הכתבה נכתבה בשיתוף אוביטר
בית משפט השלום בתל אביב קיבל לאחרונה את תביעתה של עובדת, שהוגשה באמצעות משרד עו"ד אריק שלו, שטענה כי בעקבות צעקות שספגה ממנהלה הישיר לאחר שהודיעה לו שהיא בהריון היא סובלת מנזקים נפשיים. השופטת פסקה לעובדת פיצוי של 354 אלף שקל וקבעה כי קיים קשר בין הנזקים שנגרמו לה לבין האירוע וכי מקום העבודה הוא הנושא באחריות לכך.
ליצירת קשר עם עו"ד אריק שלו לחצו כאן
את התביעה הגישה מזכירה, באמצעות משרד עו"ד אריק שלו, נגד העמותה שבה עבדה. עניינה של התביעה בנזק נפשי שנגרם, כנטען, לתובעת בעקבות אירוע שהתרחש במסגרת עבודתה בעמותה. על פי התביעה, ביולי 2012 היא הודיעה לצביקה, מנהלה הישיר, כי היא בהריון, ובתגובה זה החל לצעוק ולאיים עליה.
בתצהיר שהוגש לביהמ"ש תיארה העובדת את שאירע: "נכנסתי למשרדו וכשאמרתי לו שאני צריכה לדבר איתו... אמר לי ישר שידע כבר שאני בהריון עוד לפני שניגשתי אליו בכלל ואז התחיל לצעוק עליי ולהטיח בי שאני שקרנית ולמה לא אמרתי לו קודם כי הוא ידע שאני בהריון כבר מהחודש הראשון. עוד הוסיף וצעק עליי שהייתי אמורה להודיע לו בכלל שאני רוצה להיכנס להריון... ניסיתי להרגיע אותו אבל הוא היה ממש עצבני צרח והחל להרים את קולו לטונים גבוהים, דפק על השולחן באגרופו, והחל לאיים עליי תוך שהוא צועק ומורה באצבע מאיימת ואמר לי שאני שקרנית. בקשתי לצאת מהמשרד שלו אולם הוא טרק ונעל את דלת המשרד הפנימית שהייתה מחברת בין המשרד שלי למשרדו שלו ומנע ממני לצאת תוך שהוא ממשיך לצעוק עליי".
עוד הוסיפה העובדת בתצהירה: "בהמשך התחלתי לבכות ולרעוד. אחוזת אימה ובהלה קפאתי במקומי.... אחד העובדים שמע את הצעקות דפק על הדלת ורצה להיכנס אבל צביקה אמר לו: "אל תיכנס, אל תדאג אני לא מרביץ לה', אבל הוא התעקש להיכנס למשרד, בהמשך הוא ניסה להרגיע את צביקה וביקש להישאר במשרד למשך השיחה שלנו אך מאמציו להרגיעו עלו בתוהו, וצביקה המשיך בצעקות כאחוז טירוף. באותו הרגע חשתי מאוימת ומיד הרגשתי שחום גופי עולה, כל גופי רעד והייתי אחוזת פחד. קפאתי במקומי".
על פי הנטען, בהמשך התקשרה העובדת לבעלה שביקש שתעזוב מיד, ולאחר שארגנה את הישיבה שהייתה קבועה למועד מאוחר יותר, יצאה לביתה ולא שבה מאז לעבודה. בא כוחה של העובדת, עו"ד שלו, טען בפני ביהמ"ש כי נגרם לה נזק נפשי כתוצאה מהאירוע.
יומיים לאחר האירוע, נטען עוד בתביעה, סבלה האישה מחום גבוה, בחילות וכאבי ראש. בבדיקה אצל רופאת הנשים ב-30 ביולי 2012 נרשם כי בבדיקתה נמצאה מחיקת צוואר רחם של 60% והתובעת הופנתה להערכת פסיכיאטר. התובעת, לטענתה, לא שבה למקום עבודתה ונמנעה מלעבוד במשך שנתיים וחצי. עד היום היא סובלת לדבריה מהשפעות האירוע.
לתמיכה בטענותיה הגישה התובעת חוות דעת פסיכיאטרית, בה נקבע כי כתוצאה מהאירוע החלה העובדת לסבול מפחדים, בהלה, רתיעה והימנעות ממקום עבודתה ומכל סיטואציה או גורם העלולים להזכיר את האירוע שעברה. כן התפתחה אצלה תופעה של ירידה בריכוז, חוסר תאבון, ירידה במשקל, נטייה לכעס ולהתפרצויות, תלות יתר בבעלה וחוסר אמונה ביכולותיה. המומחית האריכה כי העובדת סובלת מ-PTSD (פוסט טראומה) עם רכיבים דיכאוניים ואובססיביים. המומחית העריכה את נכותה ב-30%.
