חבורת המילואימניקים עוצבת חצי האש (חטיבת הקומנדו)
מאיר קופלוביץ’ וטל כץ הם חלק מחבורת מילואימניקים מצוות הלוחמים של דובדבן שהשתחררו ב־2017 ומאז עושים מילואים יחד. “לא רק שאנחנו רצים יחד במילואים, יש לנו קבוצת וואטסאפ משותפת, מפגשים מדי פעם זה עם זה בנוסף למילואים המשותפים כמה פעמים בשנה, ושני מנהגים קבועים שרצים כמה שנים טובות”, אומר קופלוביץ’.
בן גביר לאחר התאונה: "נדהם מגלי השנאה ברשתות החברתיות"
פסח נעים: עשרות אלפים ניצלו את מזג האוויר וביקרו באתרי הטבע | צפו
“המנהג האחד הוא שמדי יום עצמאות אנחנו נפגשים, כל חברי הצוות, בבית של אחד החבר’ה יחד עם המשפחות, והמנהג השני נקרא ‘יום שלישי הגדול’ שבמסגרתו בכל יום שלישי אנחנו נפגשים באופן קבוע באותו מקום ובאותה שעה. לפעמים מגיעים כולם ולפעמים חלק, אבל המפגש מתקיים בכל שבוע באותו יום ובאותו מקום. אנחנו חבורה קרובה של 14 איש וכל פעם מצטרפים אלינו עוד ועוד אנשים.
בנות הזוג שלנו מאוד קרובות ויש להן קבוצות וואטסאפ משלהן, הן חברות טובות ונפגשות גם בשבתות, בטיולים ונופשים שאנחנו עושים ביחד. לפני כמה חודשים נפגשנו כמה זוגות באילת, חלק מהחבר’ה טסו לסקי ביחד מיד כשהשתחררנו מהלחימה. הנשים שלנו נפגשות לפעמים בינן לבין עצמן. כשהייתי בעזה, הבנות שלי, תאומות בנות שנתיים, חגגו יום הולדת וכל הנשים של החבר’ה מהצוות הגיעו לחגוג איתן”.
“אני יכול להעיד שחברות כזו בצוות, שעוד לפני מלחמת חרבות ברזל עבר אימונים קשים, ברגע שעשינו במלחמה משהו כל כך משמעותי יותר משאי פעם עשינו - זה גיבש אותנו עוד יותר, והמפגשים שלנו מאז המלחמה הם עם הרבה יותר תשוקה, אהבה, חברות וקרבה, וזה עוד יותר גיבש אותנו מאשר מה שהיינו לפני כן”, מספר כץ.
“עשינו ערבי פלוגה וסופי שבוע ושבתות עם המשפחות, ומאז המלחמה אנחנו מקפידים מאוד לשמור על החברות הזו. אנחנו חיים את החיים שלנו, עברנו משהו מאוד משמעותי ואנחנו יודעים שמחכה לנו גם משהו כזה בקרוב, אז בין לבין כולנו באותה סירה, וחיים את החיים שלנו באיזושהי תחנת מעבר, מנסים להיות הכי פרודוקטיביים ולהיות אחד בשביל השני כי זו תקופה שלא היינו בה מעולם ואנחנו גם לא יודעים מה הולך להיות, אז כל ההרגשה הזו בינינו כצוות היא מאוד מקרבת ומגבשת.
לפני כמה שבועות עשינו סדנת עיבוד לחימה ושם כל אחד נפתח וזה היה מאוד משמעותי. אי אפשר לחוות חברות כזו במקום אחר. זה באמת משהו מיוחד”.
“טל צודק, עד 7 באוקטובר הייתה לנו חברות חזקה, אבל מאז שהשתחררנו מסבב הלחימה התחושה יותר עוצמתית והחברות הזו עלתה שלב”, מוסיף קופלוביץ’. “כשאתה עובר מלחמה, חווה חוויות ומאבד חברים, הקשר הופך להיות מעין אהבה שלא תלויה בדבר, קשר חזק שאי אפשר להסביר במילים. בשבתות ובערבים שאנחנו מארגנים יחד נוצר מצב שהפכנו למשפחה אחת”.
עד כמה העובדה שאתם חבורה מגובשת מאוד מחוץ למסגרת הצבאית עוזרת לכם לעבד את מה שחוויתם במלחמה?
