בשלהי המאה ה־19 הייתה סטרי שבגליציה המזרחית מחוז בקיסרות האוסטרו־הונגרית. בן העיירה - כיום היא באוקראינה - אלכסנדר מנדלסון, מחליט לשנות את נתיב חייו. הוא יוצא לארגנטינה, מצטרף להתיישבות היהודית שיזם הברון הירש ונושא אישה. אבל לאחר מותה הוא שב בשיברון לב לאירופה. בבלגיה הכיר את רחל ולאחר חתונתם עברו למינכן.
כשמלאו לתאומיהם לאה ופנחס 3 שנים, עקרו לפירת שבבוואריה. הם התיישבו בעיר העתיקה ליד המרכז היהודי ופצחו בחיים חדשים. ביתם היה חף כנראה מאוריינטציה ציונית. כרוב יהודי גרמניה, היו אף הם נחושים להפגין נאמנות למולדתם. במלחמת העולם הראשונה לחם פנחס מנדלסון בצבא הקייזר, לא ברור באיזו חזית. ב־10.6.1923 נולד בנו. לזכר אביו קרא לו אלכסנדר. אלכס יהיה אבא של ישראל מנדלסון ז"ל, האיש שלזכרו נרקם סיפורנו.
יומו הראשון בבית הספר הריאלי היהודי בפירת נצרב בזיכרונו של אלכס. כדי לחבר אותם זה לזה, התבקשו הילדים להביא עלי קונוס גדולים מלאים סוכריות ולהחליפם ביניהם. המחנכים האמינו כי הנכס העיקרי של גרמניה הוא הנוער. התלמידים נחשפו לא רק לתבונת הפילוסופיה היוונית אלא גם לתרבות השרירים, לחדוות הספורט. לרשותם עמד מגרש כדורגל גדול והם הרבו להשתמש בו. גם לאחר שעלה למגרשים בינלאומיים, לא שכח היינץ איך צריך לבעוט עונשין מ־11 מטר. בגיל 100, הנרי קיסינג'ר עדיין מכור לכדורגל.
הקורס התקיים בבית הספר לטיסה של החברה בבסיס חיל האוויר המלכותי ברמלה. בימים למדו לטוס על מטוסים אזרחיים קטנים, בלילות חזרו לנען, התחזו לחברי קיבוץ ולא חשפו פרט שישייך אותם לפלמ"ח. אלכס מנדלסון סיים בהצלחה את הקורס ותכנן לבלות את שארית ימיו בין שמיים וארץ. לא כך תכננה שושנה.
הוא ראה אותה באחד מאוהלי הפלמ"ח בנען והתרשם. ייתכן שזכר ה"אורדינונג" (סדר בגרמנית) שינק בבית הספר בפירת דיבר אליו. "היא הייתה מסודרת, וזה מאוד מצא חן בעיניו", אמר לי אסף נכדו, בנו של ישראל. שושנה האמינה שהאוויר אומנם חיוני לקיום האנושי אך בתור קריירה הוא מסוכן מדי. "או אני או האווירון", התנתה בנחישות.
אלכס קורקע. במקום חופת קוקפיט, חופת נישואים מצא מעליו. הוא שובץ לפלי"ם, הזרוע הימית הצבאית של הפלמ"ח, ונשלח לנמל חיפה. לצד יוחאי בן נון, שיהיה מפקד חיל הים, שמר על 40 העובדים היהודים בין 300 עובדי האחזקה הערבים. עם שחרור העיר, הכין את הגוררות להטבעה אם הבריטים יתעקשו להחזירן הביתה, ושוב לא ירד מהן. בתחילה כמלח ואחר כרב־חובל בכיר.
הוא סיים את לימודיו בתיכון ליאו באק והיה פעיל בקן הנוער העובד והלומד ברחוב גולומב. בתנועה הכיר את אלה, שתהיה אשת חייו. אביה של אלה היה מפולין, מאזור שכיום נמצא באוקראינה. פגש את אמא שלה כשבא ללמוד בעיר הולדתה צ'נסטוכוב שעל גבול גרמניה. אחיו של אביה שלח לו סרטיפיקט מהארץ והוא הספיק לעלות מספר שנים לפני מלחמת העולם השנייה.
