רס"ן בנג'י הילמן, מ"פ בסיירת אגוז, נהרג ב־20 ביולי 2006, בקרב הקרקעי הראשון של מלחמת לבנון השנייה. קרב עקוב מדם ומעורר מחלוקת שבו מצאו את מותם חמישה חיילי צה"ל.
רבים מההורים השכולים נותרו כעוסים על מה שקרה באותו אירוע טרגי, אבל דני וג'ודי הילמן, הוריו של בנג'י, החליטו לסגור דף, ולפתוח דף חדש. היום פועל באחת משכונותיה המבוססות של רעננה “הבית של בנג'י", שנראה במבט ראשון כמו מלון בוטיק. 48 חדרים, שולחן קבלה, לובי, מועדון, חדר אוכל, חצר מטופחת עם דק. הכל מיועד לאכלוס חיילים בודדים, שלא ירגישו לבד בזמן השירות.
לא רק שהמקום מלא מאז שנפתח לפני כשנתיים, יש אליו רשימת המתנה של עשרות. בקרוב יתחילו לבנות קומה נוספת שתרחיב את הבית ל־72 חדרים.
דני, אביו של בנג'י ז"ל, יושב בבית שבדרך כלל מלא בקולות צחוק וחבר'ה מלאי מרץ. על פניו אפשר לראות בקלות את אותות העצב על האובדן הגדול.
“זה לא מרכך, אבל יש סיפוק שאנחנו מסייעים לחיילים שבנג'י רצה לעזור להם", אומר האב. “זה מאוד היה חשוב לו. כשאני רואה חיילים שמחים, זה עושה משהו, אבל הכאב לא עובר. אתה מתרגל אליו, הוא עדיין שם".
חוד החנית
משפחת הילמן עלתה לארץ ב־1983 מצפון־מערב לונדון. הימים שבהם הרגישו שאי אפשר להסתובב ברחוב עם כיפה על הראש סימנו שהם צריכים לחפש מקום אחר. הם מצאו את עצמם בלב הקהילה האנגלוסכסית של רעננה. רות רורקה, דודתו של בנג'י, עלתה שנתיים קודם. “חתימת ההסכם בקמפ דיוויד הייתה זרז העלייה שלנו", סיפרה. “חשבנו שיהיה שלום בארץ עד שהילדים יגיעו לגיל צבא. הייתה אופטימיות".
אבל הצבא לא נעלם, אבל הסממנים הבריטיים שאיתם הגיעו דווקא כן. דני וג'ודי גידלו פה את שלושת ילדיהם אביגיל, שמעון ובנג'י, עליו אמרו שאף אחד לא זיהה את שורשיו מהאי הבריטי. “הוא לא היה אנגלי", דני מחייך קלות. “הוא כעס עלינו שהוא נולד באנגליה ולא בארץ. פעם מישהו שמע אותו מדבר אנגלית בטלפון עם אמו והיה בשוק. לא היה לו מבטא".
בנג'י הילמן ז"ל. צילום: דובר צה"ל
הגיוס לקרבי היה טבעי מבחינת המשפחה. שום חשש. היה ברור שהבן יהיה חוד החנית. “הרגשתי טוב עם הגיוס של בנג'י", מספר האב. “לא היו דאגות. היה לו אפילו הומור קצת שחור. הוא היה זורק ‘אתם לא צריכים לדאוג, תדאגו אם אחרי הדפיקות בדלת תראו את ראש העיר מופיע'. ראש העיר הגיע למחרת מותו. קצין העיר היה זה שהודיע לנו".
המוות היה בעיתוי מחריד. שלושה שבועות לפני כן בנג'י נשא לאישה את חברתו איילה. “כל מי שהיה בחתונה, בא אחר כך ללוויה", אמר דני בעצב. “בגלל שהם היו דתיים, אפילו לא גרו ביחד לפני החתונה. זו הייתה מכה קשה".
שאול רורקה, בן הדוד שגדול מדני בשמונה שנים, אומר: “צריך להבין, זה לא רק הטקס, זה גם שבת חתן ויש שבע ברכות. המשפחה הייתה ביחד תקופה
ארוכה, חגיגה רצינית".
שמעון, אחיו של בנג'י, היה באותו זמן מ"פ בגולני. מי שבישר לו על מות אחיו היה רס"ן רועי קליין ז"ל, סמג"ד 51 של החטיבה, שנהרג שבוע לאחר מכן בפעולה שזיכתה אותו בעיטור העוז, כשזינק על רימון כדי להציל את חייליו.