כץ: “המסוגלות להיות הכי פתוח וכן אחד עם השני, היכולת לבכות זה בפני זה בחופשיות - מאוד עוזרות להתמודד ולעבד את מה שחווינו. אלו לא דברים שאתה מקבל מחברים מהבית או מהאישה, רק אנשים מהצוות יכולים להבין אותך. אלו האנשים שמכירים אותך הכי טוב, יותר מכל הסובבים אותך, זה מאוד עזר ועוזר. הגיבוש הוא חלק מהדנ”א של הגדוד, זה משהו שהתגלגל והתחזק עם הזמן”.
קופלוביץ’: “בסוף, האנשים האלה שסמכתי עליהם בחיים שלי הם האנשים מהמילואים, האנשים שאני הכי מרגיש בטוח להיפתח בפניהם ולהיות עירום, אין שיפוטיות, יש נטו הבנה ורצון של כל אחד להיות אחד בשביל השני”.
איך עברתם את הלחימה עד כה?
קופלוביץ’: “מבחינתי זה להגיד שהאחדות היא מעל הכל. אנחנו באים עם מגוון דעות, ודיברנו על זה המון גם לפני וגם תוך כדי הלחימה, וכשאנחנו מאוחדים אנחנו מנצחים ושם כוחנו”.
כץ: “האמונה והתקווה שלנו כעם צריכות להישאר תמיד, אנחנו לא יכולים להתייאש והידיעה שפעולות צה”ל וכוחות הביטחון נושאות תוצאות היא מה שיביא לניצחון ולהחזרת החטופים. אנחנו צריכים להאמין שזה יקרה”.
חבורת המילואימניקים מחיל שריון (עוצבת ראם)
אורי הירשפלד ורן סולומון, שניים מחבורה מגובשת של 11 מילואימניקים של גדוד 8130, חברים מאז שנת 97’. “אם נשים יד על הלב, אני חושב שמה שגורם לי להתנדב לשירות המילואים כל כך הרבה שנים הוא החברות, ואם זה לא היה, קשה לי להאמין שהייתי מתנדב”, אומר סולומון, והירשפלד מחזק אותו באומרו, ”אני מזדהה עם מה שרן אומר. כולנו מרגישים בדיוק ככה”.
איך באה לידי ביטוי החברות?
הירשפלד: “יש מפגשים קבועים, המשפחות מכירות אחת את השנייה, הנשים חברות והילדים חברים זה של זה. יש ערבי גיבוש שאנחנו עושים, למשל בקרוב אנחנו נוסעים כל החבר’ה לשיט בלפקדה”.
סולומון: “צריך לציין גם שאנחנו הולכים זה לחתונות ולאירועים זה של זה, החיים מתערבבים זה בזה ונוצרת חברות שהיא הרבה יותר חזקה מהמסגרת הצבאית”.
מה מייחד חברות כזו מחברות רגילה?
סולומון: “אני חושב שיש פה אחווה ורעות שהסיטואציות הקשות במילואים, ובטח במלחמה הזו, שמות אותן במקום אחר מאשר החברות מהבית”.
הירשפלד: “אני חושב שהרבה יותר קל להישען על חבר לנשק מאשר על חבר רגיל. זו אחווה אחרת”.
איך עברתם את הלחימה עד כה?
הירשפלד: “רוב הזמן היינו בעזה, במרכז הרצועה ואחר כך בדרום הרצועה ובח'אן יונס וזה חיזק והעצים את החברות בינינו בטירוף. היינו חמישה חודשים אחד בתחת של השני”.
סולומון: “זה חיזק אותנו עוד יותר גם עם החבר’ה שנפצעו, וכל הזמן ביקורים ודאגה, זו משפחה”.
החברות הזו עזרה לכם להתאקלם יותר טוב בחזרה לאזרחות?
הירשפלד: “בטח שזה עוזר, יש לך עם מי לדבר ואתה יודע בדיוק מה עובר על החבר שלך”.
סולומון: “בכל סיטואציה שבה יש מכשול או משבר, גם בבית, ברמה האישית וגם בעבודה – אנחנו מרגישים פתיחות כזו לדבר על הכל וזה דבר אדיר וזכות גדולה”.
איזה מסר תרצו להעביר?