מי שתהיה אמה הייתה אמורה להגיע לארץ עם גרעין של השומר הצעיר. ואולם היא העדיפה להישאר לסיים ללמוד הוראה. שבועות ספורים לפני פרוץ המלחמה שלח לה בעלה לעתיד אדם עם סרטיפיקט. היא התחתנה איתו פיקטיבית והם התגרשו לאחר שנחתו בארץ. רוב בני משפחותיהם נשארו בפולין ונספו בשואה.
שרי הייתה צעירה מאחיה ישראל בארבע וחצי שנים. כמותו הייתה חברה בנוער העובד ולמדה בבית הספר יל"ג. תמיד חיפשה את קרבתו. כשנזקקה היה לה למושיע. "אני הייתי עושה את ה'בלגאנים', בורחת מבית הספר והוא נשלח לחפש אותי", סיפרה לי. בסופו של יום היו נפגשים שוב בחדרם. הוא היה שוקד על שיעוריו, היא התלוננה שהאור מפריע לה להירדם. "הצקות, כמו בין אחים", היא מחייכת. לאחר שהתגייס, התהדק הקשר והוא הרבה לכתוב לה.
ישראל מנדלסון התייצב בבקו"ם כמה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים. הוא מוין לנח"ל, אבל משום שנשאר כיתה בתיכון לא יצא עם חבריו מגרעין "שורק" לקיבוץ גזר אלא עם גרעין "דולב ב'", שאליו סופח. לאחר הטירונות יצא עם הגרעין להקים את היאחזות נחל סיני באוקטובר 1967. משם המשיך במסלול לגדוד 50, הנח"ל המוצנח. כאן עזב את הגרעין ועבר קורס מ"כים ואחריו נשלח לקורס קציני חי"ר.
בעת הזאת התחתן עם אלה, שיצאה עם גרעין נח"ל לגבים ופרשה מצה"ל לרגל נישואיה. כעבור כמה חודשים נכנסה להריון, הצירים אחזו בה כשביקרה בבית הורי בעלה. שושנה ואלכס לקחו אותה לבית החולים, ישראל הגיע ישר מהצבא. במרץ 1970 נולד בנם אסף. לנוכח הצורך לפרנס, חתם קבע ונשלח לקורס קציני מודיעין.
מכאן הקריירה הצבאית של ישראל התחילה להצמיח כנפיים. אנשי המודיעין מיחידה 154 (כיום 504) זיהו יכולות ושמו עליו עין. הם שכנעו אותו לחבור אליהם. הוא שכנע את מפקדיו בנח"ל לשחרר אותו. ישראל נשלח לקורס חוקרי שבויים ולקורס ערבית והצטרף ליחידה 154 כחוקר שבויים קרבי. "קצין מסור, ממושמע, מבצע את המוטל עליו ביעילות", נאמר בחוות דעת תקופתית לאנשי קבע, "אינו נרתע מלהביע את דעתו גם אם אין היא זהה לדעת חבריו".
מתוקף תפקידו התכנס אל עצמו. לא נידב מידע, לא חילק חוויות אפילו עם מקורביו. "לא שאלנו היכן הוא נמצא כי ממילא לא היינו מקבלים תשובה", סיפרו הוריו. בשלב מסוים עבר עם משפחתו הצעירה לראשון לציון, קרוב לבסיסו בבניין משטרת גדרה. לעתים היה לוקח לשם את בנו. לרגע לא חשד שהילד רואה הכל וזוכר הכל. הקונספציה הזאת קרסה כשטיילו עם סבא וסבתא בכביש סמוך לבסיס. כשראה אסף את הזחל"מים המוכרים לו קרא בגיל: "הנה הצבא של אבא".
