הכתבה הינה במסגרת שיתוף פעולה עם חברת אוביטר
משה (שם בדוי) הגיע אליי לייעוץ בעקבות בקשה למדור ומזונות שהגישה סיגל (שם בדוי), גרושתו מזה כשנתיים בעבור ילדם המשותף בן ה- 8. "הוא הילד שלי, הרי ברור שאני רוצה שיהיה לו הכי טוב ודואג לכל מה שהוא צריך", פתח משה ואמר נחרצות תוך שהוא מכוון לפניי את הטלפון הנייד שלו ומראה לי תמונות של ילד מתוק וחייכן שדומה לו מאוד.
"מעולם לא ויתרתי עליו, להיפך, ביקשתי משמורת משותפת כדי לבלות איתו כמה שיותר ולשמחתי הוא נמצא איתי כמעט חצי מהזמן. אני לוקח אותו באופן קבוע לחוג שחיה ולתחרויות ואני גם זה שמשלם עליהם, יש לו אצלי ארון בגדים וספרייה ובה כל מה שהוא צריך לבית הספר." הוסיף משה, "איך היא לא מתביישת להגיד שלי אין הוצאות כי אני גר אצל ההורים שלי. נראה לה שאני רוצה לגור איתם?" הוא שואל אותי בכעס מהול בעלבון ומיד עונה: "ברור שלא, אבל אני לא יכול אפילו לחשוב על לשכור לעצמי דירה נורמלית". סיגל, לעומתו, נשארה לגור עם בנם בדירתם המשותפת לאחר שקנתה את חלק של משה בדירה בכסף שקיבלה מהוריה.
"רן", הוא אומר וקולו רועד, "היא קנתה ריהוט חדש לדירה בלא פחות ממאה אלף שקלים ₪!!! ולי, לי אין איפה לגור, היא נשארה בבית שלנו, ריהטה אותו בהון עתק וטוענת שכל זה נעשה רק לטובת הילד. ״נו באמת, מה הוא צריך את זה בכלל אני באמת שואל ..? אבל לא זה מה שמפריע לי, אני דווקא שמח בשבילה ומפרגן ובעיקר, רוצה בטובת הילד שלי, אבל עכשיו היא הגזימה לגמרי. עכשיו היא החליטה להגיש תביעה למזונות, וכל זאת אפילו מבלי להתחשב בעובדה שהיא מרוויחה יותר ממני. זה כבר פשוט לא הגיוני" אמר בקול מתוסכל. "אני רוצה שכל אחד מאיתנו ישלם על ההוצאות של הילד כשהוא נמצא אצלו, ולגבי ההוצאות הרפואיות החריגות ואלה הקשורות בחינוך שלו, אני מבין ומסכים שנחלוק. אבל זה הכל".
ובאמת, הבקשה של משה הגיונית!
בהתאם להוראות סעיף 3 (א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט- 1958, חייב אדם במזונות ילדיו הקטינים בהתאם להוראות הדין האישי החל עליו ובמקרה ששני הצדדים יהודים, חלות הוראות הדין העברי.
בשנת 2017 נפל דבר בישראל באשר לאופן חיוב הורים במזונות ילדיהם ונקבע כי החל מגיל 6 ועד לגיל 15, על שני ההורים מוטלת החובה לשאת במזונות ילדיהם הקטינים.
בעניין אופן החיוב מגיל 6 נקבע שיש להביא בחשבון את הנתונים הבאים: צרכי הקטינים, יכולות כלכליות של שני ההורים, קביעת יחסיות של יכולת כלכלית של ההורים, חלוקת משמורת בפועל ועוד.
ובאשר למשה, יחד הלכנו לבית המשפט והשופטת מצידה ערכה חישוב פשוט של ההוצאות של הילד (כלכלה, היגיינה, הנעלה והלבשה וביטוח רפואי), כולל חלקו בהוצאות המדור ואחזקתו. לאחר מכן בדקה את זמני השהות ומצאה כי בפרק זמן של 30 ימים, שוהה הילד עם משה במשך 13 ימים ואילו בביתה של סיגל, שוהה ילדם 17 ימים - קרי 57% מהזמן אצל סיגל לעומת 43% מהזמן אצל משה.
אבל משה לא התלונן והגזים כאשר טען באוזניי שסיגל מרוויחה יותר ממנו, ומתלושי המשכורת שהגישו השניים לבית המשפט הוכח כי הוא צודק, אמנם ההפרש בשכר לא היה גדול במיוחד, אך הספיק על מנת שבית המשפט יחליט כי מאחר וקצבת הילדים משולמת עבור הילד ומועברת לידי סיגל, אין מקום לחייב את משה להעביר כל סכום שהוא לידי סיגל בגין מזונות הילד.
ואתם? אתם אל תתייחסו אל הילדים כאל קופת חסכון על שתי רגליים, גם כעל קרן השקעות, ילדים צריכים שני הורים מתפקדים לא כספומט שפועל על אדים.
הכתבה באדיבות פורטל המשפט obiter.co.il
הכתבה הינה במסגרת שיתוף פעולה עם חברת אוביטר, במידה ומצאתם טעות בכתבה מוזמנים לשלוח את התיקון למייל: [email protected]
(לצורך איתור מהיר של הכתבה, חשוב להקפיד לכלול במייל את הלינק של הכתבה).