שבעה עשורים אחרי מותו של חיים מרקוביץ ז"ל, אחד החללים של מבצע בן נון ב' שהתרחש במאי 1948 במלחמת העצמאות, פנתה משפחתו למערך הנפגעים של חטיבה 7, בתקווה למצוא קצה חוט בארכיון צה"ל לסיפור חייו ונפילתו. הם לא דמיינו שבעקבות פנייתם יתגלה תיק ארכיון עם עשרות מכתבים אישיים שכתב מרקוביץ לבני משפחתו.
הכל התחיל כשיהושע, בן אחיו של חיים, ודדי מרקוביץ, בנו של יהושע, פנו לארכיון צה"ל במטרה להתחקות אחר החודשים הקצרים שבהם שהה מרקוביץ בארץ ישראל - ממועד עלייתו מרומניה ועד לנפילתו. "הרבה שנים הסיפור על אחיו של סבא שלי הסתובב באוויר", מספר דדי. "רק שסבא שלי לא ממש רצה לדבר על זה, ואני לא ממש לחצתי. אבל כעיתונאי, אני אוהב לחקור ואני גם רגיל שבימי זיכרון מגישים בקשות לארכיון צה"ל, נדלקה לי איזו נורה ואמרתי שאולי כדאי שאפנה ואשאל אם נשארו מסמכים. מעבר לכך שהוא נפל במלחמת העצמאות בלטרון לא ידעתי הרבה".
מה אמרו לך כשצלצלת?
“בהתחלה ניסו לוודא מה הקשר שלי לחיים והייתי צריך להסביר שאני הבן של האחיין שלו. כל התהליך לקח זמן. כעבור קצת יותר משנתיים ממועד הבקשה הראשונה שלי הגיעה אלינו קצינת הנפגעים של חטיבה 7".
"יהושע רצה לדעת בדיוק מה קרה", מספרת ע׳ רמ״ד נפגעים בחטיבה 7, סג״ם נועה גולדברג, שנכנסה לתפקידה בחטיבה לפני כשמונה חודשים. "הוא מעולם לא פגש את חיים או שמע ממנו את הסיפור המשפחתי. הוא לא ידע הרבה על הנפילה שלו. ביקשתי מארכיון צה"ל שיוציאו לנו את תיק הארכיון כדי שנוכל לראות אם יש מסמכים שנוכל להביא למשפחה".
“חשוב להגיד שבאותה שיחה עם יהושע נאמר לו שייתכן שלא יהיו מסמכים שנוכל להציג", אומרת רס"ן יעל הרמולין, ראש מדור נפגעים של החטיבה. "הרי כשמגישים בקשה לקבל חומר ארכיוני על אנשים שנלחמו ונפלו במלחמת העצמאות, צריך לדעת שיכול להיות שאין חומרים, כי לא תמיד יש את המידע לגבי מה שקרה. לכן המקרה הזה הוא כל כך יוצא דופן".
הופתעת אם כך שצלצלו לומר שמצאו חומר?
הרמולין: "מאוד. ואז עוד ראינו תיק עם הרבה מסמכים, מדובר בקלסר עם בערך 50־70 דפים. זה לא מעט".
גולדברג: "ביום שקיבלנו את החומרים כבר הגענו לבית המשפחה. הם חיכו הרבה זמן, אז ראינו חשיבות גדולה בלהגיע אליהם עוד באותו היום".
הרמולין: "לא רצינו להתעכב עם זה".
קראתן את המסמכים לפני?
הרמולין: "תמיד. אנחנו לא נכנסות למשפחה בלי לעבור על החומרים לפני. ישבנו באותו הבוקר וקראנו את המסמכים, אני יכולה לומר שעברה בי צמרמורת בכל הגוף כשפתחתי את המכתבים".
גולדברג: "הלב שלנו התמלא. זה לא נתפס בכלל שהדברים האלה עוד קיימים, ושיש לנו הזכות להביא את זה למשפחה ולהעניק לה דבר כל כך עוצמתי, מרגש ועם המון משמעות".