הירשפלד: “אין מחיר לחברות כזו. זה לכל החיים”.
סולומון: “ממליץ לכולם לזכות בחברות כזו, זו חברות שנשארת לתמיד, כמו אחים. אני חושב שזה מה שמייחד את הצבא שלנו ואת העם שלנו, שהוא יודע ליצור חברויות כאלה שאין להן גבול”.
חבורת המילואימניקים מיחידה מובחרת
אל”ם (במיל’) הרב צחי פנטון ורס”ן (במיל’) אודי טנא הם חלק מחבורה של מילואימניקים מיחידה מובחרת אשר פועלים בכל הזירות ובין השאר בעזה. הם הכירו לפני שבע שנים ומאז המילואים הפכו להיות חלק קטן מהחברות העמוקה שלהם. “הצטרפתי לחבורה כשצחי שמע עליי וביקש שאצטרף ליחידה שלו”, מספר טנא. “מאז נכנסתי ליחידה שהיא חבורה מגובשת ואנחנו משרתים בפיקוד צפון, בפיקוד דרום ובכל מקום שבו אנחנו נדרשים”.
באיזה שלב הפך השירות יחד לחברות?
פנטון: “די מהר, המילואים חיזקו את הקשר שלנו. הפכנו להיות משפחה של ממש. אודי ושאר החבר’ה הם אחים שלי והנשים והילדים התחברו כולם”.
טנא: “החברות הזו באה לידי ביטוי בכמה דברים. נופש משותף בכנרת עם המשפחות שלנו, הרבה ריצות יחד, גם אחרי מנגלים שאוכלים בהם שמונה קילו בשר, לא מוותרים על ריצות משותפות של 12 קילומטרים. לומדים תורה יחד בכל זמן אפשרי וכן, גם מנגנים יחד. למשל, בחג פורים האחרון - יום קודם היינו יחד בפעילות ולמחרת ניגנו ורקדנו יחד”.
במה שונה החברות הזו מחברות רגילה? מה מייחד אותה?
טנא: “יש כמובן את לחץ המלחמה, אבל כמובן החוכמה הגדולה היא לעבוד על שימור היחד מחוץ לימי המילואים וכן שתהיה עזרה הדדית באזרחות”.
פנטון: “יש דברים שאני לא יכול לדבר עליהם עם חברים רגילים או עם משפחה, אבל עם החבר’ה מהמילואים כן כי אנחנו חווים את אותם דברים, רואים את אותם דברים, ראינו את אותם מראות וזה משהו חזק ומיוחד שאי אפשר להסביר במילים. זה קשר עמוק ומיוחד”.
איך עברתם את הלחימה עד כה?
טנא: “אנחנו מתפללים שעם ישראל יחווה את האחדות הגדולה הזו שכולנו מרגישים כאן, כאיש אחד בלב אחד”.
פנטון: “אנחנו פועלים בכל הגזרות וצה”ל ברוך השם ממשיך לנצח”.
יש מסר שתרצו להעביר?
פנטון: “עם ישראל חי, היה, הווה ויהיה. בימים שבהם יש מי שמבקשים לפגוע במדינת ישראל כולנו עומדים כאן יחד, יהודים, דרוזים דתיים וחילונים ויודעים היטב שחג הפסח, שהוא יום העצמאות הישראלי הראשון, מאגד את כולנו. כל אחד הוא אצבע, ואף שיש אצבעות שונות, אנחנו ביחד אגרוף שינצח את אויבינו”.
חבורת המילואימניקים גדוד נח”ל צפוני
חן פרחי, אורן אנצ’ו ואיגנט פנטקרוב הפכו לחברים קרובים לאחר שגויסו באותו יום למילואים לגדוד נח”ל בעקבות מודעה בפייסבוק. “פרסמו שמחפשים מכונאים עם ידיים טובות”, אומר פרחי. “זה מקצוע לא מבוקש אבל אנחנו חיים את זה. אני בן 54, אורן בן 44 ואיגנט בן 30. המשימה של הגדוד שלנו הייתה לתפוס קו במוצבים לאורך הגבול.
היינו אנשים זרים לחלוטין אחד לשני והפכנו לאנשים הכי קרובים אחד לשני. די במהירות התגבשנו לחבורה כזו קטנה, כמו ילד שנכנס לכיתה ומגבש חברים טובים. אורן ואני גילינו שיש לנו תחביב משותף של מכוניות אספנות וזה תרם לחיזוק הקשר”.
