שופטי בית המשפט העליון הפכו היום (שלישי) את פסיקת בית המשפט המחוזי וקבעו כי המחבל מוחמד זיאדה לא יוחזר לכלא לריצוי 14 שנים בגין עבירות טרור חמורות שביצע, זאת לאחר שריצה 26 שנות מאסר ושוחרר בעסקת שליט בשנת 2011.

השופטים קיבלו את טענתו של זיאדה כי עבירות האלימות במשפחה בהן הורשע נגד בנות משפחתו אינן מבטלות את תנאי "כתב ההקלה" של שחרורו המוקדם. 

כתב ההקלה קבע "תנאי נוסף לשחרור המבקש ממאסר עולם לחופשי". על פי התנאי "מותנית ההקלה בכך שהנדון לא יעשה כל מעשה הפוגע בביטחון מדינת ישראל או בביטחון אזור יהודה ושומרון, ובכלל זה יימנע מכל פעילות טרור או אלימות, תמיכה בפעילות כזו וסיוע לה, בכל דרך שהיא, וכן לא יבצע כל עבירה שעונשה שלושה חודשי מאסר ומעלה על פי הדין החל באזור או הדין החל בישראל".
 

לאחר שהורשע בעבירות אלימות נגד אשתו ובנותיו, עתרה המדינה לביטול ההקלה ושליחתו ל14 שנות המאסר. אולם זיאדה, באמצעות עורך דינו אביגדור פלדמן טען כי התנאי המבטל הופך להיות בר-הפעלה רק במקרים שבהם הוא עובר עבירה אשר פוגעת או עלולה לפגוע בביטחון המדינה. ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר קיבלה את פרשנות זיאדה אך קבעה כי למרות זאת יש להפעיל נגדו את 14 שנות המאסר ולבטל את חנינתו, עקב הסעיפים ב"חוק שחרור על תנאי". המחבל ערער למחוזי, אולם ערעורו נדחה. הוא לא התייאש והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
 

את חוות הדעת העיקרית בעליון כתב השופט אלכס שטיין שקיבל כאמור את עמדת המחבל. לדבריו "כתב ההקלה שהמבקש קיבל מנשיא המדינה שולל את תחולתו של חוק שחרור על תנאי. התנאי המבטל מתייחס לעבירות נגד ביטחון המדינה בלבד – ובהתאם לכך הופך להיות בר-הפעלה רק בעקבות ביצועה של עבירת ביטחון".

"התעלמות ממהות החנינה"
 

שטיין מתח ביקורת רבה על ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי וקבע כי נפל בפסקיהם "שורת טעויות שנובעות רובן ככולן, מהתעלמותן ממהות החנינה, ובכלל זאת ממהותה של החנינה על תנאי; ממהות שיקול דעתו של הנשיא בהפעלת סמכות החנינה שבידיו; וכן מכללי הפרשנות אשר חלים על סמכות זו".

שטיין ציטט את דברי השופט עמית בדיון שהקשה על עמדת המדינה כי כל עבירה פלילית תצדיק את החזרת המחבל לכלא.

"כדי להיווכח עד כמה פרשנות זו איננה סבירה, די אם נשאל את עצמנו את השאלה שהעלה חברי, השופט עמית, במהלך הדיון בעל-פה: האם התנאי המבטל, שהתקיימותו, כאמור, מחזירה את המבקש למאסר עולם, יופעל במקרה שבו המבקש מחליט לסרב לקבל שטר כסף ישראלי אגב מכירה כלשהי ועל ידי כך מבצע עבירה לפי סעיף 489 לחוק העונשין, שעונשה שלושה חודשי מאסר? אם התנאי אכן יופעל, האם לא יהא בכך משום אבסורד? ואם התנאי לא יופעל, במה שונה העבירה לפי סעיף 489 לחוק העונשין מהעבירות בהן הורשע המבקש לעניינו של התנאי המבטל? סבורני כי לשאלות אלה אין מענה אשר מניח את הדעת".

שטיין סיים את פסק דינו באמירה כי "ישראל איננה רק מדינה שנלחמת בטרור. ישראל היא מדינת חוק שנלחמת בטרור תוך שמירה על חוקיה ועל הזכויות שחוקים אלה מקנים לבני אנוש. לפי חוקים אלה, התנאי המבטל שהתקיימותו מפקיעה את החנינה שניתנה למבקש ומחזירה אותו למאסר עולם הופך להיות בר-הפעלה אך ורק כאשר המבקש מבצע עבירה כלשהי נגד ביטחון המדינה"

השופט עמית הצטרף לפסק הדין וכתב כי "טרור, הסתה, ביטחון – באלה דיבר מנסח כתב ההקלה וכתב ההתחייבות, ולא בכל עבירה שבגינה ניתן להשית מאסר לתקופה של שלושה חודשים, תהא אשר תהא".

השופט ג'ורג קרא דחה גם הוא את עמדת המדינה וטען כי אין ממש מאחורי הטיעון שהציגה. לדבריו הטיעון לפיו התוספת "לא יבצע כל עבירה שעונשה שלושה חודשי מאסר ומעלה" – הוכנס על מנת להרתיע אסירים משוחררים במסגרת "עסקת שליט" מביצוע כל סוג של עבירה אין בו ממש".

קרא כתב כי "החנינה הינה אקט נשיאותי. נשיא המדינה מסמל את הממלכתיות, היושרה וההגינות ונהנה מחזקת התקינות. בבואנו לפרש מסמך שנוסח ונחתם על ידי נשיא המדינה, אין ליחס לו, אף לו ברמז, כי במסמך ההקלה נטמנה מלכודת פתאים לאסיר שמא ייכשל בה. לו רצה והתכוון נשיא המדינה כי חנינתו של אסיר כזה תבוטל עם ביצוע כל עבירה אחרת שאיננה עבירת בטחון או טרור, שהעונש בצדה שלושה חודשי מאסר ומעלה, חזקה עליו שהיה מנסח את הדברים בבהירות שלא היתה מותירה מקום לספק. טענה ממנה ניתן להסיק מסקנה פרשנית אחרת, לפיה הוטמנה מלכודת בכתב החנינה הינה טענה שאינה ראויה להישמע בהינתן מעמדו ותפקידו של נותן החנינה".