הכתבה נכתבה בשיתוף עו"ד רן רוט
גיל ויפעת (שמות בדויים) היו חברים מאז ומעולם, הם נפגשו באזור "המאותגרים חברתית" בחטיבת הביניים ומאז לא נפרדו.
יפעת התמודדה כל התיכון, הצבא, ובעצם מאז ומעולם עם בעיות משקל ודימויי עצמי, וגיל התמודד עם שאלות של זהות והעדפה מינית בשנים בהן הייתה פחות פתיחות חברתית וציבורית לנושא. הם תמכו אחד בשני לאורך כל החטיבה והתיכון, שרדו יחד את תקופת הצבא ושמרו על קשר הדוק גם בשנים אחרי.
לפרטים נוספים אודות עו"ד רן רוט לחצו כאן
"הברית" בניהם נכרתה לראשונה באחד המפגשים הראשונים שלהם בחטיבה כשיפעת הבינה שגיל לא מעוניין בה או בכל אחת אחרת, לצורך העניין, כבת זוג, אלא כחברה. הוא שפך את ליבו וסיפר על הפחד מיציאה מהארון בפני המשפחה והיא נפתחה לראשונה ואמרה שהיא מפחדת שאף אחד אף פעם לא ירצה אותה. ואז הם סיכמו להתחתן בגיל 30.
אבל החיים הם לא סרט בנטפליקס, וכשגיל ויפעת הגיעו לגיל 30 הם באמת זכרו את הברית, אבל הם לא הלכו לבחור שמלה אלא יצאו למסיבה עם חברים וצחקו על הילדים שהיו. חמש שנים אח"כ, הם ישבו לחגוג את יום ההולדת במסעדה פלצנית עם איתן (שם בדוי) שהיה בן הזוג הקבוע של גיל באותה התקופה. יפעת קיטרה על גברים ועל אחד מסוים שהקשר בניהם נגמר, והזמינה לעצמה עוד מנה של קינוח כדי לנחם את עצמה, וחזרה על המנטרה של "בסוף אני אמות לבד", ואז מישהו זרק משהו על זה שאם הם היו ממשים את הברית היום יכל היה להיות להם ילד בן 4. וברגע שזה נזרק לאוויר עלה לשניהם חיוך על השפתיים.
אף אחד מהם לא רצה להתחתן עם השני, וברור היה שאין ולא יכול להיות בניהם שום קשר רומנטי, ודווקא בגלל זה זה היה רעיון כל כך טוב. הם היו חברים מעולים במשך שנים. הם הכירו אחד את השניה ואת המשפחות, הם היו יחד בחו"ל, הם גרו ביחד תקופה מסוימת בזמן שהם היו שניהם סטודנטים והם אפילו חגגו ביחד את רוב החגים.
יפעת עברה לגור במרחק של שני בתים מגיל ואיתן. היא נכנסה להריון בקלות ונולדה להם ילדה יפיפה בשם דריה (שם בדוי). גם יפעת וגם גיל חייו ברווחה כלכלית, והם גידלו את דריה, יחד עם איתן, בהרמוניה שקשה למצוא בהרבה משפחות. זו גם הסיבה לכך שהם מעולם לא דאגו להסדיר בניהם את זכויותיהם המשפטיות והיו בטוחים שאין שום דבר שהם לא יוכלו להסכים עליו יחד כחברים.
את ארז (שם בדוי) יפעת הכירה דרך אמא של ילדה בגן של דריה. הוא היה איש קבע וקצת מיושן בדעותיו, ולחלוטין לא מישהו שצפוי היה שיפעת תתחבר אליו, אבל יפעת התאהבה. גיל ואיתן לא חיבבו את ארז מעולם, אבל מאוד פירגנו ליפעת שנראה היה שסוף סוף מצאה את החצי השני שלה, ועם הזמן התחילו להיווצר גבולות נורמליים במערכת היחסים. גיל ואיתן למדו לצלצל בפעמון ולא להיכנס עם המפתח שלהם לבית של יפעת, סופי ישנה בבית שלהם בכל פעם שיפעת וארז יצאו וגם במהלך הסופ"ש בו בם טסו לפריז וחזרו מאורסים.
כשאיתן הציע לגיל ללכת להתייעץ עם עו"ד, גיל ענה לו שהם בני זוג כבר המון שנים והוא עדיין לא מצליח להבין עד כמה הוא ויפעת מחוברים וכמה שהקשר שלהם חזק. כשיפעת התחילה לדבר על זה שארז צפוי לקבל קידום בצבא ואולי גם לעבור לדרום, ואיזה מזל שהיא עצמאית ויכולה להמשיך לעבוד בכל מקום, הוא הבין שייתכן וטעה.
הסכמי הורות משותפת נחתמים בין שני אנשים בגירים, והם מסדירים את מערכת הזכויות והחובות האישית, הכלכלית וההורית בינם לבין הילד וכן, כוללים את כל ההבנות ביניהם בנוגע לילד ואת המנגנונים לפתרון מחלוקות לגבי גידולו, ככל שיהיו בעתיד. יפעת וגיל יתחילו עכשיו לנהל משא ומתן במטרה להגיע להסכמות ולגבש הסכם כזה, אבל הם מגיעים כשהם כבר מאוד טעונים אחד על השני וכשיפעת גם מושפעת מארז וחוסר ההבנה שלו את מערכת היחסים בין השניים.
אין לי ספק, שאם יפעת וגיל היו יושבים ביחד לפני שנים ומגבשים הסכם כזה עם עורך דין הוא היה מציף בפניהם בעיות אפשריות בעתיד והם היו מגבשים ביחד מנגנונים לפתרון שהיו חוסכים להם כרגע לחצים ועצבים מיותרים.
כמו כאב שיניים, גם בנושאים משפטיים, כדאי לטפל עוד לפני שהם כואבים.
הכתבה באדיבות פורטל המשפט obiter.co.ilלביקור באתר של עו"ד רן רוט לחצו כאן
(לצורך איתור מהיר של הכתבה, חשוב להקפיד לכלול במייל את הלינק של הכתבה).
הכתבה נכתבה בשיתוף עו"ד רן רוט