קליין הכיר את שמעון ובנג'י מעירם רעננה. הוא גם היה זה שהחזיר את שמעון הביתה לשבעה על אחיו. “לא הכרנו את רועי", מספר דני. “כשהיה בחיים עוד לא היה מפורסם, אבל לצערנו איך שקמנו מהשבעה הלכנו ללוויה שלו".
בצבא שקלו להעביר את שמעון לתפקיד עורפי בגלל מות אחיו, אבל במשפחה החליטו שלא. הוא ימשיך כקצין קרבי. “רצינו שיעשה את מה שאהב", אומר האב. “שמעון סבל מאוד כשאחיו נהרג ולא רצינו להוביל לכאב נוסף. היה פחד, אבל אלה החיים שלו".
במהלך השבעה הגיעו המונים לבית המשפחה, ביניהם רבים מחייליו של בנג'י. “היינו שם מהבוקר עד חצות", מספר שאול, בן דודו של בנג'י. “שמענו את כל מי שבא. חברים, מפקדים. למדנו דברים, כי בנג'י לא היה דברן גדול. שמענו כמה היו חשובים לו החיילים הבודדים. לא רק כמפקד בשטח אלא כסוג של הורה. היה נשאר איתם בסופי שבוע, עזר בכל נושא. לקראת סוף השבעה ישבנו, אנשי המעגל השני, ואמרנו שצריך לעשות משהו. לפני זה היו דיבורים על בית כנסת, ספר תורה, אבל כמעט פה אחד אמרנו ‘חיילים בודדים'".
בני המשפחה הקרובה כמובן הסכימו. זה פרויקט רציני ככה באמצע החיים. בהתחלה חשבו בקטן, בית שבשבילו יצטרכו לגייס מיליון וחצי דולר ויסגרו
עניין. הם עשו תוכניות מוקדמות. ביררו כמה חיילים בודדים יש בארץ, מה מצבם, מה חסר להם. הגיעו למסקנה שצריך לפתוח בשבילם בית אמיתי, שייתן מענה לאורך השירות כשהמשפחה לא לצדם.
קרוב משפחה של דני, אדריכל במקצועו, החליט לתכנן. העירייה נתנה קרקע. חולקו שאלונים בין חיילים בודדים בחטיבת גולני כדי לדעת מה הם צריכים ורוצים שיהיה להם בחדר. “ברור שלא שמנו פה בריכות ומפלים, אבל אמרנו שניקח את הטווח של עוני ועושר וניכנס באמצע", מספר שאול, שמנהל היום את המקום. “מה שחייל קרבי רגיל מקבל, זה מה שיקבלו פה. טיפה זזנו ימינה, כי יש אנשים טובים שתורמים מינויים בחדר כושר ובריכת שחייה עירונית בחינם. שלוש פעמים ביום הם מקבלים אוכל כשר. כולם צריכים להרגיש נוח".
מנהלים בקבלה
לפני כשנתיים נפתח המקום, שעלה הרבה יותר ממיליון וחצי דולר. אנשים פתחו את הכיס ותרמו ברצון. שישה עובדים שם בשכר ומאות מתנדבים. אפשר למצוא מנהלי חברות שעובדים בקבלה, את ראש העיר היוצא נחום חופרי שמתנדב במטבח. לכל חייל יש משפחה כובסת. הוא מביא בסוף השבוע את הצ'ימידן עם המדים המלוכלכים ומקבל אותו ביום ראשון בבוקר, לפני החזרה לבסיס, נקי, מגוהץ ומקופל. מתנדבת מגיעה בימי ראשון עם סנדוויצ'ים שהכינה לכולם, שלא יהיו רעבים בדרך לצבא. מתנדבים מגיעים משוהם ופתח תקווה, ארץ ישראל היפה במיטבה.
"מדהים לראות את המשפחות שמכבסות לחיילים, מטפלות בהם ומתנדבות למענם", אומר ראש עיריית רעננה זאב בילסקי, ששימש בעבר כיו"ר הנהלת הסוכנות. "זה חוצה מגזרים, חוצה שכונות והופך את 'הבית של בנג׳י' למיזם שכל העיר מתגאה בו. בתים כאלה, ששמים את החייל במרכז, תורמים לו ומלווים אותו, עשויים להקל על הקליטה הכל כך מסובכת של החיילים האלה".
החדרים אומנם לא גדולים במיוחד, אבל הם חמימים. “אתה יודע מה ההרגשה שיש פה?", רות, דודה של בנג'י, שאלה ומיד ענתה. “אין מילה כזו בעברית,
אבל באנגלית זה ‘home'. זה לא בית. זה חם יותר".
