בנימין בן אליעזר (פואד) לא הגיע הפעם לטקס הזיכרון השנתי לחללי סיירת שקד, שעליה פיקד בשנות ה־60.

פואד נוהג להגיע בקביעות, אבל הפעם הוא התנצל טלפונית בפני יו״ר עמותת הסיירת, שלומי גרונר, שאמר לאורחים: ״מצבו ובריאותו לא אפשרו לו להיות איתנו. הוא התקשר ממש עכשיו וביקש למסור שהוא מרגיש איתנו ועם המשפחות השכולות״.

פואד ואנשי הסיירת אולי מסמלים יותר מכל את מה שקורה בימים אלה בארץ. לפני 60 שנה הוקמה יחידת עילית לשמירה על גבולותיה הדרומיים של המדינה מפני מסתננים ומבריחים. היא פורקה ב־1979 ועל חורבותיה נבנתה בין היתר חטיבת גבעתי המחודשת.

״זו הייתה יחידה מובחרת, ומתוך מאות מועמדים היו בוחרים 30״, מספר אריה רמות־שיפמן, שפיקד עליה ממש לקראת סופה. ״תראה אילו אנשים יש כאן, מלח הארץ. אנשים שעברו את המרדפים, את ששת ימים, ההתשה, עזה, יום כיפור. היא פורקה כי רפול לא רצה שהאיכויות האלה יהיו ביחידה אחת, אלא יפוזרו״.

היה בקהל חבר הכנסת לשעבר יעקב כץ (כצל׳ה), מראשי גוש אמונים, שבעברו היה סמ״פ בסיירת, ומוטי שקלאר, שהיה מנכ״ל רשות השידור והיום עומד בראש ערוץ 20, סמל מחלקה בשבילכם.

לרוב הנוכחים היו מילים טובות על פואד, שרק לפני שנה היה מועמד לנשיאות והיום הוא המשטרה ממליצה להעמידו לדין בחשד לקבלת שוחד, הלבנת הון, מרמה, הפרת אמונים ועבירות מס.

״בטח שכואב עליו״, אמר משה ספקטור, שפיקד על הסיירת במלחמת יום כיפור. ״הכרתי את פואד עוד לפני שהגעתי ליחידה. יהודי יקר שתרם המון. הייתי מנכ״ל עיריית פתח תקווה והוא היה שר השיכון, אתה יודע כמה דברים הוצאתי ממנו לטובת העיר? עשה את זה בענווה וחן. היו כנסים של תמיכה בו, ותמיד השתתפתי, כי אני מאמין בבן אדם״.

רמות־שיפמן לקח את זה יותר רחוק, לימינו אלה. ״אני מקווה שזה יתגלה כלא אמיתי, זה משגע אותי״, הוא הודה. ״מצד אחד, לא מתיישב עם ההיכרות, מצד שני אתה רואה מה קורה, מה כוח ועמדות בכירות עושים לאנשים. אחד הדברים שמטרידים אותי שפעם חינכו אותנו שבאליטות יש ממציאים, אנשי אקדמיה, סופרים, והיום מה שהכי חשוב זה הכסף. מי שעשה עסקה והשיג נדל״ן הוא המוצלח. מתי היה השינוי? כשהקפיטליזם הפך למרכז. אם לא נשמור על המדינה, היא תיהרס. הצד שלנו הולך ונעלם, כי גדל דור שמחנכים אותו על ערכים אחרים״.

גרונר העלה לבמה את ראש השב״כ לשעבר יובל דיסקין, שצועק את צעקת המדינה בשנים האחרונות. דיסקין, היום איש הייטק, נשאל מהקהל האם יש סיכוי שילך לפוליטיקה. הוא השיב שאינו יכול לענות מכיוון שטרם החליט.