סתיו 1973 מצא את משפחת מנדלסון סורגת לעצמה חיים. הם שבו מראשון לציון לחיפה כי אלה התחילה ללמוד בטכניון. די מהר הבינו שעליהם שוב לזוז. הצבא אישר לישראל לימודי מנהל ומחשבים באוניברסיטת בר־אילן והוא החל בקורסי הכנה. כדי שלא ייטלטל בדרכים נרשמה שם גם אלה ללימודי ביולוגיה. כבר שכרו דירה בקיראון וכבר רשמו את הילד לגנון באזור. את המו"מ על השכרת דירתם בחיפה החליטו לחדש ביום ראשון ומיהרו לסעודה המפסקת.
באותו בוקר ישראל נשאר בבית ללמוד לבחינה. אלה יצאה עם אסף לטייל בחורשה בכרמל. בדרכה חזרה עם העגלה שמה לב שמכוניות צבאיות נוסעות בכביש. היא מיהרה לשוב. כשהגיעה מצאה את ישראל "ארוז" וממתין לחבר שיאסוף אותו.
בספר "השלושה" לזכרם של שלושה קצינים, ישראל וחבריו משה עדינו שרעבי וזאב שטדנר, סיפרה אלה: "כשהלך ונפנפנו יד לשלום, הוא מהמכונית ואני מהחלון, חשבתי: אולי זהו שלום אחרון? אולי זו הפעם האחרונה? והבטתי אחריו עוד רגע ועוד שנייה - עד שנעלמה המכונית בסיבוב. אחר כך צחקתי לעצמי ואמרתי: 'שטויות, כמו תמיד אותה מחשבה טיפשית? הרי גם הפעם אשוב ואראה אותו, אולי בעוד יום, אולי בעוד יומיים או שלושה כמו תמיד: מחייך, כועס, אוכל, ישן, כרגיל".
אסף נושא איתו תמונה של אבא אומר שלום ונוסע לצבא. זיכרונו מתערפל. מתי זה בדיוק קרה? ביום המלחמה? ביום אחר? אולי באמת ראה? אולי רק אימץ לעצמו את ששמע? "גרנו אז ברמות רמז בחיפה, הכביש שהתחילו לסלול היה עדיין דרך עפר והוא נסע בו, אבל אני לא יכול להגיד לך מתי ואיפה ולמה וכמה".
בדרך למלחמה עצר בקריית אונו. אסף את חבר הנפש משה עדינו שרעבי והתייצב איתו ביחידת המודיעין. הם סופחו כחוקרי שבויים לחפ"ק חטיבת השריון 500 בחזית סיני. בעת המלחמה הועלה לדרגת סרן. ב־12.10.73, כשבועיים לפני שנפל, כתב גלויה ליקיריו: "היום זה יום המנוחה שלנו ואותו אני מנצל היטב: לאיסוף כוח, להתקלח וכו', ולכתוב לכם כמה שיותר (מחשש שאולי חלק לא יגיע).
אצלי אין בעיות והכל כשורה (מלבד מחשבות ברגעים קשים). נסי לטפל בכל מה שהפסקנו באמצע ולסגור את שנשאר פתוח. מה יהיה איתי? נשאיר כשאחזור וניפגש, וכולנו מאמינים שזה יתרחש במהרה...".
ב־24.10.73 צלצל הטלפון בבית הוריו. את השפופרת הרימה אמו שושנה: "לא הצלחתי לשמוע, אבל הייתה לי הרגשה שזה ישראל, אז אמרתי: 'אצלנו הכל בסדר, תשמור על עצמך, אלה בבית'". אלה קיבלה אף היא צלצול אילם מהסוג הזה. כנראה שזמן קצר אחר כך, בשיא הקרב בסואץ, נכנס לעיר זחל"ם המודיעין. ישראל היה בתוכו. המשימה הייתה: פינוי פצועים. אבל הזחל"ם על אנשי צוותו לא שב מסואץ. התאריך היה, כאמור, 24 באוקטובר, המועד שבו נכנסה לתוקפה הפסקת האש של מלחמת יום הכיפורים.