חייל נכנס לבית של בנג'י. צילום: אריאל בשור
על פי כלל שהם קבעו, לא הם מחליטים מי מהחיילים יגיע אליהם. הקביעה נתונה לשיקולו של הצבא. לא רצו שאלה שתרמו יפעילו לחצים להכניס את מי שהם רוצים. “אני מקבלת טלפונים מחו"ל בסגנון ‘הבן שלנו מגיע ביוני ורוצה לבוא'", מספרת רות. “אני עונה לכולם שכשהם מתגייסים לצבא, לחיל קרבי, הם צריכים לגשת למש"קית ת"ש והיא כבר תיצור קשר עם הבית וביחד יראו אם זה מסתדר".
בבית יש חיילים מברזיל, מאוסטרליה ומרוסיה, אבל רות מדגישה שלא רק משם. יש חיילים בודדים שמגיעים גם מכאן. “חיל בודד ישראלי בא ממשפחת
מצוקה ועבר בעייתי", היא אומרת. “אם הוא מקבל את ההגדרה מהצבא, זאת אומרת שהוא באמת צריך תמיכה. היה כאן חייל שכשקיבל את החדר הוא בכה. בחיים לא היה לו חדר".
מכיוון שהמנגנון כבר משומן, הוקם גם מרכז הכוונה וליווי שמתעסק עם החיילים הבודדים שמשתחררים. הרצון הוא לא לאבד אותם בסיום השירות. “לפעמים 80% מהחבר'ה האלה חוזרים אחרי השחרור לארץ שממנה הגיעו", מספר שאול. “יש לנו יעדים להשאיר 80% מהם כאן - ואנחנו נעמוד בהם. אם מישהו אומר מראש ‘אני רוצה לחזור לאוקספורד ללמוד' זה לא יעזור, אבל רוב אלה שרוצים לחזור זה בגלל שאין להם ברירה. הם לא יודעים למצוא דירה, עבודה. מרכז ההכוונה שלנו פתוח לכל החיילים הבודדים. אנחנו לא פועלים בשביל המספרים והאוונטה, אלא כדי שיצליחו. הם באמת כמו הילדים שלנו".
שעת מבחן
מבצע צוק איתן היה שעת מבחן גדולה לבית. החוסן לשמש כמשענת. כשנהרג החייל הבודד סמ"ר שון כרמלי מרעננה, לא מעט אנשים חשבו שהוא היה דייר בבית, אבל כרמלי גר עם אחותו בעיר. “זו הייתה תקופה מאוד קשה בשבילנו", מספרת רות. “החיילים לא חזרו הביתה. ובזמן שחזרו, הבנו אפילו יותר למה היה חשוב שיהיה כאן הבית. מי יודע מה הם ראו שם. בשביל חייל בודד לחזור לדירה שאין בה אנשים שיתמכו זה קשה".
“שמעון כבר היה משוחרר בזמן המלחמה, אבל כששומעים על מישהו שנהרג ישר חושבים על משפחתו", אומר דני, אביו של בנג'י. לא מזמן נפתח במודיעין “בית אלמוג" לזכרו של אלמוג שילוני ז"ל, שנרצח בפיגוע דקירה בנובמבר האחרון. גם הוא מיועד לחיילים בודדים. אנשי בית בנג'י מיהרו לתמוך ביוזמה. “כל שבוע פונים אלי גוף או משפחה שכולה כדי לנסות משהו בכיוון", מספר שאול. “אני אומר, הכי טוב להתחיל בקטן ולראות אם אפשר לגדול. נכנסנו למים עמוקים וזה היה טוב. הגענו לבית שיש בו היום 48 חדרים וכעת עובדים על קומה חדשה. זה הולך להיות 72 חדרים, כמו מלון בינוני פלוס".
במהלך השבוע הבית שקט, רוב החיילים ביחידות. בסופי שבוע המקום שוקק חיים. חיילים, גם חיילות. ממותו של חייל אמיץ נולד מפעל אופטימי. דני הילמן מספר שאנשים ברעננה עוצרים אותו ברחוב, שואלים איך אפשר לעזור. מיני סלב, אף על פי שמי שמכיר את המשפחה יודע שהיא לא אוהבת את אור הזרקורים. רק בשביל בנג'י חשוב לה להמשיך ולפעול.
התקופה כעת מאוד אינטנסיבית. יום הזיכרון, יום העצמאות, ומיד אחר כך מתקיימת הצעדה השנתית של הבית של בנג'י לגיוס כספים וכדי לעורר מודעות. אלה ימים לא קלים, אבל יש להם מטרה. “יום הזיכרון בשבילי יותר קשה אפילו מהאזכרה השנתית לבנג'י", מספר דני, האב. “ביום הזיכרון כולם מסתכלים עלינו, מדברים על זה. באזכרה זה אישי, שלו. יום הזיכרון כבד מאוד, אבל אני לא מוכן לוותר עליו".