יובל דיסקין. צילום: אריאל בשור
 
״איבדנו את הדרך"
 
דיסקין היה סגן מפקד פלוגה בסיירת עד השחרור ב־1978. חייל ששירת אצלו סיפר שהיה קילר אמיתי.
 
קולו של דיסקין לא רועם, אבל הוא חותך בבשר החי. ״מדינת ישראל סובלת מאוד מבעיית מנהיגות״, אמר לנוכחים. ״המנהיגות לאורך שנים, ואני לא מדבר על הממשלה הזו או אחרת, אני מדבר בכלל - אין רצף של מנהיגות חזקה. מנהיגות שיש לה דוגמה אישית ויכולת הובלה, חזון, ראייה לאן היא רוצה להגיע וחותרת להגיע. איבדנו את הדרך״.

ראש השב״כ לשעבר דיבר לא מעט על הסכסוך הערבי־ישראלי שעמו התמודד במשך שנים בתפקידו הרגיש: "אותי כבר תייגו בתור שמאלן, שמאלן קיצוני. יש כאלה בשמאל שחושבים שאני ימני. אני לא מתרגש. ביטחונית אני נץ הרבה יותר מכל אלה שקוראים לעצמם נצים. מדינית, אני מאוד ריאל פוליטיק".
 
דיסקין שטח את תורתו: "היכולת לטפל בפרק זמן קצר בכל שכבות הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולפתור אותן היא בלתי אפשרית בעיני. יתרה מכך, גם לפלסטינים, במצבם הנוכחי, בפיצול החמור שיש בין הגדה המערבית לעזה, יהיה קשה לספק את הסחורה. לכן כל ניסיון ללכת לפתרון שיהיה מבוסס על שיחות, גם בתיווך אמריקאי, לא יצלח. אם ייחתם נייר, היכולת לממש אותו תהיה קלושה".
 
הפתרון, לדברי דיסקין, נמצא בהסדר אזורי: "בהתחלה קראו לי הזוי כשאמרתי את הדברים, אבל לשמחתי, לאחרונה, התחילו לדבר על זה גורמים בממשלה. אפילו ראש הממשלה שחרר אמירה שישראל שוקלת קידום הסדר אזורי. ישראל לא יכולה להיות הדובון שאומר 'לא־לא' כל היום לכל העולם בכל עניין. מצד שני, היא לא צריכה להתאבד על שלום. לכן נכון יהיה ללכת להסדרה אזורית. הסדר לא צריך לכלול במקום הראשון רק את הישראלים והפלסטינים, אלא להכניס את המצרים והירדנים, ומסביב ליצור מעגלים נוספים שיכללו את מדינות ערב המתונות, סעודיה ונסיכויות המפרץ, וכמובן את הקהילה הבינלאומית. אם ישראל לא תיגרר לתהליך, אלא תיזום, זה ייתן לה הרבה נקודות. אם זה יצליח? לא יודע. אולי בסופו של דבר נפתור חלקים מהסכסוך, אבל לא את כולו. כדאי לעשות תיאום ציפיות כבר בתחילת הדרך, ולא לנסות ליצור אשליה שתוך שמונה חודשים, שנה, יכול להיות הסדר. תמיד טענתי שהסדר כזה צריך להיפרש על שבע, עשר שנים".
 
מישהו מאנשי הסיירת לשעבר שאל אם יש חשש לפריצת אינתיפאדה נוספת. דיסקין ענה שלגבי שתי האינתיפאדות הקודמות, שבהן היה שקוע עמוק, איש לא ידע שהן יימשכו שנים. חשבו שאלו הפגנות שיארכו לא יותר מחודש, אבל מיד הוסיף: "חוסר השקט ילך ויגבר. מי שחושב שלאורך עשרות שנים נוכל להחזיק באוכלוסייה שהולכת וגדלה בלחץ כזה, עם מחסומים והפעלת כוח, טועה טעות גדולה. בסופו של דבר זה יתפרץ. לא יודע אם זה יקרה בעוד שעה, שנה או שלוש שנים, אבל בסוף מגיעים הטריגרים. כל עוד לא ניתן לצד השני איזו תקווה של שינוי, יש סכנה".
 
