח לבד. כואב לי שהחוקרים הצעירים מסתמכים רק על הידע האקדמי שלהם ולא משקיעים בללמוד מהשטח על שפת גוף, ללמוד מחוקרים, ללמוד על ראיות ופסקי דין, לקרוא המון. היום הדור הצעיר פחות קורא, וזה חבל".
ב־2015 פרש דידי משירותו במשטרה בטקס שערכו עבורו השופטים, הפרקליטים וחבריו ליחידה. “מדי פעם ביקשו ממני לבוא ולייעץ או לעזור בחקירות מהצד, אבל סירבתי כי ברגע שפרשתי – החלטתי לפרוש לגמרי", הוא אומר. זה לא חסר לי".
האלימות בנגב גוברת משנה לשנה. איך ניתן למגר אותה?
“צריך יותר שוטרים בשטח ויותר חוקרים שיחקרו, כי ככל שיש פחות חוקרים – יש פחות פענוחים. כמעט אין פשע שאי אפשר לפענחו, רק צריך את המשאבים וכוח האדם לכך".
למי מיועד הספר?
“הוא מיועד לכולם. גם לחוקרים ולשוטרים שיוכלו ללמוד על פסקי דין וגם לקהל הרחב שיקרא מהזווית האישית של מי שהיה בחדר החקירות על הפרשיות שהסעירו את המדינה".
מה אתה עושה בימים אלה?
“השבוע יצא הספר אז אני מקדם אותו בהשקות שונות, בשנים האחרונות אני עוסק בציור ובאמנות וגם מעביר הרצאות בהתנדבות על החקירות שבהן השתתפתי כדי לשמר את המורשת הזו".