בעל שהתגורר במשך כ-20 שנים בארה"ב, כאשר האישה והילדים נמצאים בארץ - אינו זכאי לקבלת קצבת השארים. כך קבע היום (שני) בהחלטה תקדימית בית הדין הארצי לעבודה. ההחלטה התקבלה בעקבות מאבק על כספי קצבת שארים של אישה שנפטרה, בין בעלה שהתגורר שנים רבות בארה"ב והיה מגיע מדי פעם ל"ביקור מולדת", לבין ילדיה שגדלו עמה עד שהתבגרו. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורם ובהחלטה תקדימית, והפך פסיקה של בית הדין האזורי שהורה על העברת הקצבה לאביהם.

תחילת הפרשה בשנות ה-90, כשהאב עזה לארצות הברית לצורכי עבודה. בשנת 2011 נפטרה רעייתו לאחר מחלה ממושכת, לא לפני שהשאירה צוואה שבה היא מורישה את כל רכושה לאחד מבניה. הבעל פנה לבית הדין האזורי לעבודה וטען כי כבן זוגה הוא זכאי לקבל את קצבת השארים מקרן הגמלאות של עובדי ההסתדרות.

בין הדין פסק לטובת הבעל והבן היורש ערער על כך לבית הדין הארצי לעבודה, באמצעות ד"ר עו"ד שרון פרילינג, מומחית לדיני משפחה וירושה. בערעור נטען, בין השאר, כי הבעל רשם את עצמו בארה"ב כלא נשוי ואת הכספים שהרוויח שם לא העביר ארצה.

בית הדין הארצי, בראשות השופטת סיגל דוידוב-מוטולה והשופטים רועי פוליאק וחני אופק גנדלר, קבע כי כדי לקבל את הקצבה על בן הזוג לעמוד בתנאים של תקנון הפנסיה ובמקרה זה לא עמד הבעל בתנאים. "בעידן הגלובליזציה, בו משמעות של מרחקים פיזיים פוחתת בשל הקדמת הטכנולוגיה - אזי העובדה שבני הזוג התגוררו תקופה מסוימת טרם פטירת אחד מבני הזוג במדינות שונות, כשלעצמה, אינה מהווה מחסום בלתי עביר לקבלת קצבת שארים", ציינו השופטים והוסיפו כי דווקא במקרה זה דרושה "תוספת ראייתית, אשר תהווה ערובה למסקנה כי בני הזוג מקיימים משק בית משותף, חרף הריחוק הפיזי הנוסע ממגורים במדינות שונות".

השופטים קבעו עוד, כי במקרה הזה "הדרישה הראייתית המוגברת להוכחת קיומו של משק בית משותף" לא התקיימה מאחר והיתה נפרדות פיזית לאורך תקופה משמעותית של שנים רבות".

עוד נקבע כי "לנפרדות הפיזית התלוותה גם נפרדות כלכלית". זאת מאחר והרכוש שצבר הבעל בארה"ב לא הועבר ארצה ונותר רשום על שמו בלבד, בחשבון הבנק המשותף בארץ לא הופקדו על ידו כספים באופן שוטף, הוא הציג עצמו לרשויות המס בארה"ב כרווק וכן התברר כי לא תמך ברעייתו בזמן שהיתה חולה על ערש דווי.

לנוכח ההלכה התקדימית, הגיש בן הזוג עתירה לבית המשפט העליון, שם תתקבל ההכרעה הסופית.