נציגי העמותה כפרו בטענות העובדת. בראש ובראשונה חלקו על קיומו של האירוע ועל התיאור כפי שהוצג על ידה. בנוסף, נטען כי לא מוטלת על העמותה כל אחריות משלא יכולה הייתה לצפות את האירוע כמו גם את הנזק הנטען כתוצאה ממנו.
מנגד, נציגי העמותה הכחישו את הנזקים שנגרמו לעובדת וטענו כי לא קיים קשר סיבתי בין תלונותיה לבין האירוע נשוא התביעה. לביהמ"ש הוגשה חוות דעת מומחה מטעם ההגנה ובה נטען כי נכותה של העובדת כתוצאה מהאירוע עומד על 2.5% בלבד וכי במידה ותטופל תרופתית אחוזים אלו אף יפחתו.
לאור הפערים בין חוות הדעת של הצדדים, מינה ביהמ"ש מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטריה שהעמיד את נכותה הצמיתה על 5%. לדברי המומחה, מדובר באירוע דחק, שאף כי לא היה בגדר אירוע חיים קיצוני וחמור היווה אירוע דחק ייחודי ומובחן אשר הוביל להפרעת הסתגלות. הפרעה זו, כך קבע המומחה מטעם ביהמ"ש, לא הייתה מתפרצת ללא האירוע.
בסופו של דבר קיבלה השופטת את עמדת עו"ד שלו. "לאחר שמיעת העדויות", כתבה השופטת בפסק הדין, "שוכנעתי כי האירוע התנהל באופן בו הוא תואר על ידי התובעת, כי מדובר היה באירוע חריג, יוצא דופן בעוצמתו ובהשפעתו, במסגרתו הייתה התובעת, אישה צעירה בתחילת הריונה, נתונה למתקפה מילולית משולחת רסן מצד מנהלה והממונה עליה, אדם המבוגר ממנה בשנים רבות, אשר היה הדמות הדומיננטית לא רק במקום עבודתה, אלא גם במקום מגוריה ובקהילתה. שוכנעתי גם כי התנהלותו הבעייתית של אותו מנהל הייתה ידועה בקרב הסובבים אותו, ולפיכך הייתה צריכה להיות ידועה גם לעמותה עצמה כמעסיקתה של העובדת, ולפיכך הגעתי למסקנה כי דינה של התביעה להתקבל".
בהמשך פסק הדין דנה השופטת בשאלת האחריות של העמותה, כמעסיקתה של העובדת, לנזקים שנגרמו לה. "אין מחלוקת", כך לפי פסק הדין, "כי למעביד עומדת חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו. על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען".
"אכן", הוסיפה השופטת, "כדרך כלל וכעניין שבשגרה אין מקום להכיר בחובתו של מעסיק לנזקיו של עובד בגין כל ויכוח נוקב, מחלוקות או חילופי דברים סוערים ככל שיהיו. הכרה בכך עשויה להביא להטלת אחריות בלתי סבירה על כתפיו של מעסיק ותחייבו להשקיע משאבים ומאמצים בלתי פרופורציונליים למניעת סיכון שהינו סיכון שגרתי ורגיל בעיקרו. אלא שאינני סבורה כי המקרה הנדון עונה להגדרתו של 'סיכון רגיל'. השופטת ציינה את השנים הרבות שבמהלכן עבד מנהלה הישיר של העובדת בעמותה, ואת העובדה שהכל במקום העבודה ידעו על התנהגותו. השופטת קבעה כי התנהלותו של המנהל כלפי העובדת הפרה את חובת הזהירות שחב מעסיק כלפי עובדו והוסיפה כי גם העמותה הפרה את חובת הזהירות שלה כלפיה העובדת, אם מכוח אחריות ישירה ואם מכוח אחריות שלוחית.
השופטת קבעה כי נכותה התפקודית של האישה היא בשיעור 12% ופסקה פיצוי של 354 אלף שקל, הכוללים פיצוי עבור הפסד שכר בעבר, אובדן כושר השתכרות, כאב וסבל, פנסיה, עזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה והוצאות נוספות.
*לתשומת ליבך, המידע בעמוד זה אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. כל המסתמך על המידע עושה זאת על אחריותו בלבד. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.
הכתבה באדיבות פורטל המשפט obiter.co.il
ליצירת קשר עם עו"ד אריק שלו לחצו כאן
(לצורך איתור מהיר של הכתבה, חשוב להקפיד לכלול במייל את הלינק של הכתבה).
הכתבה נכתבה בשיתוף אוביטר