התותחים דממו, המטוסים נחתו והשמיים התחילו לחזור לעצמם. חיילים התקשרו הביתה, אך הטלפון של המנדלסונים נדם. לא הודעה רשמית, לא פתק עם חבר, לא כלום. אפילו לא ידעו שהועלה לדרגת סרן בימי האש. צלצלו לצבא ושמעו שלא גויס כלל, הרי התנדב, הרי בא ביוזמתו לפני שקיבל צו. פנו לעוד גורמים רשמיים ונענו בספיקת כפיים חסרת ישע.
אבל לבסוף השיגה אותם הבשורה. שושנה המתינה בביתה לנכד שישוב מהגן, ואלכס נסע להביא אליהם את אלה. דקה לאחר שהגיע לבית כלתו, נשמעה אותה נקישה. "ישראל מנדלסון נעדר", בישרו האנשים מקצין העיר. "לא ידענו אם נפל בשבי, אם הוא חי או מת", פירטה אמו ב"סיפור חיים", "בליבי כאמא הרגשתי שאיננו אבל לא יכולתי לומר את זה בקול רם".
אוזניו של אלכס נצמדו לחדשות. באחת ממהדורות ינואר 1974 שמע שבן כיתתו צפוי לנחות בארץ. שערוריית ווטרגייט הגיעה אז לסנטרו של הנשיא ניקסון והוא כמעט לא עסק בנושא אחר. סגנו ספירו אגניו נאלץ להתפטר בגלל פרשת שחיתות. בוואקום הממשלי הזה החזיק היינץ מפירת שבבוואריה בשני התפקידים המובילים בדיפלומטיה האמריקאית: שר חוץ ויועץ לביטחון לאומי. חופש הפעולה שלו היה למעשה בלתי מוגבל. אלכס מנדלסון הבין שזאת סיטואציה חד־פעמית והוא חייב לנצל אותה.
"החלטתי לכתוב מכתב לקיסינג'ר ולבקש שיסייע לנו לקבל מידע מהמצרים על השבויים ועל החללים", סיפר באחד משני הגיליונות המרתקים של "מבט מל"מ" לרגל 50 שנה למלחמה (ראש המערכת: תא"ל בדימוס ד"ר יוסי בן ארי). מכיוון שהגרמנית שלו התפוררה, ביקש מנדלסון ז"ל מחברו בנימין יונס לעזור לו בכתיבה. את הנוסח העתיק הוא עצמו:
כשגמר לכתוב הזדקרה לפני האב בעיה אחת קריטית: שר החוץ של ארה"ב עמד לנחות בארץ במוצ"ש ולהיפגש בראשון עם אנואר סאדאת בקהיר. איך יעביר לו את המסמך?
במוצ"ש, 11 בלילה, כך סיפר אלכס מנדלסון ל"מבט מל"מ", צלצל הטלפון בביתו. על הקו היה יגאל אלון. "אלכס, קרה משהו שלא קרה מעולם", סיפר, "קיסינג'ר ראה את השם שלך על המעטפה וזכר אותך, הוא ביקש סליחה מהנוכחים, הלך הצדה וקרא אותו (את המכתב - מ"ח). אחר כך הבטיח לי שלמחרת ישים את המכתב על שולחנו של סאדאת ויבקש תשובה". באותו שבוע חזרו השבויים ממצרים. ישראל מנדלסון ושאר אנשי הזחל"ם לא היו ביניהם. לאחר שנפגש עם סאדאת, ענה שר החוץ של ארה"ב לחבר שלו במכתב רשמי ממשרד החוץ האמריקאי.
החוזרים חיזקו את דבריו של אנואר סאדאת: במצרים לא נותרו שבויי צה"ל. הייתה ידיעה, כך סיפרו, שבבית החולים בחדר נעול יש עדיין חיילים ישראלים. כמה מהשבויים הצליחו להתגנב לחדר ההוא אך גילו רק מחסן תרופות.
מכל נפגעי הזחל"ם, רק ישראל היה מהצפון. השאר גרו במרכז, מה שאפשר למשפחותיהם לתמוך זו בזו, להחליף מידע. צה"ל לקח לתשומת לבו את בדידותה של משפחת מנדלסון. קציני יחידתו - מודיעין 504 - לא הפסיקו לבקר. קצינת הנפגעים של היחידה גרה איתם שבועיים וישנה בחדר של שרי. "איני זוכרת כלום מהתקופה הזאת", אמרה לי האחות, "הכל מחוק אצלי, הייתי בתוך בועה. בתור אחות לא כל כך התייחסו אליי. היו ההורים, הייתה אלה, היה אסף".
