הכתבה הינה במסגרת שיתוף פעולה עם חברת אוביטר
את שלושת ילדיו של מנחם ז"ל (שם בדוי) ושני נכדיו פגשתי, ברוח הזמנים, בפגישת זום. המשפחה המורחבת מתגוררת בכל רחבי הארץ ובפגישת הזום הוחלט שתומר (הנכד הצעיר המתגורר בתל אביב) יהיה זה שיעמוד איתי בקשר וייצג את המשפחה בהליך המשפטי.
מנחם נפטר לפני מספר חודשים ובצוואתו חילק את רכושו בחלקים שווים בין שלושת ילדיו, תומר ואחותו (שאימם נפטרה לפני מספר שנים) ודליה (שם בדוי) חברתו של מנחם ז"ל. 20% לכל אחד.
"השיא של החוצפה שלה, מה שהכי מקומם אותי" מסביר לי תומר "זה שהיא עושה בדיוק ההפך ממה שהוא רצה. הוא נתן לה 20% לא מאהבה או דאגה. הוא ציווה לה את החלק הזה רק כדי שהיא לא תעשה בלגן ותגיש התנגדויות ותביעות. הוא כתב את זה במפורש בצוואה שלו."
ולמרות זאת, אחרי מותו של מנחם הגישה דליה תביעה נגד האחים ובמסגרתה דרשה חצי מדירה שרשומה על שמו מכוח חזקת השיתוף. לטענתה של דליה, הדירה שרשומה על שם מנחם ובה התגוררה עמו, היא נכס משותף בהתאם להלכת השיתוף. בנוסף היא טענה כי הצוואה נערכה בזמן שמנחם היה חולה מאוד ונתון להשפעתם של הילדים.
לפרטים נוספים אודות עו"ד רן רוט לחצו כאן
אחרי שהוגשה תביעה שכנגד בה דרשו האחים מדליה להתפנות מהדירה ולשלם להם דמי שימוש ראויים הגישה דליה כתב הגנה ששינה ברגע את כל התמונה.
בכתב ההגנה שהגישה דליה לתביעה שכנגד היא צרפה שני מסמכים שלא צורפו לכתב התביעה: תצהיר חיים משותפים, והסכם ממון. "אבל אתה מבין רן" מסביר לי תומר בתסכול "אפילו בהסכם ממון שהיא בעצמה צרפה יש הפרדה רכושית. בהסכם עצמו כתוב במפורש שהזכויות בדירה הן רק של סבא, למרות שהם גרים בה ביחד. ואתה חייב להבין עוד משהו, רן" הוא ממשיך להסביר לי "אתה לא הכרת את סבא, אבל הוא היה רומנטיקן גדול. הוא האמין במוסד הנישואים. הוא התחתן והתגרש שלוש פעמים, דליה באמת היתה חברה שלו, אבל הוא לא אהב אותה ולא תכנן לחלוק איתה את הרכוש שלו. גם את ה 20% שהוא הוריש לה, הוא הוריש רק כ הוא ידע כמה היא חמדנית ואגואיסטית".
אבל אני הבנתי, וגם פעלתי בהתאם. למרות שדליה מצידה טענה שהיא למעשה הוטעתה, היא חשבה שהיא בעצם מסדירה את מעמדה כידועה בציבור ולא באמת הסכימה לחתום על הסכם הממון, אני ביקשתי בשם אחים לדחות את התביעה על הסף.
סעיף 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, מסמיך את בית המשפט לצוות על מחיקת כתב התביעה, כאשר זה אינו מראה עילת תביעה.
הוראות סדר הדין האזרחי מחייבות את בית המשפט לנקוט משנה זהירות טרם שהוא מחליט על מחיקה על הסף של תביעה.
בית-המשפט יפעיל את סמכותו על-פי סעיף זה, אך ורק כאשר ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש.
ההלכה היא שבית המשפט ישתמש בסמכותו למחיקת תביעה, טרם בירורה רק אם יהא ברור שהתובע לא יוכל לקבל הסעד הנדרש בתביעתו בשום אופן. ככלל בית המשפט ינקוט בסעד זה של מחיקת תביעה במסורה, בזהירות רבה ועיתים נדירות.
ובמקרה שלנו בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי כבר בחקירתה הנגדית אישרה דליה כי חתמה על הסכם הממון. ואף הוסיף כי לו היה באמת מדובר בדירה משותפת, הגיוני היה שהדירה הייתה נרשמת על שם השניים בזמן הרכישה, ולא רק על שמו של מנחם.
בית המשפט קבע כי דליה חתמה על הסכם הממון בידיעה ברורה, אבל חזרה בה מחתימתה ולא הציפה את קיומו של ההסכם מלכתחילה, מתוך כוונה להרחיב את זכויותיה מעבר למה שציווה לה מנחם, שמסתבר, אכן הכיר אותה ואת אופייה החמדני היטב.
הכתבה באדיבות פורטל המשפט obiter.co.il
לביקור באתר של עו"ד רן רוט לחצו כאן
(לצורך איתור מהיר של הכתבה, חשוב להקפיד לכלול במייל את הלינק של הכתבה).