בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, נפרשה חטיבה 188 ("עוצבת ברק"), חטיבת השריון הסדירה של צה"ל בפיקודו של אל"ם יצחק בן־שהם, לאורך קו החזית ברמת הגולן, כשצבאות מצרים וסוריה תקפו את כוחות צה"ל. בשלוש השעות הראשונות של המתקפה של שלוש דיוויזיות סוריות הייתה חטיבה 188 כוח השריון הישראלי היחיד שבלם את המתקפה.
ביממה הראשונה של הלחימה בחזית הסורית, ניהלה החטיבה קרבות בלימה עקובים מדם, שבהם ספגה אבידות כבדות, אך הצליחה להשהות את התקדמות הצבא הסורי עד להגעת כוחות מילואים, ובהם "כוח צביקה" בפיקודו של סרן צביקה גרינגולד, מפקד טנק בחטיבה 188 של חיל השריון.
פרק גבורה אדיר
"הגעתי לחטיבה במלחמת יום הכיפורים כחייל בגדוד 71 בחטיבה 188 ועברתי בה את כל התפקידים עד שהגעתי לתפקיד מפקד היחידה בין השנים 1991־1992", מספר אלוף (במיל') איל בן־ראובן. "במלחמת יום הכיפורים החטיבה פסקה מלתפקד בשלב מסוים מאחר שמפקד החטיבה יצחק בן־שהם נהרג, הסגן שלו נהרג, קצין האג"ם נהרג ואחד המג"דים נפצע קשה. מי שניהל את המלחמה היו אותם חיילים ברמות הכי נמוכות של חטיבה 188 ששינו את המצב, לפני ש'כוח צביקה' הגיע.
אחרי חטיבה 188 הגיעה חטיבה 7 שזכתה לכל התהילה. מי שהיה ברמת הגולן בקו שקלט את הטנקים הסוריים זו חטיבה 188, ואת זה אנשים שוכחים. אחרי המלחמה, בגלל ששרשרת הפיקוד של חטיבה 188 נהרגה ברובה במלחמה, משהו בתהילה שלה קצת נזנח. התחושה בקרב לוחמי 188 היא שהם קצת נשכחו מאחור, אף שהחטיבה חוותה אובדן עצום במלחמה, וזה מלווה את החטיבה לאורך שנים".
"הייתי מח"ט 188 אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר את המלחמה עשיתי בגזרה הדרומית כמפקד גדוד טנקים", מספר אלוף (במיל') עמרם מצנע. "בתקופתי כמח"ט 188 עסקתי בעיקר בשיקום ובנייתה מחדש של החטיבה, שהייתה הרוסה אחרי המלחמה לאחר ששילמה מחיר כבד.
אז גם נחשפתי לסיפורי הגבורה של החטיבה במלחמה. החטיבה הזו, שהייתה החטיבה הסדירה של רמת הגולן, עיכבה בגופה את שיטפון הטנקים הסוריים ואפשרה לקיים את גיוס המילואים ואת היערכות חטיבה 7, שלא הייתה ברמת הגולן לפני המלחמה. חטיבה 188 הסתערה ובלמה את הכוחות הסוריים. זו חטיבה שהסיפור שלה יצא באופן פומבי לציבור שנים ארוכות אחרי המלחמה כי לא היה מי שיספר על מורשתה ההיסטורית".
"חטיבה 188 רשמה במלחמת יום הכיפורים פרק גבורה אדיר, שבו מאות לוחמים וקצינים בלמו את הסורים ברמת הגולן, והחטיבה נשחקה לחלוטין וכמעט נעלמה", מוסיף אלוף (במיל') עמירם לוין, לשעבר מפקד פיקוד צפון, ששירת כמח"ט 188 בין השנים 1982־1984, ימי מלחמת לבנון הראשונה.
"כשהצטרפתי לחטיבה כמפקד גדוד 74, בשנים 1981־1982 זה היה אתגר בלתי רגיל לעמוד בסטנדרטים של האומץ והגבורה של חטיבת המפקדים והלוחמים ולצאת למלחמה ולא לאכזב ולבייש את החטיבה. זה היה אתגר שאני מקווה שעמדתי בו לא רע. בתקופת מלחמת לבנון החטיבה ישבה והחזיקה את האזורים הכי חמים וסבוכים בלבנון. איפה שתמיד היה צריך את החטיבה הזו - שם היא הייתה. במלחמת לבנון התפקוד שלה היה מעולה. גם במלחמה הזו חטיבה 188 הייתה חוד החנית בציר המערבי עד הפריצה לביירות".
מורשת הכרחית
ראשיתה של החטיבה במלחמת השחרור, כאשר בפברואר 1948 הוחלט על פירוק חטיבת "לבנוני" לשתי חטיבות: חטיבת "גולני" וחטיבת "כרמלי". חטיבת "כרמלי" הייתה עוצבת חי"ר שלחמה בצפון הארץ. בשנת 1955 הפכה חטיבת כרמלי לחטיבה 18. ב־1962 הפכה החטיבה לחטיבת שריון במילואים. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה החטיבה בגלגולה האחרון כחטיבת שריון סדירה, "חטיבת ברק" 188. מאז הקמתה אחרי מלחמת ששת הימים השתתפה חטיבה 188 בכל המלחמות והמבצעים שניטשו על המדינה. בין היתר, פעילותה וסיפורה במלחמת יום הכיפורים מתוארים בסדרת הדרמה "שעת נעילה". כיום מפקדה הוא אל"מ רועי סבירסקי.