“הגענו למושב דלתון בצפון ושמו אותנו לישון במועדון נוער שהיו בו המון אזעקות ורחפנים בשמיים”, אומר אנצ’ו. “ישנו על הרצפה ואני ישנתי עם אטמים באוזניים כי אני לא יכול לישון כשמישהו נוחר לידי, וחיפשתי מישהו כדי שאם תהיה אזעקה הוא יבעט בי כדי להעיר אותי על מנת שנרוץ יחד למרחב המוגן.
אמרתי לחן: ‘אני לא מכיר אותך, אבל אם תהיה אזעקה תן לי בעיטה ואני אהיה איתך ואתה תהיה איתי’. מהר מאוד היה בינינו קליק והתחברנו, אנחנו אפילו לא צריכים להסביר אחד לשני אלא מספיק מבט כדי להבין אחד את השני ואת הסיטואציה. אנשים שאתה מכיר ואתה עובר איתם כזו חוויה זה משהו שאי אפשר להסביר במילים או למצוא במקום אחר אלא במילואים. מהר מאוד גם התחברנו לאיגנט והתגבשה החבורה שלנו: אנחנו נפגשים באופן קבוע ומתייעצים זה עם זה גם בנושאים אישיים כמו משפחה, בית ועבודה”.
פער הגילים בין שלושתכם לא משפיע?
פרחי: “ממש־ממש לא”.
אנצ’ו: “בחיים לא נקלענו למצב שבו אנחנו רבים אחד עם השני, אנחנו מאוד מסתדרים זה עם זה, גם במצבי לחץ ולמרות שאנחנו אנשים שונים מאוד”.
במה שונה החברות ביניכם מחברויות אחרות שלכם?
פרחי: “זה לא דומה בכלל. חברים רגילים לא עוברים את הסיטואציות שאנחנו עברנו. למשל, כשהיינו צריכים לחלץ האמר שנתקע, כשאתה שומע בומים ואזעקה, אתה לא יודע מה יקרה. זו סיטואציה מפחידה. כשאתה צריך לחלץ רכב שנמצא כבר בתוך לבנון, זה מפחיד. אני יודע שאני יכול לסמוך על אורן או איגנט בעיניים עצומות שהם שומרים עליי, להפקיד בידיהם את החיים שלי, זה משהו שהוא הרבה יותר עמוק מכל חברות אחרת”.
אנצ’ו: “אני חושב שחוויות כאלה מעבירות אותך למקומות מאוד חזקים. אם יש לנו משימה, ולא משנה מה יקרה בדרך, אם זה טילים או מחבלים שיורים עלינו, אנחנו לא נרתעים מכלום כי אנחנו ביחד. אני יודע שחן ואיגנט מחויבים לזה במיליון אחוז וזה משהו שמחבר ומחזק מאוד קשר”.
איך באה לידי ביטוי החברות באזרחות?
אנצ’ו: “הנשים שלנו מאוד מחוברות ואנחנו יוצאים יחד עם הנשים לארוחות ערב יחד, מבלים יחד. אני אדם שיש לו חוג חברים מאוד קרוב ולא אחד שנפתח לאנשים, אבל זו חברות אחרת שאימצתי. מאוד התחברתי אליהם. זה לא משהו שקורה לי בדרך כלל”.
פרחי: “אנחנו נפגשים, מדברים על הכל ותבין שהטלפון הראשון שאני עושה כשאני מגיע לעבודה בבוקר – זה לאורן ולאיגנט”.
לסיום, יש מסר שתרצו להעביר?
פרחי: “אפשר לתרום בכל דרך ובכל צורה שרוצים. בכל מקום אפשר לעזור”.
אנצ’ו: “בכל גיל אפשר לתרום ולעזור. צריך רק כוח רצון”.