תכתובות שלמות
"כיום הגיע גם אליי התור להגנת הארץ. אני עם עוד שני חברים מהקיבוץ נוסעים לעשות תרגילים צבאיים ואחרי זה לאלוהים פתרונים, מה שיהיה אם יעבירו אותנו לאיזה מקומות. כי לסרב אסור בשעה שכל צעיר וילד בקיבוץ מרוכזים בגיל 17 עד גיל 35 שנה. בארץ יש מחסור באנשים לשם יסוד המדינה בישראל״ (מתוך מכתב של חיים מרקוביץ, 7.5.1948).
יהושע מרקוביץ הופתע כשהקצינות ממדור נפגעים הידפקו על דלתו. "אני הייתי בהלם כשהן הגיעו", הוא מספר. "קיבלנו חומר שלא חשבתי שאי פעם אקבל. עד לרגע הזה כל מה שהיה לנו, היה מה שיש באתר 'יזכור', שזה תיאור קצר ותמונה אחת. אבל אחרי שקראתי וראיתי את המסמכים, הייתי המום מכל החומר".
"גם אני לא ידעתי שיש שם מסמכים כל כך מהותיים", מוסיף בנו דדי. "צריך להבין שכשחיים הגיע לארץ, המשפחה שלו עוד הייתה ברומניה. המשפחה הגיעה רק אחרי שהוא נפל במלחמה, לא היו לנו תמונות שלו משם, בכלל אין תמונות משפחתיות מהתקופה ההיא. לכן לא ידענו עליו הרבה. פתאום אנחנו רואים תמונות וקוראים מכתבים שהוא כתב להורים, ואת המכתב שצה"ל כתב להורים שלו אחרי הנפילה שלו, ואת התגובה שלהם למכתב הזה. זה מרגש שמוצאים דברים כאלה".
במכתב שכתבו ההורים של חיים מרקוביץ, נ. דוד ושרה מרקוביץ, ב־11.12.1949, בעקבות הידיעה על בנם, נאמר: "בדמעות בעיניים ובכאב גדול, אנחנו ההורים נ. דוד ושרה מרקוביץ מיטסי הננו להשיבכם על מכתבכם, לכתוב את תולדותיו של בננו היקר מר חיים מרקוביץ... לא יכולנו לתאר שלא נפגוש אותו יותר ולא נתראה עוד… בננו היקר החביב על כל מכיריו וידידיו בישראל… תחי מדינת ישראל!".
"במכתב שכתבו ההורים רואים שהם הבינו את האהבה הגדולה שלו לארץ, את החיבור, השורשיות", אומרת רס"ן הרמולין. "יש ביניהם ממש תכתובות שלמות. הוא כותב להורים שהוא מגיע לארץ, ועם מי הוא נמצא ומה המיקום. הם מצדם שואלים אותו מה הוא אוכל ומה הוא שותה. זה מרגש לקרוא כמה משפחתי הוא היה. אני כבר עשר שנים קצינת נפגעים, ואני לא זוכרת שאי פעם התרגשתי ככה".
איך מכתבים אישיים כל כך מצאו את דרכם לארכיון צה"ל?
יהושע מרקוביץ: "אני לא יודע. המשפחה הגיעה לכאן מרומניה ולא דיברה על זה. לי לא סיפרו כלום. אבא שלי לא סיפר לי כלום. לימים, ניסיתי לשכנע את אבא שלי לעלות להר הרצל, אבל הוא לא רצה".
דדי מרקוביץ: "אני מניח שזה היה אצל סבא וסבתא רבא שלי, אבל עקב התחנות הרבות שלהם, זה איפשהו נעלם. זה דור שפחות שמר על הדברים, הם עברו ממקום למקום, אולי גם לא ראו חשיבות במסמכים האלה. הם היו צריכים לבנות את החיים שלהם לצד הבנייה של המדינה. למי היה פנאי לשמור ולהתעסק בארכיונים ולנסות להבין מה קרה? מזל שצה"ל שמר את זה".
