לוחם שריון אשר לחם במבצע 'צוק איתן' שהה בשטחי הכינוס שבועות ורק במהלך הפסקות אש הומניטריות יצא מהטנק כדי להתאוור. באחת מהפסקות אלו החלו מטחי פצמ"רים שפצעו חלק מהלוחמים שהיו עימו כולל חברו הטוב וזה אף נאלץ לפנות אותו. לאחר האירוע חזרו החיילים ללחימה ובתום המבצע חזרו לשגרה. הלוחם הרגיש תסכול רב וקושי מזה שאף אחד לא שאל אם יש לו וללוחמים צורך בעזרה נפשית. הקושי גרם לכך שהוא נקלע לעימות עם המפקד שלו, דבר שבגינו קיבל ריתוק של 28 יום לאחר המלחמה.
הריתוק הגביר את התסכול הרב של הלוחם, סיוטי הלילה מאותו מבצע התגברו והוא אף ניסה לבצע ניסיון אובדני. הלוחם פנה בשלב מסוים למפקדו הישיר בבקשה לראות קב"ן אך זה הסכים בתמורה לכך שיוותר על סופ"ש בבית, דבר שלא הוסיף למצבו וכשסירב הודח מתפקידו, יצא לקורס חובשים ושירת כחופ"ל בתאגיד.
במסגרת תפקידו, הלוחם מתאר אירוע בו נאלץ לבצע החייאה בתינוקת ללא נשימה, ושבר באצבעות שלו את עצמות החזה שלה מכיוון שבמשך 40 דקות לחץ על הגופה המתה שלה. כל האירועים האלה רק העצימו את מצבו הקשה, והוא החל לצמצם מפגשים חברתיים, סבל סיוטי לילה ומצב רוח דיכאוני. לאור כל זאת נמצא קשר סיבתי בין האירועים שחווה בזמן השירות לפוסט טראומה שנגרמה לו וכעת הוא הוכר כנכה צה"ל.
תגובת עו"ד אלי סבן: "למרבה הצער, לעיתים רבות צה"ל עושה שימוש לא ראוי באמצעי הענישה כגון כלא או ריתוק מבלי לבדוק את כשירותו הנפשית של החייל דבר שעלול לגרום לנזק בלתי הפיך לחיילים כפי שקרה במקרה זה".