חבורת המילואימניקים של גדוד “עוף החול” טנקים (שריון)
גלעד שריג ונועם (שביקש לא לפרסם את שם משפחתו) לא הכירו לפני מלחמת חרבות ברזל. הגדוד שלהם, “עוף החול”, הוקם במלחמה על ידי חיילי מילואים. “מה שמיוחד ב'עוף החול' הוא שהגדוד הוקם מאפס לצורך המלחמה, מה שאומר שהוא הביא אנשים מכל קצוות החיל וקשת הגילים והמקצועות בלי היכרות מוקדמת אחד עם השני”, אומר שריג, המשמש מפקד טנק. “התגייסנו בינואר והשתחררנו לפני כמה ימים – והחברות שלנו הדוקה”.
“שתבין, אני בן 43 ואני הכי צעיר בצוות”, אומר נועם התותחן.
איפה שירתם?
שריג: “שירתנו בגבול עזה, בעוטף, ורוב הזמן היינו ממש על הגדר בגזרה שמנחל עוז ועד כיסופים, במוצב מגן בארי שנכבש ב־7 באוקטובר. היינו שלושה צוותים על שני טנקים”.
נועם: “מה שמשותף לכולנו זה שב־7 באוקטובר כולנו ליקקנו את הפצעים בבית וחשבנו מה אנחנו יכולים לעשות כדי לקחת חלק, ובסוף הגדוד הזה שאב לתוכו כמו מגנט המוני אנשים שהשתגעו ושיגעו את נשותיהם בבית במחשבה מה הם יכולים לעשות, והמכנה המשותף החזק הזה השפיע על היחסים שלנו באזרחות”.
איך נוצרה החברות מחוץ למסגרת הצבאית?
נועם: “השאלה שלך נעוצה בנאום שנשא סא”ל ארז סעדון שהקים את 'עוף החול'. הוא אמר: ‘כשאתם פונים לאזרחות, תסתכלו מי לפניכם ולמי אתם יכולים לשים סרבל’. מה שהביא אותנו ל'עוף החול' הוא שבסוף כולנו שמים סרבל, נכנסים לטנק ולא משנה מי אתה ומה אתה עושה באזרחות. החברות נשארת”.
שריג: “אצלנו בצוות יש למשל רווק תל־אביבי אתאיסט בן 52, יש דוס בן 56 מההתנחלות אפרת שהוא כבר סבא. הצוות שלנו, הכולל ארבעה אנשים, הוא חבורה מאוד מגובשת”.
מה אתם עושים יחד מחוץ למסגרת האזרחית?
שריג: “נפגשים באופן קבוע ושותים יחד בירה. יש לנו טען שמאוד אוהב בירה והדביק אותנו בעניין הזה”.
נועם: “בגדול שתיית בירה היא המכנה משותף הנמוך של החבורה שלנו. מה שמאפיין אותנו, כמו כל חיילי צה”ל, הוא שבמלחמה הזו כולנו זללנו ושמנו, אז יש לנו חבר צוות שהוא מאמן הרזיה והוא מאמן אותנו יחד כל שבוע כדי לרדת במשקל, שזה גם מגבש מאוד”.
במה שונה החברות ביניכם מחברות רגילה?
שריג: “אני חושב שיש הבדל. אין לי חברים יותר מדי קרובים מערים אחרות בני גילי, ופתאום אני נחשף לעולם שלם שלא חייתי, סוג ההומור שלי התפתח בצורה אחרת ופיתחנו הומור משלנו. אל תשכח שפה אתה תלוי באנשים האלה ואחראי לגורלם בזמן המלחמה, זו חברות שהיא יותר עמוקה מחברויות רגילות”.
נועם: “פה זו חברות מבחירה, בחרת לבוא למקום הזה ומצאת את עצמך עם מישהו ששוכב לידך באותו בוץ, וזו חברות שלא תיווצר במקום אחר, זה סוג חברות שלא תמצא במקום עבודה או בשכנות”.
יש מסר שתרצו להעביר?
נועם: “לא לשנוא. להכניס את עצמך לנעליים של אותו אדם ורק אז לשפוט”.
שריג: “לא כולם חייבים לחשוב אותו דבר. מסר האחדות הוא לעוס, אבל אנחנו נמצאים במלחמת קיום ואנחנו לא יכולים להתחיל לריב ולתקוע סכינים אחד בגב השני. אני מקווה שלפחות למדנו מה־7 באוקטובר וגם מהחודשים שבאו אחר כך על העם הנפלא שיש לנו. אני חושב שההנהגה צריכה להיות ראויה לעם הנפלא שיש פה”.