האסון התחבורתי של ישראל 2018 איננו התקלות בקו הרכבת המחבר (או ליתר דיוק שעדיין לא מחבר) בין ירושלים לבין תל אביב. 204 הרוגים מתאונות דרכים מתחילת 2018. למעלה מ-33,000 מקום המדינה. בשבועות האחרונים עלה במקרה הנושא שוב לכותרות. כתב אישום מזעזע נגד אלי בר זכאי שדרס למוות בנו של בכיר בשירות המדינה, "פגע וברח" של שחקן כדורגל מליגת העל שפצע אנושות נער ועוד תאונת "פגע וברח" של עיתונאי זר שקיפד את חייו של מוזיקאי חרדי מחונן.
התאונות הללו נדונות כעת בבתי המשפט, ששופטיו סופגים ביקורת לעיתים קרובות על עונשים קלים שהם גוזרים על הפוגעים שברחו והפקירו את קרבנם. החוק היבש מאפשר לגזור עליהם עד 14 שנות מאסר. אך עונשים אלו מאוד לא שכיחים בבתי המשפט. נהגים שדרסו למוות אך לא הפקירו את קרבנם, מקבלים עונשים פחותים בהרבה.
תמיד מדברים על הצורך בהחמרת הענישה. קל להטיל את האשמה ואת האחריות למגיפה על השופטים. אך שופטים אינם קוסמים ואם מישהו חושב שבתי המשפט יכולים להפחית את מספר תאונות הדרכים הקטלניות – טועה. בשנים האחרונות מסתמנת החמרה בענישה, אך לא נראה שפסקי הדין חוללו איזשהו שינוי חיובי בכבישים וגם לא באבטלה של חברא קדישא. גם אם אלי בר זכאי יקבל 80 שנות מאסר, תרבות הנהיגה בישראל לא תשתפר.
הפתרון הוא חינוך, חינוך ועוד קצת חינוך. השופטים יכולים לתת מימד קטן נוסף של הרתעה, אך לא הרבה מעבר לכך. כבר שנה וחצי אנחנו בעיצומו של קמפיין ההדתה במערכת החינוך, אולי כדאי שנזעק על מיעוט חינוך לנהיגה בטוחה במערכת החינוך. הכישלון החינוכי הזה הורג, והרבה. הרעש התקשורתי הנוכחי הוא הזדמנות לעשות שינוי תרבותי מעמיק שיציל חיים. בואו ניקח אחריות ונבצע את השינוי.