קבר אחים
“אני הנני בקיבוץ, היות כי בעיר קשה מאוד להתקיים. אני חושב כי כבר שמעתם שיש לנו כבר מדינת ישראל. חגגנו בכל הערים והמושבות שבארץ, והשמחה הייתה גדולה מאוד, כל הלילה עד שעות הבוקר. כאן בקיבוץ אני מטפל בכל מיני עבודות כמו עבודת האדמה, ועבודות שונות אחרות, אך ביום השבת לא עובדים לגמרי. כיום כבר תדעו את הכתובת שלי: חיים מרקוביץ, קיבוץ מחניים. דואר ראש פינה" (מתוך מכתב של חיים מרקוביץ, 13.12.1947).
חיים מרקוביץ ז"ל נולד בעיר יאסי שברומניה ב־19 בספטמבר 1928. בשנת 1946 עלה ארצה דרך יוגוסלביה על מנת להכין את הקרקע לקראת עליית משפחתו. אלא שבדרך התקלקלה האונייה, ובמקומה הגיעה אונייה אחרת בשם "כנסת ישראל". משהגיעה האונייה הזו לחופי חיפה, הבריטים לא התירו לנוסעיה לרדת, והם נשלחו לקפריסין.
מרקוביץ שהה בקפריסין כשנה והגיע לארץ רק בשנת 1947, כשהוא בן 19. הוא השתכן תחילה בתל אביב, אך כעבור זמן קצר החליט לעבור לקיבוץ מחניים. עם פרוץ מלחמת העצמאות, במאי 1948, התגייס לפלמ"ח וימים בודדים לאחר גיוסו הוצב בפלוגה ג' של גדוד 73 בחטיבה 7, שהוקמה תוך כדי הלחימה. כעבור עשרה ימים ספגה החטיבה אבידות קשות במסגרת מבצע בן נון, בלילה שבין 24־25 במאי, כשלוחמים רבים נפגעו בסמוך למבנה המשטרה בלטרון. בתום הקרב הקשה התארגנה החטיבה למבצע נוסף, בן נון ב'. מטרת המבצע הייתה לפרוץ את הדרך לירושלים.
מבצע בן נון ב' החל בליל 30־31 במאי. כוח מפלוגה ג' ניסה לפרוץ אל תוך בניין המשטרה בלטרון, אלא שבתוך זמן קצר נתקלו הלוחמים בהתנגדות קשה. חיים מרקוביץ נפל בקרב עם 29 לוחמים נוספים. בתום הקרב נותרו 19 גופות חללים באזור הלחימה, בהן גופתו של מרקוביץ ז"ל.
"הקרב הזה מפורסם לנוכח 19 הגופות שנותרו בחצר המשטרה הבריטית", אומר דדי מרקוביץ. "אחרי הקרב, הלגיון הירדני לקח את הגופות ורק בתום המלחמה החזיר אותן. לא זיהו אותן וקברו אותן כקבר אחים בהר הרצל. גם הקבר הזה הוא סיפור מרגש. יש בו ערב רב של אנשים: ילידי הארץ, עולים, מזרחים, אשכנזים, דתיים וחילונים. היו שם בני 18 וגם בני 25". ב־17 בנובמבר 1949 הובאו שרידיהם של 72 לוחמים שאותרו בשדות הקרב למנוחות בהר הרצל, בהם גם חיים מרקוביץ ז"ל.
"השלב הבא יהיה לחפש במחניים ולנסות להתחקות אחר שמונת החודשים שהוא היה כאן, לפני שהוא נפל במלחמה", אומר יהושע מרקוביץ.
בינתיים, ביום הזיכרון האחרון, נסעו בני משפחת מרקוביץ לקברו של חיים מרקוביץ בהר הרצל, שם קראו ממכתביו, הדליקו נרות וסיפרו את קורותיו לדורות הצעירים. "הילדים היו מאוד מאוד נרגשים", מספר דדי. "זאת הייתה איזושהי סגירת מעגל".