אמציה חן, מי שהיה מפקד הסיירת בתחילת שנות ה־70 ונחשב ל״פצי" האגדי, לא הסכים: "הוא שכח להזכיר שסיירת שקד תפסה, בתחילת שנות ה־70, כשהיה טרור רצחני, עם מטענים וירי ורימונים, מעל 96% מהמבוקשים, לא הרסה בית אחד של מחבל, ופגעה רק בחף מפשע אחד. את זה האנשים שיושבים כאן עשו. הרצועה שקטה במשך 12 שנים. מאות אלפי תושבים יצאו לעבודה והמקום פרח. גם היום זה אפשרי, רק צריך לעבוד עם הראש והנשמה".

אמציה חן. צילום: אריאל בשור
 
אוכלי אדם
 
מנגד, רמות־שיפמן, שהיה בעברו ראש המנהל האזרחי ברצועת עזה ומאלה שישבו על הסכמי אוסלו, נטה יותר לכיוונו של דיסקין. "אז היה דור עזתי שעבד בישראל יחד עם עשרות אלפים מיהודה ושומרון", הוא אמר. "הם הכירו את הישראלי היפה. חזרו הביתה וסיפרו שאנחנו לא אוכלי אדם כמו שחשבו. אבל מיום שהרצועה נסגרה, החינוך בבתי הספר הוא אנטי־ישראלי ואנחנו, מבחינתם, שוב אוכלי אדם. לכן גם אם יחתמו על הסכם, הוא לא יכובד".
 
המשוואה של דיסקין מובילה להסלמה באזור, אם כמובן נמשיך לרוץ במקום. "גם בעתיד הקרוב נצטרך לעשות מלחמות, ובשביל מלחמות צריך לגיטימציה", הוא הסביר. "מי שחושב שמדינת ישראל יכולה להילחם לאורך זמן בלי לגיטימציה בינלאומית ובלי קשרים כלכליים עם העולם, טועה. המלחמות היום הופכות לארוכות. אתם נלחמתם בששת הימים, ביום הכיפורים. המלחמות האלה היו יחסית קצרות. שבוע, שבועיים. צוק איתן היה 50 יום נטו. עופרת יצוקה - שלושה שבועות. מלחמות שלצערי, ואני אומר אמירה קצת קשה, שכחנו בשנים האחרונות איך לנצח. לנצח בצורה מכרעת. זו אמירה קשה, כי יושבות פה משפחות שכולות, כאלה ששילמו מחיר יקר, אבל מדינה שלא מוכנה לשלם מחיר בשביל עמידה על דברים לא תשרוד. אנחנו צריכים להיות מדינה חזקה צבאית, מאוד נחושה. כשהיא עושה מבצעים או מלחמות, צריך לסיים אותם לא בתוצאות ביניים אלא בניצחונות. אני מכיר את הניתוחים הפילוסופיים ואת ההסברים על מה היא הכרעה. אני אומר לכם שכשמנצחים יודעים".
 
דבריו של דיסקין הדהדו במצודת יואב, שהייתה פעם משטרת עיראק סווידאן, ואותות הקרבות הקשים ממלחמת העצמאות עדיין נראים על קירותיה הישנים. זה היה יום שאמור להיות אביבי, אמצע חודש מאי, אבל השמיים האפירו, טיפות גשם מלוכלכות וגדולות ירדו. התוכן והתפאורה לא הותירו הרבה מקום לאופק בהיר. אבל דווקא "פצי", שנחשב לאחד הלוחמים הנועזים בתולדות צה"ל, הסתכל למעלה ואמר: "אני אופטימי. לפעמים צריך להגיע לדרגה הכי נמוכה כדי שנוכל רק לעלות".