"חמאס יודע בדיוק איפה מוחזקים הילדים של משפחת ביבס, הטענה שהוא לא יכול להגיע אליהם היא תירוץ ברור, מוחלט ושקוף" – כך סבור ד"ר הראל חורב, חוקר וחבר סגל אקדמי בכיר במרכז דיין לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב.
נאסר עליה לדבר: פרטים חדשים על הסיוט של אמילי הנד בשבי
סבתו של איתן בן ה-12 שחזר מהשבי: "יש לנו המון עבודה להחזיר אותו לדבר"
בני משפחת ביבס – התינוק כפיר בן העשרה חודשים, החטוף הצעיר ביותר; אריאל בן ה-4 והוריהם שירי וירדן – הפכו לסמל של אכזריות חמאס. שערי עיתונים רבים ברחבי העולם נפתחו הבוקר עם תמונת התינוק כפיר, שלמרבה החרדה לא שוחרר עדיין במסגרת העסקה עם חמאס. ארגון הטרור טוען שהוא אינו יכול להגיע למשפחה מכיוון שהיא "מוחזקת על ידי פלגים אחרים ברצועה".
"חמאס יודע בדיוק איפה נמצאים כל החטופים", סבור ד"ר חורב, "זה לא משנה אם זה בידי החזית העממית לשחרור פלסטין בידי הג'יהאד האיסלאמי או בידי חמולות. אני מאמין שחמאס יודע היטב איפה נמצא כל חטוף וחטוף. זה כמו אם נקביל את זה לחסכונות שמפוזרים בין הבנקים ואתה לא טורח לברר היכן".
"אלה הקלפים הכי חזקים בחבילת הקלפים של חמאס, ולכן אין שום סיכוי שבעולם שארגון הטרור לא סגור על הפרטים. יתרה מזאת: אני בטוח שגם שההעברה של המשפחה 'לידיים אחרות' נועדה לשרת תפקיד מלכתחילה, שיאפשר לחמאס להפעיל מולנו מנופי לחץ פסיכולוגיים. הרעיון הוא ליצור מנופי לחץ על כל צעד ושעל וזה המטרה האמיתית של כל המניפולציות והתעלולים הסדיסטיים שאנחנו רואים בימים האלה".
אז מה בעצם צריכה ישראל לעשות?
"ישראל צריכה בשלב כזה או אחר אחרי שהיא מבינה שהיא מיצתה את הדרכים הסבירות להחזיר חטופים, לחדש את המבצע ולהראות באופן שיבהיר לחמאס שאנחנו לא מוכנים למשחקים שלו. שאנחנו לא מוכנים למניפולציות שלו, שמטרתן להראות שליטה על כל פרט – למשל כמו השיחה שערך יחיא סינוואר עם חטופים, ביצוע שחרור מלב העיר עזה שלכאורה הטנקים שלנו כבר נמצאים בה ועוד".
"הניסיון לטעון שהם לא באמת יודעים איפה כולם מוחזקים הוא סוג של משחק כפול. חמאס נוהג באופן שיטתי במשחקים הכפולים הללו: מצד אחד הם מתגאים במעשי הרצח והטבח הנורא, ומצד שני הם משמיעים את זעקת הקוזאק הנגזל בכל מה קשור למהלומות שמנחיתה עליהם ישראל. גם בנושא של משפחת ביבס גם במקרה של הפרדה בין אמהות לילדיהם שזה עומד בניגוד מוחלט לסיכומים, כל הדברים האלה הם חלק כאמור מהמנגנון של מנופי הלחץ וחוסר השליטה אל מול הניסיון להראות שליטה מלאה ולמעשה אלו שני הקטבים בהם מתנהל הארגון".