פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, שזיכה את רומן זדורוב ברוב של שניים מול אחת במשפט החוזר בפרשת רצח תאיר ראדה ז"ל, הוא כתב אישום נגד מערכת אכיפת החוק.

16 שנים לאחר הרצח פסק הדין החשוב, על 700 עמודיו, בניגוד לקודמיו, לא הותיר ללא מענה את השאלות הקשות שהטרידו אותי ורבים אחרים שטענו לחפותו של זדורוב זה שנים רבות. בניגוד לפסיקות עבר של המחוזי והעליון, שבהן כרגע נאחזים אלו שעדיין טוענים לאשמתו של רומן, שופטי המחוזי בנצרת בדעת הרוב לא קיבלו את עמדת התביעה כי ישנם דברים שפשוט לא ניתן להסביר בתיק (המחלץ האלמוני, הסתירות בין ההודאות והשחזור, זריקת המכנסיים והיעדר הראיות בזירה) ולא הסתמכו רק על המראה וההתרשמות מהנאשם, כפי שנרמז בעבר על ידי שופט העליון יורם דנציגר. אין לי יכולת כאן לפרט את כל הכשלים, כפי שקבעו השופטים, שהובילו אותנו למקום הזה, אבל אני ממליץ לכל אחד ואחת, בין אם אתם בטוחים באשמתו או בחפותו של זדורוב, לקרוא את פסק הדין, שזמין ברשת, ולהתרשם בעצמכם.

המשפט החוזר של זדורוב היה אמור להתמקד בחוות דעתו של ד"ר חן קוגל, ראש המכון לרפואה משפטית, שטען כי טביעת הנעל בדם המנוחה, שאותרה בזירה, נעשתה על ידי מי ששהה בתא השירותים בזמן הרצח או בסמוך לו, ולא על על ידי "מחלץ אלמוני לא ידוע", כפי שטענה התביעה. כך נפתח בפני כולנו תיאטרון האבסורד: התביעה בישראל, שמקבלת מהמכון לרפואה משפטית חוות דעת יום־יום בתיקים שונים, טוענת בבית המשפט כי ראש המכון שקרן, לא מקצועי, רק כי חוות דעתו המקצועית (שהתקבלה גם על ידי שופט העליון בדימוס חנן מלצר) לא תואמת את התיאוריה של הרצח. הראיות מפריעות לסיפור, אז הכי קל להיפטר מהראיות. מה שד"ר קוגל טען, כמומחה פורנזי, הוא שמי שהשאיר את טביעת הנעל לא יכול היה לעשות זאת בשעה שהגופה נמצאה, אלא רק בסמוך לרצח. טביעת הנעל, יש לציין, אינה שייכת לזדורוב.

לשמחתי הרבה, למרות שלדעתי מדובר בראייה מזכה, השופטים הנכבדים אשר קולה ודני צרפתי לא הסתפקו בכך ופירקו לחלוטין את כל היסודות שעליהם התסמכו ההרשעות הקודמות. מילה טובה מגיעה גם לעורך דינו של זדורוב, ירום הלוי, שהביא לאור את הכשלים החמורים.

כפי שציינתי, אפרט רק חלק ובקצרה, אבל אני מפציר בכם לקרוא את כל פסק הדין. השופטים בדעת הרוב בוחנים את ההודאה של זדורוב בפני המדובב ארתור, ההודאה בפני החוקרים והשחזור, ומדגישים כי אין ביניהם קשר. חמור מכן, ארתור המדובב ביקש מהמשטרה פרטים מוכמנים כדי לשתול בדבריו של זדורוב, וכפי שקבעו רוב השופטים בתיק הדבר נעשה גם בחקירותיו. "הנאשם הוא הנאשם 'המתרץ', 'המסביר', המנסה לרצות את חוקריו וליתן תשובה לכל שאלה", כתב קולה בפסק הדין.

אבל מעבר להודאה, הכשל הגדול ביותר הוא הראייתי, ולא חסר. דגימות דנ"א שנלקחו מתחת לציפורניה של תאיר ז"ל לאחר הרצח, שהושמדו לאחר שלא נמצא התאמה לדנ"א זכרי; מכנס העבודה של זדורוב, שהוא טוען שזרק - המשטרה מצאה כמה זוגות אך מאחר שלא מצאה עליהם דם לא טרחה לבדוק אם הם אכן שייכים לו; האשמות השווא כי הוא פדופיל והחיפוש אחר סרטוני סנאף - שהופרך לחלוטין על ידי עדי התביעה עצמם במשפט הנוכחי (המומחה מטעם המשטרה אישר שהוא חיפש קבצי מוזיקה); פברוק ראיות במטרה להפעיל עליו לחץ לתת הודאת שווא, והחמור ביותר בעיניי, שימוש במדובב כדי לשכנע את זדורוב לא לפגוש עורך דין, כי לדבריו הם "ימכרו אותו". קפקא כבר אמרנו?

השופט קולה ציין בסוף פסק הדין משפט שלא עוזב אותי, "לעולם יראה דיין את עצמו כמי שחרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, אם יסטה משורת הדין" (סנהדרין דף ז' ע"א). "כך חשתי, כך פעלתי, והכל על מנת שלא לסטות משורת הדין", הוסיף השופט. אפשר רק לקוות שכך יפעלו כל מי שעוסקים בדיני נפשות, מי המחזיקים בידיהם את הכוח לגזול מאדם את חירותו ואת כבודו. ומילה לסיום, רבים תקפו אותי על כך שלטענתם אני תומך בעבריינים (דרישה לעו"ד בעת חקירה, חוקה עם הבלטה של זכויות חשוד ועוד רעיונות לרפורמה שתחזק את הכוח שלנו כאזרחים בתוך המערכת). אבל חשוב לי לציין, לא מדובר בתמיכה בעבריינים, מלבדם יש גם נפגעי עבירה, וכשהמערכת נתפסת על האיש הלא נכון, זה רק אומר שמי שפגע עדיין חופשי. אני לא עושה את זה למען העבריינים, אני עושה זאת למען נפגעי העבירה שנשארים ללא תשובה, שלא יהיו עוד אילנה ראדה.