בימים אלה, במלאות 50 שנה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, החליטה עמותת "ברק" של בוגרי החטיבה להקים מרכז מורשת והנצחה חדש לחטיבה ברמת הגולן, שיכלול חדר הנצחה, חלל מורשת שיגולל את סיפורי החטיבה, גן וקיר נופלים. לצורך הקמת מפעל הנצחה זה מגייסת העמותה מימון בפלטפורמת גיוס ההמונים giveback.
"בשנת 1983 היה לי הכבוד להקים בחטיבה אתר זיכרון שמאוד התיישן מאז, ואותו אנחנו רוצים לחדש", אומר בן־ראובן. "כמי שפיקד על החטיבה עסקנו בהנצחה וקיימנו עצרות זיכרון בכל שנה, אבל הדאגה למשפחות השכולות היא חלק מהחטיבה, וחשוב לנו לעשות את זה בצורה מסודרת ומושקעת. חטיבה 188 היא חטיבה מאוד משפחתית ומסודרת, ומבחינת הביצועים, היוזמה והדהירה קדימה - אין כמו חטיבה 188. החבר'ה הצעירים שמשרתים בחטיבה החליטו לקחת את הפרויקט ולהקים מחדש ובצורה מכובדת את אתר הזיכרון שלה".
"חטיבה 188 הייתה בית לעשרות מפקדי חטיבה ומג"דים", מוסיף מצנע. "היא החטיבה הביתית של רמת הגולן והסיפור שלה מסופר רק בשנים האחרונות, ולכן ישנה חשיבות להעמיד אתר מכובד ומרשים שמלמד על קורותיה. ביממה הראשונה של מלחמת יום הכיפורים היא חוותה התרסקות מוחלטת ומצד שני המשיכה בלחימה עד סיום המלחמה בגבורה".
"עניין הנצחת המורשת של החטיבה הוא מאוד חשוב, ולכן כולנו התגייסנו למען החטיבה הזו וכדי לשמר את המורשת ההכרחית הזו לדורות הבאים", מוסיף לוין. "חבל שהמדינה לא עושה את זה".
מה הזיכרון האישי שלכם ממלחמת יום הכיפורים?
בן־ראובן: "הייתי בן 19 ויצאתי למלחמה. בשעה 12 בלילה הייתי עם טנק בוער, המפקד שלי הרוג, התותחן שלי הרוג, טען קשר שלי פצוע קשה, אנחנו על גדות התעלה, אני מוקף מצרים, ועכשיו אני צריך לצאת מהמצב הזה. המלחמה הזו התוותה את חיי כי אחרת הייתי הולך להיות איש מוזיקה. היא לקחה אותי ל־35 שנות שירות, מחייל ועד אלוף. זאת חוויה שלא משתחררים ממנה וחיים איתה ועושים את כל מה שאפשר כדי שזה לא יקרה עוד פעם".
מצנע: "החוויה הכי גדולה שלי היא פיקוד על גדוד טנקים בחטיבה 14, שהורכב מחיילי קורס קציני שריון, חיילי קורס בה"ד 1 וחיילי קורס טנקים. ערב רב של חיילים שיצרו גדוד יש מאין. הזיכרון החזק ביותר שלי הוא ליל כיבוש ראש הגשר לקראת העברת כוח צה"ל לצד השני של התעלה. הגדוד שעליו פיקדתי הוביל את המתקפה הגדולה הזו, ששינתה את פני המערכה בדרום".
לוין: "הקטע הכי חזק עבורי מהמלחמה, שלא מתקרב לקצה קצהו של מעשה הגבורה של חטיבה 188 ביום הכיפורים, הוא שנלחמתי, במסגרת שירותי בסיירת מטכ"ל, גם ברמת הגולן וגם במצרים ונפצעתי בשדה התעופה פריד שבמצרים. בסוף המלחמה חטפנו טיל נ"ט, ופקוד שלי, סרן אמתי נחמני, שישב לידי, חטף את הטיל ונהרג על המקום בידיים שלי. זה היה רגע שלא אשכח עד סוף חיי".
איך אתם רואים את המצב במדינה כיום?
בן־ראובן: "אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל באופן כללי התחושה שלי היא שבסוף מעז יצא מתוק. מדוע? כעת אנו מבינים שעשינו טעויות בדרך, ואנחנו צריכים ללמוד מהן ולתקן אותן כדי שהחיילים, ובכלל החברה הישראלית, ימשיכו לשרת ביחידות קרביות ולעשות את זה ברוח טובה, כמו שאני עשיתי במלחמת יום הכיפורים. ביום הכיפורים נלחמתי ולא הייתה לי שאלה. ידעתי כמה מחדלים היו, אבל כחייל ידעתי שהמדינה מעל הכל, תמיד. אנחנו נמצאים היום בנקודה שאפשר לראות אותה גם כהזדמנות".
מצנע: "המציאות שאנחנו חיים בה היום היא הרבה מעבר לפוליטיקה. יש ניסיון להכניס זאת למסגרות פוליטיות, אבל זה הרבה מעבר לכך. זו מלחמת השחרור או מלחמת יום הכיפורים על דמותה של החברה הישראלית בארץ ישראל. זה מאבק של 'להיות או לא להיות'".
לוין: "אני אופטימי, כדרכי. המדינה במשבר מאוד קשה שהתחיל כמשבר חוקתי, אבל הוא בעצם משבר חברתי עמוק שבו חבורה - שחלקה בתרומה למה שיצרנו כאן היא די קטנה – תובעת זכויות יתר. אני מקווה שהמשבר יחלוף, הרוח הרעה הזו תיעלם ונחזור להיות מאוחדים - גם בשביל לשפר את החברה שלנו מבפנים וגם כדי לחזק אותה כלפי חוץ".