כשהעננים מעל לראשיהם הם השתדלו לתפקד. הדמעות זלגו בחשאי, הלחץ ננעל בחדרי הלב. לא תמיד הצליח להישאר שם. באחד מערבי שבת, כשבנה עדיין נחשב לנעדר, שכחה שושנה להכין את השולחן לקידוש. הדליקה נרות אך לא שמה חלות ויין. כששב מבית הכנסת שאל פנחס, אביו של אלכס וסבו של ישראל, לפשר המחדל. היא התפוצצה: "זה מה שהכי חשוב לך כשאני לא יודעת איפה הבן שלי?".
אבל הוא התעקש: "שבת זה שבת". אחותה אותתה לה לא להתווכח, והאם הכואבת סידרה שולחן כהלכתו. אבל מאז, קרירות תפסה את מקום היחס החם שהפגינה כלפי חותנה. "מצד אחד הבנתי אותו, מצד שני לא יכולתי לסבול את העמדת הפנים שהדת חשובה מכל ומכפרת על הכל - אותי לא יכלה לרפא כי בני איננו".
כחודשיים וחצי לאחר שנותק הקשר עם ישראל, באו אנשי הרבנות הצבאית לבית מנדלסון. "המצרים", כך הודיעו, "החזירו את גופות החללים, הן שמורות במכון הפתולוגי וצריך לזהותן". התחילה התרוצצות תזזיתית אחר פרטים מזהים. צילומי שיניים, צילומי כתף ששבר, צילומי ניתוח קיבה שעבר. "הצלחנו למצוא הכל, בדקה ה־90, ממש לפני שהושמדו", מסר אלכס ב"סיפור חיים".
סמל מטעם הרבנות אסף את הפרטים והאב זכר אותו לתמיד: טוב לב, רגיש, יודע איך להתהלך עם המשפחה. אבל הרב הראשי לצה"ל, מרדכי פירון, מצא לנכון להזהיר אותם: אם הזיהוי ייכשל, אם הפרטים לא יתאימו, ייאלצו לטמון את יקירם בקבר אחים. המשפחה לא רצתה לשמוע. "שתהיה אפילו אצבע, אבל אצבע של הבן שלנו". לבסוף, בעזרת הצילומים, הצליחו לזהות את ישראל. החליטו להביאו למנוחות בבית הקברות הצבאי בחיפה. קבעו יום ושעה, 16.1.74.
ללוויה באו מראש העין אבי החבר משה עדינו שרעבי, שטרם זוהה סופית, ותשעת אחיו. כשהתבקש לומר קדיש, פנה אלכס לאביו של משה עדינו: "בוא, תאמר אתה קדיש. אם יקברו את הבן שלך, אני אומר אצלך". האם שושנה אטמה את עצמה. "התנהלתי כמו גוש אבן", סיפרה לימים. אלה כתבה לזכר בעלה: "אנחנו נלך ונתבגר וחיינו ישתנו, הוא יישאר תמיד בן 25, איש צבא אהוב, שאת ימי חייו האחרונים לא הכרנו ולא ידענו ולא לקחנו בהם חלק ואת מחשבותיו האחרונות לא נדע לעולם".
לאחר שקמו מאבלם יצאו בני משפחתו של ישראל וחבריו לאזור הקרבות. לראות את דרכו במלחמה. לשחזר את ימיו שאבדו. אבל סואץ כבר הוחזרה למצרים והם לא הצליחו לבוא אליה. מפסגת הר שממול השקיפו אל העיר. "מותר לך לבכות ואפילו לצרוח", אמר לאם אחד החברים. "אם אני בוכה זה רק בלילה במיטתי", השיבה, "אני לא צריכה לעשות הצגה לפני בתי, בעלי ונכדי". היא נלחמה נגד עצמה. רתמה את שרירי הנפש כדי לא לפרוק את שבריה לעיני אחרים. "התנהגתי כאדם חזק, הקשחתי את עצמי, איני יודעת מאין גייסתי את הכוחות האלה", סיפרה בספר.
50 שנה אחרי הוא מדשדש איתי במחוזות הכאב. הריסים מתכווצים, האישונים מתלחלחים. העיניים מנסות לפרוק עול אך הוא בולם את הדמעות. הטון שלו ענייני, המשפטים קצרים, דחוסי צער.
סבא אלכס מנדלסון שב לנמל. חידש את עבודתו כרב־חובל גוררת, אך לא החזיק מעמד. פני בנו עמדו כל הזמן לנגד עיניו בלילותיו על גשר הפיקוד. הוא חשש שיגרום לתאונה ויצא לפנסיה מוקדמת. הוא סייע לפתוח בארץ את הסניף הישראלי הראשון של עמותת "אחים בוגרים" בחיפה: עמותה אשר מסדרת דמות אב ליתומים ופועלת ברחבי העולם כבר 150 שנה.
שושנה התנצלה על העוול שנגרם לה מבלי דעת, על תחושת הנטישה שחוותה כשהמשפחה עטפה את אלה ואסף והיא נותרה בודדה בתוגתה. "שתינו התפרצנו בבכי", סיפרה שושנה ב"סיפור חיים". עם הזמן שרי בנתה לעצמה עתיד. היא הוסמכה להנדסאית בנייה מטעם הטכניון, התחתנה עם צביקה, חבר קיבוץ וטייס קרב בחיל האוויר ונולדו להם שלושה: אייל, מירב ויעל.
אלה הייתה במרוצת השנים לפרופ' אלה מנדלסון, מנהלת המעבדה הארצית לנגיפים. בימי הקורונה הייתה אורחת רצויה באולפנים ובעמודי החדשות. בנובמבר אשתקד פרשה לחייה עם בן זוג, אב לשלושה ואלמן אף הוא. כשהתאלמנה הייתה רק בת 23 עם ילד בן 3 וחצי. היא סיימה בטכניון שלושה תארים בביולוגיה.
בראשית שנות ה־80 יצאה עם בנה לפוסט־דוקטורט ב־NIH (המכון הלאומי לבריאות) שבמרילנד, ארצות הברית. אחת לשנתיים נסעו הסב והסבתא להיות עם נכדם. לעתים הוא טס אליהם לחופשות. כשהגיע למצוות דחו את העלייה לתורה כדי שתיעשה בישראל, כשכל המשפחה לצדו. את המסיבה ערכו המנדלסונים בחצר ביתם בחיפה.
אסף המשיך בתיכון במרילנד, סיים אותו בשלוש שנים במקום ארבע, למד שנה באוניברסיטה ושב עם אמו ארצה. "אני רוצה להתגייס לצה"ל עם בני גילי ולא להיות מבוגר בין צעירים", הסביר לסבתו. רוב שירותו היה במודיעין פיקוד צפון, ובתפקידו האחרון כראש מדור. השתחרר כסגן והועלה לסרן.
בנו מיכאל מסיים מסלול שדומה לזה של סבו: לוחם בגדוד 50 (בנח"ל), יציאה לקורס קמ"נים ושירות כקצין מודיעין באחת היחידות המובחרות. בתו נופר משרתת במודיעין וגם הקימה את "פלייליסט", פרויקט שהתחיל מתוך רצונה להתחקות אחר חיי סבא שלה, ישראל, ושם לו למטרה לחבר בין נוער להיסטוריה של ביטחון ישראל באמצעות מוזיקה. במסגרתו הציבה שאלה: "מה זה ביטחון ישראל ומה זה 'ישראל' (במלעיל - מ"ח)?". המוטו של עבודתה הוא: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". משפט ששייך ליגאל אלון. האיש שמסר לנשיא מצרים, דרך שר חוץ אמריקאי, מכתב של אב שרצה לדעת מה עלה בגורל בנו במלחמה.
התרעות פיקוד העורף